מרתון שיקגו הקרוב יעורר כנראה לא מעט דיונים בקהילות הריצה העולמיות. דיונים שכל מי שרץ במרוץ כביש בישראל בשנים האחרונות מכיר היטב. ובראשם – סוגיית תחנות המים. בקהילת הריצה המקומית קיימת העדפה כמעט גורפת, שלא לומר מאבק מתמשך, לקבלת בקבוקי פלסטיק. רצוי קטנים. רצוי עם פיית ספורט נשלפת. כאלו שמאפשרים לגימה מדודה לאורך מאות מטרים.
לכתבות נוספות בנושא:
- ספטמבר כבר כאן: עונת המרוצים של שוונג נפתחת – כך תיראה העונה הקרובה שלכם
- התיאבון למדליה מול הזכות לחזור הביתה: איפה עובר הגבול של עולם הריצה?
- נלחם על הנפש, מנציח את הנופלים: המסע של ניתאי נחתומי מב"ש עד טוקיו
כל ניסיון של הפקה מקומית לעבור לכוסות נייר – מחזה שכיח במרבית המרוצים הגדולים בעולם – נתקל לרוב בתלונות. מים שנשפכים על הפנים, חנק באמצע קצב תחרות וחשש כבד מאיבוד שניות יקרות. הרעיון של עצירה יזומה בעמדה לצורך מילוי עצמי של בקבוק? עבור הרץ הישראלי הממוצע שמכוון לשיא אישי, זה נשמע כמעט כמו תרחיש בלהות.
אלא שבזירה הבינלאומית, לחצי הקיימות ומשבר האקלים דוחקים את המארגנים לחשב מסלול מחדש. כעת, אחד מאירועי הדגל של עולם הריצה מרים את הכפפה. הנהלת מרתון שיקגו הודיעה כי במרוץ הקרוב, שייערך ב-11 באוקטובר, יוצבו לראשונה תחנות ייעודיות למילוי עצמי של ציוד שתייה אישי על המסלול. המהלך הופך את שיקגו לראשון מבין מרוצי ה"מייג'ורס" היוקרתיים שמעמיד שירות כזה לרשות כלל שדה הרצים.
בקבוקים על הרצפה. לא נראה כאלה במרתון שיקגו | צילום: Shutterstock
הפשרה של מרתון שיקגו: ירוק, אבל בלי לפגוע בתחרותיות
החשש העיקרי של רצי מרתון ממהלכים סביבתיים הוא הפגיעה בשטף הריצה ובתוצאה הסופית. בשיקגו הבינו היטב את הרגישות ונקטו בגישה מאוזנת. אף כוס נייר לא תוסר מהמסלול. כל 20 תחנות ההזנה המסורתיות, הפרוסות מדי 1.5 עד 3 קילומטרים, ימשיכו לפעול במתכונתן הרגילה ולחלק מים ומשקאות איזוטוניים בכוסות (בשיקגו כבר שנים משתמשים בכוסות ולא בבקבוקים). עמדות המילוי ישמשו כתוספת בחירה בלבד עבור רצים הנושאים עליהם ציוד שתייה.
ארבע עמדות סינון ומילוי מהיר יוצבו מעט על המסלול בנקודות מפתח אסטרטגיות לאורך 42.2 הקילומטרים. אחרי 9 ק"מ, 16 ק"מ, 25 ק"מ ו-32 ק"מ.
"קיימות היא אחד מתחומי המיקוד המרכזיים שלנו כבר למעלה מעשור. הצבת עמדות מילוי על המסלול מהווה צעד משמעותי קדימה", הסביר מנהל המרוץ, קארי פינקובסקי. עמדות מילוי אינן זרות לשיקגו. הן הופעלו במתחם הסיום בפארק גרנט כבר ב-2024 וחסכו שימוש בכ-14,680 בקבוקי פלסטיק. אך זו הפעם הראשונה שבה ישנו מילוי רשמי ומאורגן תוך כדי תנועה על המסלול עצמו.
הלקח מפריז והמדע של מניעת "פקקים"
המודל המדורג של שיקגו מקבל משנה תוקף על רקע הכאוס שהתרחש באפריל האחרון במרתון פריז. המארגנים בבירה הצרפתית (שאינה נמנית עם סבב המייג'ורס) החליטו להסיר כליל את הכוסות והבקבוקים מתחנות הרענון וחייבו את כל המשתתפים להצטייד בבקבוקים או פלאסקים אישיים למילוי. הצעד גרר ביקורת ציבורית חריפה. מעבר לעובדה שהכוסות היוו רק כ-0.027% מטביעת הרגל הפחממנית של האירוע (הנאמדת בכ-54,300 טון פחמן דו חמצדני, שרובה נובע מטיסות ושינוע), המהלך פגע בעיקר ברצים האיטיים ובשדה החובבים, שנאלצו לעמוד בתורים ארוכים ומעיקים בדרך למים.
עדיין יהיו כוסות | צילום: shutterstock
כדי לא לחזור על הטעות הצרפתית ולשרת בבטחה שדה עצום של יותר מ-55,000 רצים, בשיקגו הסתמכו על מחקר ייעודי שהוביל מדען ההמונים מרסל אלטנבורג. על פי המודלים שפותחו ונבדקו בחצי מרתון לה הויה, מערך של 4.2 פיות מזיגה לכל 100 רצים בדקה מייצר זרימה רציפה עם מקדם ביטחון של 150%, ומסוגל להרוות עד 250 רצים בדקה ללא עיכובים. בנוסף, כל מתקן מזיגה כזה חוסך צורך בעד שני מתנדבים בחלוקה ידנית.
הלובי של טינה מואר ותעלומת הווסטים
מאחורי המהלך עומד גם מאבק ממושך של טינה מואר, מרתוניסטית בינלאומית לשעבר שייצגה את בריטניה ומגישת הפודקאסט הפופולרי Running for Real. מואר פעלה במשך שנים כדי לשכנע את קברניטי הענף שריצה עם בקבוק רב-פעמי אינה פוגעת בביצועים, והוכיחה זאת בעצמה כשקבעה תוצאה מרשימה של 2:54 שעות במרתון לונדון תוך מילוי עצמי של בקבוק לאורך הדרך.
לצד ההתלהבות, נותרה נקודה תקנונית אחת שמעוררת סימני שאלה: סוג הציוד המותר. בעוד חברת HydraPak שנותנת חסות למרוץ מפרטת בין הכלים המאושרים לשימוש גם שלוקרים ושקיות מים אחוריות, התקנון הרשמי באתר מרתון שיקגו עדיין אוסר במפורש על ריצה עם תיקי מים ו-וסטים, ומתיר חגורות שתייה ובקבוקי יד בלבד. סתירה זו צפויה להתבהר בקרוב עם פרסומו של מדריך הרצים הרשמי למשתתפים.
האם המהפכה תגיע לישראל?
עבור רבים מהרצים בישראל – שנלחמים על כל שבריר שנייה במרוצי הכביש השונים – המעבר לנשיאת פלאסקים אישיים בכביש עדיין נראה רחוק. האקלים המקומי החם והלח מחייב כמויות נוזלים גדולות, והרגל ה"בקבוק ביד" מושרש עמוק בדי-אן-איי של הרץ המקומי.
ועם זאת, הצעד של שיקגו מוכיח שתרבות הריצה העולמית משתנה. הפתרון אינו חייב להיות קיצוני כמו בפריז, אלא יכול להתקיים כדו-קיום חכם. שמירה על תחנות הרענון המסורתיות, לצד תשתית מודרנית ונקייה עבור רצים שרוצים לשמור על הכדור שעליו הם רצים.
