12 שעות. מה אתם יכולים להספיק ב-12 שעות? משמרת ארוכה בעבודה (כולל שעות נוספות)? לטוס לתאילנד? לישון? אני רציתי לעשות איש ברזל בזמן הזה. איך אומרים? בן אדם מתכנן תכניות, ואלוהים צוחק…

לכתבות נוספות בנושא:

• "הספורט הציל אותי": ברק צור לא עוצר למרות הפרקינסון וסיים חצי איש ברזל.
• טור על איש ברזל בטור: טירות, שרב כבד ופעוט בן שנתיים שגנב את ההצגה.
• כבשו את הפודיום: הישגים נהדרים לאנשי הברזל הישראלים באירופה.

הכל התחיל בנובמבר 2022, אז זינקתי לתחרות איש ברזל ראשונה בחיי (אליפות המזרח התיכון בטבריה). התאמנתי מעט מאוד (יש שצחקו שהתאמנתי מספר חד-ספרתי של שעות. לא שבועי, באופן כללי), אבל הגעתי לערב התחרות עם ביטחון שאם כמה דברים יתחברו כמו שצריך, ואוכל להוציא ביצוע טוב, אני יכול לרדת מ-12 שעות. לשם כיוונתי: שעה וארבעים לשחות, שש שעות לרכוב, ארבע שעות לרוץ, ועוד עשרים דקות לפה ולשם.

את היום פתחתי עם שחייה מאוד רעה של 1:50:37 שעות. אבל היי… אף פעם לא הייתי שחיין מצטיין! אז כבר אין זמן לפה. אחרי חילוף ראשון ארוך מדי, מזג האוויר היה "אידיאלי" עם מבול כבד מהרגע הראשון שחבשתי קסדה, וגם שם לא הייתי קרוב לתכנון שלי עם 6:32:47 שעות. אז אין גם זמן לשם. בחילוף השני אני מחליט לעבור מחליפת טריאתלון לביגוד ריצה (מה שהיה מאוד נוח, אבל בזבז הרבה יותר מדי זמן), ויוצא לריצה שבה הגוף אותת שנמאס לו מכל הג'לים במהלך היום ושהוא צריך להתרוקן. אבל גם זה לא עבד, מה שהניב זמן של 5:01:50 שעות למקצה הריצה. סך הכל 13:30:46. איפה אני, ואיפה 12 שעות…

דוד פלד לפני התחרות. כאן הוא עוד חייך | צילום: Sportograf

קפיצה בזמן קדימה ליוני 2026

4 שנים שבהן עברנו המון ברמה הלאומית (מלחמה שלא נגמרת?) ואני עברתי המון ברמה האישית. התחלתי להתאמן ברצינות (טוב נו, לא בשחייה. אני שונא לשחות!), ואני רואה שיפור משמעותי בביצועים שלי. תחרות איירונמן בעיר טור (Tours) שבעמק הלואר בצרפת, הייתה אחלה הזדמנות לקחת את אשתי היקרה לחופשה, ולהשתמש בתחרות כתירוץ.

12 שעות באיש ברזל. זה היעד

וכדי להשיג את היעד, הפעם התאמנתי באופן ממוקד לתחרות. כמו שצריך. זאת אומרת, התאמנתי הכי טוב שיכולתי בהתחשב באילוצי החיים. הגענו לעיירה ארבעה ימים לפני התחרות, והרגשתי ביטחון! הייתי בטוח שאם לא יהיה איזשהו שיבוש מאז'ורי, הפעם זה שלי. שעה וארבעים לשחות, שש שעות לרכוב, ארבע שעות לרוץ, ועוד עשרים דקות לפה ולשם. 12 שעות.

בוקר התחרות. מסדרים דברים אחרונים בשטח ההחלפה, עולים על חליפת שחייה, מחליף בדיחה אחרונה עם המאמנת שלי ענבר זהבי, נשיקה לאשתי, ויאללה לתור. התור לזינוק התעכב, אבל זינקתי יחד עם הקבוצה שתכננתי. הלכתי לזינוק של מי ששוחה 1:25 שעות. לא כי הייתה לי איזושהי אשליה שאני יכול לשחות זמן כזה… פשוט כי כולם מעריכים את עצמם ביתר, ובנוסף רציתי לזנק בשעה יחסית מוקדמת ולהיות כמה שפחות זמן על המסלול כשהשמש קופחת.

רגע לפני הזינוק | צילום: Sportograf

התחלה ברגל ימין

שלוק מים, ג'ל, וקפיצת ראש למים. האגם היה מגעיל. בכל גריפה יחד עם מים גם גרפתי אצות, והן החליטו שכיף להן להיתקע בזקן שלי. איכס! אבל המסלול היה בנוי ככה שהצלע הארוכה היא עם כיוון הזרם של הנהר, אז לפחות זה. תוך כדי השחייה אני מדי פעם מציץ בשעון ומנסה להבין מה מצבי, ומהמעט שאני מצליח לראות מבעד לאצות נראה שאני בקצב טוב! ביציאה מהמים אני מסתכל על השעון ולא מאמין למראה עיניי: 1:28:28 שעות! בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שזה יהיה הזמן! ובהתחשב בזה ששחייה זה החלק שאני הכי שונא (והכי פחות טוב בו משלושת הענפים), עם תוצאה כזו – 12 שעות, Here I come!

חילוף בלי עיכובים, נשיקה באוויר לאשתי בדרך לקו העלייה על האופניים, וקדימה לרכיבה. הרכיבה מתחילה במקטע ארוך שבסך הכל הוא במגמת ירידה בחצי הראשון של המסלול, והחצי השני די שטוח (עם עקיצות קטנות וקצרות לאורך המסלול). החלטתי לעשות הערכת מצב בכל 30 קילומטר. נפרק את המסלול לחתיכות קטנות, וננסה לנהל אותן אחת אחת.

קצב פתיחה נהדר על האופניים | צילום: Sportograf

חלומות ורודים על האופניים

מגיע לקו ה-30 הראשון. ההספק בדיוק לפי התכנון, הדופק שמור, צרכתי את התזונה בדיוק לפי התוכנית והקפדתי לקרר את הגוף. 34 קמ"ש ממוצע. היום זה היום! עוד 30, ועוד 30. ההספק בדיוק לפי התכנון! הדופק שמור! צריכת התזונה מדויקת! מקפיד לקרר את הגוף! 33 קמ"ש ממוצע. הרבה יותר מהיר ממה שתכננתי. הרגשתי שהיום מתקדם כל כך טוב, שאני אפילו לא עוצר בשירותים לעשות פיפי, אלא עושה משהו שנשבעתי שאף פעם לא אעשה, ומשתין על עצמי תוך כדי הרכיבה כדי לא לבזבז זמן בעצירה.

ככל שהמסלול מתקדם אני מרגיש ממש טוב, ומתחיל להשתעשע עם מחשבה חדשה: 11:30? חישוב מהיר בראש מגלה שעם ריצה סבבה לא רק שאני יורד מ-11:30, אני יורד מ-11! היום! זה! היום! שניה לפני קילומטר 100 (ותחנת ה-Special Needs) אני סוגר את יניב מהקבוצה שלי. מה? איך זה יכול להיות? הוא רוכב יותר חזק ממני. מוודא שוב את המספרים – כן. אני ממש ממושמע ואפילו שמרן. זורק לו מילת עידוד, מקבל ממנו מילת חיזוק, ונעצר בתחנה. עצרתי, ומיד לקחתי את קופסת הוויזלין מהשקית ותחזקתי (כי כבר עצרתי תחרות אחת עם שפשפת, וזה היה לא נעים), מעמיס את הבקבוק עם התזונה שחיכה לי שם, וחזרה לרכיבה!

כשהכל משתבש

ואז… מכירים את זה שאתם מבינים שעכשיו ממש זה הרגע שהכל משתבש? אז זה. אני מנסה להרים את הרגל כדי לעלות חזרה לאופניים, ומרגיש כיווץ נוראי ברגל ימין, ברמה שאני לא מצליח להרים אותה מעל האופניים. לאט ובזהירות מרים אותה בכל זאת, מתחיל לדווש, ומבין שיש בעיה. הרגל מתחילה להתכווץ.

דוד פלד באיש הברזל בצרפת | צילום: Sportograf

שעות של אימונים על האוכף, אני יודע מה עושים כשמתחילים להתכווץ. מוודא שאני מוקפד על התזונה והעצימות, מנער קצת את הרגל, מגביר טיפה קאדנס, וזה ישתחרר. בטוח. ואחרי כמה דקות זה באמת משתחרר! אבל אז רגל שמאל התחילה להתכווץ. חוזר על אותו הדבר – מוודא שאני מוקפד על התזונה והעצימות, מנער קצת את הרגל, מגביר טיפה קאדנס, וזה ישתחרר. בטוח. וזה באמת משתחרר! אבל שוב רגל ימין מתכווצת, והפעם במקום אחר!

נו באמת… חוזר על אותו אלגוריתם שוב ושוב ושוב, ובכל פעם שנקודה אחת משתחררת, נקודה אחרת מתכווצת. 80 קילומטרים כאלו. כאוב וקצת מבואס על איך שהיום הידרדר לו, אני מגיע לסיום הרכיבה ב-5:58:38.

הריצה זה הענף שאני הכי חזק בו באיש ברזל. שם אני תמיד מצמצם ומשפר עמדות. חישוב מהיר בראש, ואם אצליח לרוץ בקצב שבו תכננתי, אני עדיין יכול לעשות מתחת ל-11:30 שעות. בטוח מתחת ל-12! אבל איך אני ארוץ עכשיו?

איך רצים עכשיו? | צילום: Sportograf

קופץ מהאופניים בקו הירידה, מתחיל לרוץ איתן לשטח ההחלפה, ומופתע לגלות שהרגליים דווקא רצות סבבה לגמרי! כל הכאבים והכיווצים שהיו רגע לפני כבר לא שם. חילוף מהיר לנעלי ריצה, וקדימה. החלטתי לפתוח על הקצב שתכננתי כדי לבדוק איך הרגליים מגיבות, ולפי זה לקבל החלטות אם להמשיך, או שצריך להוריד טיפה. שלוש הקפות של 14 קילומטרים כל אחת וסיימנו!

בהתחלה הקצב הרגיש טוב ונוח. אבל לאט לאט ככל שהתקדמתי לאורך ההקפה הבנתי שהמצב לא טוב. אני חייב להאט אם אני רוצה לסיים את התחרות הזו בטוב. מחשב בראש: גם אם אני רץ על הקצב הכי איטי שתכננתי, אני עדיין יורד מ-12 שעות! זה בהישג יד!

מעבר למצב הישרדות

אבל לשרירי הרגליים שלי היו תוכניות אחרות. עם כל צעד שאני עושה הכיווצים חוזרים לאט לאט, אז אני עובר להליכה בעליות. ואז הכיווצים יותר גרועים, אז אני עובר להליכה בתחנות ההזנה. ואז הכיווצים כל כך גרועים שאני פשוט לא מסוגל פיזית לבצע את פעולת הריצה. עובר להליכה.

ואז גם השעון הפסיק לעבוד | צילום: Sportograf

כדי להוסיף חטא על פשע, בתחילת ההקפה השנייה השעון שלי החליט שהוא מיצה את היום הזה, ובדיוק כמו הרגליים שלי – גם לו נגמרה הסוללה. וכל זה בלי שהזכרתי אפילו את הטמפרטורות שהגיעו קרוב ל-40 מעלות. מנסה לרוץ איפה שאני רק יכול, ברגע שלא מצליח יותר חוזר ללכת. מבין שאלא אם יקרה נס, 12 שעות כנראה כבר לא יהיה היום.

בתחילת ההקפה השלישית אני פתאום רואה את אשתי, שדאגה כל כך שהנקודה שלי באפליקציה לא זזה (ככה זה כשאתה הולך…), שהיא באה לראות שאני עדיין בחיים. היא גילתה גופה מהלכת, אז היא החליטה להצטרף אלי להקפה האחרונה. וככה העברנו את 12 הקילומטרים האחרונים של המסלול. בהליכה משותפת יחד לגדות הנהר. למזלי היא הולכת ממש מהר, אז לא הייתה לי יותר מדי ברירה.

אשתי הצילה אותי | צילום: Sportograf

בכל זאת הגענו

מגיע ל-100 מטרים האחרונים לפני קו הסיום, ומחליט שיש גבול לכל תעלול. אין סיכוי שאני עובר את שער הסיום בהליכה! מגייס כל פרומיל של אנרגיה שנשארה לי בגוף ומתחיל לרוץ. בכאבים רבים ומלא אכזבה אני חוצה את שער הסיום בזמן של 13:44:52. נשכב על הרצפה ולא מצליח לקום.

מנסה לעכל את מה שקרה פה. איך יום שהתחיל חלומי בחצי הראשון שלו הידרדר ככה בחצי השני שלו. למה זה קרה? התנהלתי בצורה כל כך מחושבת ומדויקת. למה? וככה החלום שלי הפך לסיוט.

דוד פלד בקו הסיום באיש הברזל בצרפת | צילום: Sportograf

אבל אני לא מוטרד. את רף 12 השעות באיש ברזל אני אחצה. יודעים מה? אפילו קיבלתי זריקת עידוד מהתחרות הזו. הבנתי שאם אצליח איכשהו למנוע מהקטסטרופה הזו לחזור על עצמה, יש לי את היכולת והפוטנציאל ביום טוב לרדת את ה-12, ואפילו לחלום על 11.

מבטיח לכם שאני ארד מ-12 שעות באיש ברזל. ומבטיח לעדכן כשזה יקרה.