בתקופת החגים הפיד שלי מתמלא המלצות לטיולים וחופשות מפי חברים יודעי דבר (בעיקר כשה"דבר" הוא החופשה שהם כרגע נופשים בה). מאחר וההמלצות שאני רואה תואמות פיד וגיל, הן נעות בין מלון הכל כלול ביוון לבין אטרקציות לילדים באוסטריה.

לטורים נוספים של נעה כפרי:

• טור על איש ברזל בטור: טירות, שרב כבד ופעוט בן שנתיים שגנב את ההצגה
• הסוללות ריקות, הטירוף מתחיל: איך זה מרגיש לסיים תקופת הכנה לאיש ברזל
• איך שרדתי בצ'אלנג' ישראמן עם כושר של אמא טרייה

לא שיש לי משהו נגד צ'יפס חם טבול מיונז לצד מוחיטו על שפת הבריכה ברודוס, אבל ככה? כשכל שגרת הספורט שלי מתמצה בלהתהפך מהבטן לגב על מיטת השיזוף על שפת הבריכה? הרי אני פותחת כל יום באימון בוקר. איפה שגרת הספורט שלי נכנסת בחופשה?

אחת האופציות המובילות מבחינתי לחופשה היא טרק בטבע. גם קריר בדרך כלל בשמורות הטבע ההרריות, גם נטול קליטה ומסכים ומאפשר חיבור משפחתי אינטנסיבי וגם – משלב ספורט כחלק אינטגרלי מהיום-יום.

נכון, זה לא אימון ריצה אירובי מזיע בדופק גבוה, וגם לא אימון כוח עצים שנגמר אחרי פחות מ-60 דקות. אבל מצד שני זה אימון שלא מסתיים ביום ישיבה מול מחשב במשרד, אלא בצעידה כששוקעת השמש, בשיפועים משתנים, טמפרטורות משתנות, משקל על הגב וקרקע מגוונת. הליכה איטית שקולה ומדודה. כי הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב (מ. אריאל).

מסלול הטרק של נעה כפרי והמשפחה | צילום מסך

האם אני אוהבת יותר את השגרה שלי, או שאני אוהבת יותר לצאת מהשגרה?

בכל שנה בחגים אני מתחבטת בשאלה הזו. מצד אחד, אני אוהבת את שגרת האימונים שלי, את העבודה, את היכולת לשלב בין משפחה לעבודה לאימונים עם טריינר וחדר כושר בעבודה וכמובן: את מכונת הקפה בבית עם הפולים המועדפים עליי.

מצד שני, טיול בחו"ל במקומות חדשים עם טעמים, ריחות וזמן איכות עם המשפחה שאין דומה לו. זה החיים, אלו החוויות שזוכרים על ערש דווי, לא עוד יום שגרתי.

אבל…השקעתי כל כך הרבה זמן, זיעה וויתורים כדי להגיע לכושר הנוכחי של מיד אחרי איש ברזל. ככה לוותר על זה במחי יד? אני אצליח להשחיל 3-2 ריצות בשבוע במקרה הטוב. אופניים ושחיה זה קשה הרבה יותר בלו"ז משפחתי… מעגל הכושר השנתי שלי נע בצעד תימני, 11 חודשים קדימה, חודש אחד אחורה. אבל – איזו פריבילגיה זו להנות עד כדי כך מהשגרה שאני לא רוצה להפסיק אותה!

עם זאת… זו הזדמנות לנשום קצת אוויר הרים בטבע, כבר ככה יש הדממת סוכות בעבודה, יחד עם גשר בין החגים. הזנחתי את המשפחה בכל סופי השבוע בהם ביצעתי אימונים ארוכים לאיש ברזל. אני חייבת להם.

נעה כפרי והראל בטרק | צילום: אלדר דמארי

הדיון הפנימי הזה חוזר על עצמו שנה אחר שנה. אני לא מבינה למה אני צריכה להתווכח עם עצמי ואנוכי בכל פעם, על אותו נושא, כאשר תמיד אותו הצד ידו על העליונה.

אולי כי הטיול נמשך תמיד חודש לפחות, אולי כי אומרים שלוקח שלושה שבועות לבנות מחדש שבוע של חוסר באימונים ו-4 ימים לאבד תחושת מים או שהתאהבות בשגרה זה אחד מהתסמינים של זקנה?

בכל מקרה, התוצאה ידועה מראש: אני כותבת לכם את השורות האלה עם כוס בירה קטלאנית ביד, מראש פסגה בגובה 2,650 מטר מול שקיעה מדהימה בצבעי כתום וורוד שלווים ורגועים. לקח לנו רק 6 שעות של טיפוס בלתי פוסק להעפיל להר הזה, שמשמש כאתר סקי בחורף, עם פעוט במשקל של 12 קילו על הגב.

הרווחתי את הבירה הזו, מה שנקרא.

Cavalls del Vent – טרק סוסי הרוח

אלדר עשה את כל המחקר ברשת ומצא את הטרק הזה. הוא מבקש שאציין זאת בריש גליי שלא יהיו בלבולים. ולמה טרק בקתות רב-יומי עם פעוט, אתם שואלים את עצמכם?

1. אני שונאת חום, אז ביקשתי לנסוע צפונה אל ההרים הגבוהים.
2. מיצינו את ז׳אנר הטיולים עם משקל על הגב אחרי הצבא. לא מעוניינת יותר לטייל עם אוכל על הגב והגזיה וכלי הבישול, כל עוד יש אלטרנטיבה של מישהו שיבשל לי ויציע לי את המיטה.
3. למה לא טיול כוכב חד-יומי? סוג כזה של טיול מאפשר לך לראות טבע מרוחק ופראי הרבה יותר מאשר טיול יום מאפשר. הבקתות עצמן מרוחקות מכל כביש או דרך עבירה לרכב, כך שהטבע סביבן אחר. גבוה יותר, משופע בעלי חיים וכמובן שהת"ש בהתאם.

נוף עוצר נשימה | צילום: נעה כפרי

אם אדם צריך לסחוב בתיק כל גליל נייר טואלט שמגיע לבקתה, Refugio בספרדית, אי אפשר לצפות לתנאים של מלון.
פינטזנו על טרק ביקתות כמו שעשינו בנפאל (ופטגוניה ואיסלנד, ויפן ורומניה ואוסטריה ומזל שאני מתעדת את החיים שלי בסטרבה כולל תמונות וכותרות). כזה בו לא צריך לסחוב שום דבר מלבד מים וזוג תחתונים להחלפה. עם בקתות שמספקות לך 3 ארוחות, מיטה ואפילו מקלחת. תנאים כל כך טובים שאפשר אפילו להזמין פעוט, שנענה בחשק רב להזמנה לטייל עם מקל כמו של גדולים בערך 60 דקות ביום, מחולקים ל-3 מקבצים של 20 דקות. שאר הזמן הוא נהנה בפנטהאוס במנשא שלו על הגב של סוסי הרוח הנאמנים, הלא הם אנחנו, הסבלים, כלומר ההורים שלו.

שנינו כבר טיילנו בטרק מרכבות האש (קרוס דה פוק) הספרדי הידוע משופע מפלים ומים וקירות תלולים וטכניים, וחיפשנו שמורה אחרת בספרד או באזור. כך מצאנו את קאבאלס דל ונט, סוסי הרוח. הקפה של 84 ק"מ (עשינו מחצית ממנה) מרוצפת בקתות בכל שטח הפירנאים הקטלוני, הצפוני לברצלונה, של שמורת קאדי-מוישרו. אפשר לתכנן טיולי יום, יומיים, חמישה וגם שמונה.

סוד המינימליזם ובקתות משותפות

עוד יתרון בטרק עבורנו, הוא שיש לנו את כל הציוד מוכן ומחכה בארון. לא שאנחנו זקוקים להרבה ציוד, אנחנו דוגלים במינימליזם, light traveling. זה אמנם מעט, אבל כל פריט נבחר בקפידה ומחכה לצאת לפעולה. חולצות, תחתונים וגרביים עשויות מצמר מרינו שידוע במהירות הייבוש שלו (ובמחיר האסטרונומי לפריט), חוסר ספיגת הריח ולכן שימושי מאוד כפריט בודד. נעלי טיולים, כובע ויצאנו.

חלקכם טועים לחשוב שאני יצור ידידותי וחברתי לבריות. זאת מאחר ולא הכרתם את בן זוגי, אלדר. מבחינתו אחד היתרונות המובהקים של לינה משותפת בחדר אחד מרוצף במיטת קומתיים עצומה, היא האפשרויות אינספור לשוחח עם מטיילים מכל העולם. פגשנו זוג צעיר מארגנטינה שלא ידע מילה אנגלית, את נטליה הרוסיה שעברה לגור בברצלונה לפני שנתיים, 7 חברות מבריטניה שהשאירו את הבעלים בבית, זוג הולנדי שהגיע לחתונה של חברה בספרד וגמע 30 ק"מ ביום ועוד ועוד. צעירים, מבוגרים, זוגות, יחידות, מקומיים, מבקרים ועוד. לטיולים אין גיל ואין מגדר. אפילו יותר מטריאתלון, כי החסם הכלכלי נמוך יותר (עד שאכתוב לכם על טיולי אופניים משפחתיים לפחות). התפלאתי לראות את כמות הנשים שהיוותה 85% מהמטיילים שראינו! כולל מטיילות יחידות שטיילו לבדן בשמורה. אחרי הכל מדינה מערבית וקליטה ברוב המסלול.

אלדר והראל בטרק | צילום: נעה כפרי

כמעט ולא פוגשים מטיילים אחרים במהלך המסלול, בשונה מכל טיול בארץ, בו על כל מקור מים עטים מיליון איש בכל סופ״ש עם רמקולים ושקיות במבה שהם לא תמיד זוכרים לאסוף. השמורה ענקית בגודלה, וסוף ספטמבר נחשב סוף עונת הטיולים, למרות שמזג האוויר החמים לא מצביע על כך, כך שעשרות המטיילים מתפרשים על פני כל פינות הפארק הלאומי העצום ואת כמות המטיילים שפגשנו בכל יום אפשר לספור על כף יד אחת.

סודות קולינריים 

על הלינה סטייל טירונות כבר שמעתם, אבל על הקולינריה הקטלאנית טרם סיפרתי. ארוחות הערב היו טובות, בעוד ארוחות הבוקר והצהריים התבססו על לחם מאתמול ועליו מונח נקניק או גבינה או שניהם. אין שום חוצץ בין הלחם לבין התכולה – איזו חמאה שמנונית או ממרח להרטיב את הפרוסה העבה והקשה. במקום, הקטלאנים לוקחים עגבניות אדומות קטנות ובשלות, חורצים חריץ, ומשפריצים את תוכן העגבניה הרטוב יחד עם הגרעינים וכל הטוב הזה על פרוסת הלחם.

בארוחת הבוקר הראשונה בה הוגש לנו המתבל הנהדר הזה, הראל שאל אם מוגש ג'יחנון (ככה קוראת לזה סבתא יונה). לכו תסבירו לו איפה סבתא יונה מנס ציונה ואיפה אנחנו.

לטובת מי שמעוניין בפרטים הטכניים של הטיול, כתבתי על המסלול באתר סיפור דרך, כולל חמשת קבצי הגרמין מוכנים להורדה.

הילד הכי מגניב בקטלוניה | צילום: נעה כפרי

סיימנו את הטיול במסעדה הטובה ביותר בכפר הסמוך, עייפים מלילות עם שינה מועטה על מזרון דק במיטה חורקת (מילא שלי, אבל של השכן מעליי…) ורעבים לחלבון וירק. למרות שהרגשתי היטב את שרירי התאומים והארבע ראשי עמוסים משוועים למנוחה, לא הצלחתי למצוא שום מחקר שמצדד בטרקים רב-יומיים לשימור או לשיפור איזה שהוא מרכיב בכושר. צר לי.

לסיום, אנחנו מוכנים ומזומנים לשלב הבטן-גב של החופשה שלנו. אין לי שום דבר נגד בטן-גב, שלא תבינו אותי לא נכון. אני פשוט מעדיפה אותו אחרי הטרק.

המספרים מאחורי הטרק

• 46 ק"מ
• 2,917 מטר טיפוס מצטבר
• נקודה גבוהה: כ-2,520 מטר
• נקודה נמוכה: כ-1,004 מטר
• רמת קושי: בינונית-קשה, עם עליות וירידות ארוכות ובחלקן תלולות
• סימון: לבן-אדום, וברוב הדרך גם הסימון הכתום של Cavalls del Vent