הפעם הראשונה ששמעתי על מרוץ כרמל כנרת הייתה לפני מספר חודשים. מיד נכנסתי להבין מה הוא אותו מרוץ כי אני נמצאת בתקופה מורכבת ולא הייתי בטוחה שאעמוד בלחץ זמני מרוצים כרגע. עדיין לא חזרתי הביתה לבארי ואני במקום הפינוי. הקהילה מתעסקת בהריסת הבתים השרופים ומחיקת הזיכרון הדומם של אותו יום נורא וזה קשה. בנוסף, עברתי שינוי זוגי והספורט קיבל תפנית מאז סגירת המעגל של ליאור וייצמן בישראמן האחרון.
למען האמת, כרגע, אני יותר מתחברת למקומות הרגועים של הספורט, כמו פילאטיס ואימונים קצרים בדופק שפוי.
לכתבות נוספות בנושא:
לא פספס אף שנה: יאיר ישראל בן ה-81 מתכונן למרוץ קריית גת
מההצהרה על פרישה להישג אולטרה היסטורי: רועי יהודה בראיון מיוחד
אחרי שקראתי קצת על המרוץ גיליתי שזהו מרוץ שמתקיים על שביל כרמל-כנרת הנמצא על תוואי שביל ישראל ומהווה שביל הנצחה חברתי-חווייתי. השביל נולד מתוך רצון להנציח את זכרן של כנרת וכרמל גת, אם ובת מקיבוץ בארי. כנרת נרצחה ב-7.10 בביתה בקיבוץ בארי. בתה כרמל, שהייתה גם בת כיתה וחברה שלי, נחטפה, תמכה בחטופים שהיו עימה בשבי ונרצחה בשבי החמאס בעזה לאחר 11 חודשים.
כנרת וכרמל גת ז"ל | צילום: פרטי
השביל המשתרע על פני 100 ק"מ מזמין את הצועדים בו לא רק להנות מהליכה בשבילי הארץ שכרמל וכנרת כל כך אהבו, אלא ובעיקר להתחבר לערכים שהובילו את חייהן – התנדבות, הוגנות, אהבת הארץ וחמלה. המרוץ כלל בתוכו מספר מקצים: אולטרה (92 ק"מ, 55 ק"מ, 33 ק"מ), שליחים (שמיניות, רביעיות, זוגות) והליכה (5,10,15 ק"מ). והוא מתקיים יום לפני יום ההולדת של כרמל ז"ל.
אני עוד יכולה לזכור את יום הולדתה ה-40. כשנסעתי "לחגוג לה" בכיכר החטופים ישר מקו הסיום של טריאתלון אשקלון. כשעוד היינו אופטימיים שכרמל תצא מהשבי בחיים. אך כיום אנחנו מקיימים, בצער, פעולות לזכרה.
התארגנות על קבוצת בארי
ברגע שנחשפתי למרוץ הייתי בטוחה בדבר אחד – עליי להקים קבוצת שליחים המורכבת מאנשי בארי. בתקופה האחרונה אני עוסקת הרבה בנושא הזיכרון וההנצחה. מאז שבעה באוקטובר נראה שזה הדבר היחיד שמצליח למלא מעט את החסר שנותר ברגע שכל כך הרבה אנשים טובים נרצחו רק בשם השנאה. מבחינתי ההנצחה היא לא רק המבט אחורה. היא הכוח לקום קדימה. הדרך להמשיך לנוע גם כשהלב כבד והמציאות מאוד מאוד מורכבת.
חברות קבוצת בארי במרוץ כרמל-כנרת | צילום: פרטי
לכן פתחתי קבוצת שליחים של שמינייה שקראתי לה: "בארי – ממשיכים לאורן וזכרן". פרסמתי בקבוצות הוואטסאפ של בארי את המרוץ עם קריאה לשותפים לדרך.
כשהמטרה היא לא הריצה (זו לא ריצה לתוצאה) אלא כדי להיות יחד. להמשיך ולזכור. זו ריצה בשביל משמעות. וכך, יצרתי קבוצה הטרוגנית עם 14 אנשים – בני בארי, בני זוג, מי שגדלו בקיבוץ והיו בו תקופה ועזבו, אך נשארו עם לב מחובר לבארי. זו קהילה שלא משנה לאן החיים לקחו אותה, נשארה קהילה.
דווקא מתוך השבר של ה-7/10, מתוך כאב, מתוך מאבק החטופים וזיכרון הנרצחים, נוצרה בקהילה תנועה של התכנסות, חיבור וחזרה אל השורשים.
איה מידן והחברים לקבוצה במרוץ | צילום: פרטי
מרוץ שביל כרמל-כנרת
את הלילה העברנו במתחם הלינה של יער לביא. המרוץ התחיל בלילה שבין חמישי לשישי. שעת ההזנקה היתה ב-1:00 בלילה וכך יצאנו ל-8 מקטעים. חלקנו רצים בזוגות/שלשות וחלקנו לבד.
בכל נקודת החלפה על השביל ההפקה יצרה פינות תוכן מרשימות:
- יגור – התנדבות בעמותה
- זבידאת – העברת זרעים מקומיים
- מעין הסוסים – פיזור הזרעים
- בית קשת – איזון דרך יוגה ומדיטציה
- ציפורי – הצלת מזון
- כפר קיש – יצירת פסיפס משותף
- שבלי – חיבורים בין אנשים
- מצפה אודי – התעמקות וציור נוף
- ולבסוף, נקודת שער הסיום בחוף צמח – שם חיכו עמדות מסאג', אמבטיית קרח ושייקים טעימים
אני רצתי את המקטע בין כפר קיש למצפה אודי (מקטע של 15 ק"מ). בזמן שהמתנתי לרצים שלנו שיגיעו הנחתי את החלק שלי בתמונת הפסיפס הגדולה. הסתכלתי על הנחל שזרם והתכבדתי משולחן האוכל שהיה מלא בכל טוב.
איה מידן ולוח הפסיפס | צילום: פרטי
סביב 9 בבוקר הרצים, אילון וגדי, ששניהם גם בני כיתה שלי ושל כרמל, הגיעו. העבירו לי את הצ'יפ ויצאתי לדרך. למען האמת, במהלך הריצה לא הצלחתי לחשוב על כרמל וכנרת כפי שחשבתי שיהיה. הייתי עסוקה בחום ובעלייה שהמסלול הביא איתו.
רובו של המסלול היה בעלייה וכשכמעט נגמר לי האוויר הגעתי לנקודת תצפית מדהימה שמשקיפה על כל הכנרת. שם עמדתי מול הנוף, הסדרתי נשימה והודיתי על הזכות להיות במקום ובזמן הזה. כי כבר שום דבר לא מובן מאליו. משם טסתי בירידה חדה למטה עד מצפה אודי.
שער וטקס סיום
הנחיתי את כל הקבוצה שלנו להגיע לנקודת הסיום בכדי שנוכל, יחד, לעבור את שער הסיום עם הרצים האחרונים שלנו.
כך סיימנו את המרוץ סביב 12:30 בצהריים עם ידיים מונפות למעלה. גאים על הדרך, על הזיכרון ועל ההנצחה.
חלק מחברי הקבוצה בקו הסיום | צילום: רונן טופלברג, SportPhotography
טקס הסיום כלל דברי פתיחה של אלון, אח של כרמל, שירים וחלוקת גביעים למנצחים. ובנוסף, היה לי חשוב להגיד מספר מילים, אותן אני מצרפת לכם כאן:
תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על ה7/10. אני רוצה לדבר על אחרי.
על היום שבו הבנו שכל כך הרבה כבר לא איתנו על פני האדמה הזאת בגופם.
יש לי איזו מחשבה שאם היית משמעותי בחייך ראוי שינציחו אותך במותך וכך ישמרו על הנר שלך דולק.
והלוואי וזה היה יכול לקרות ב-100% מהמקרים. אך לא כך המצב בגלל שלל סיבות.
לשמחתי, כרמל וכנרת, שהיו משמעותיות בחייהן זכו להנצחה במותן. שביל שמחבר את השמות שלהן.
אותו שביל ששומר על התנועה.
בנקודת היציאה שלי לריצה בכפר קיש היתה תמונת פסיפס שהתבקשנו, הרצים, להוסיף חלק לתמונה
וברגע אחד הבנתי דבר חשוב – אותה תמונה שלמה ויפה בנויה מהמון המון שברים.
המשמעות מבחינתי היא, שאנחנו יכולים לבחור לראות את החלק הבודד, הסדוק, השבור. אך אנחנו גם יכולים לבחור לראות את התמונה הגדולה והיפה.
בהחלטה הזו, אנחנו לא מעלימים את השברים אבל כן בוחרים לראות ולהודות לטוב.
איה מידן בטקס הסיום | צילום: רונן טופלברג, SportPhotography
אשל, אלון, אור, משפחת גת וכל הפקת ההנצחה המרגשת הזאת. אני רוצה להודות לכם בשם הרצים וההולכים מבארי שאפשרתם לנו להגיע לבוקר (חלקינו גם לילה) של תנועה, של יחד, של טבע ושל זיכרון.
אותו זיכרון שאוסף הרבה שברים לתמונה אחת- שהיא הבחירה בחיים.
לא נשכח את מי ואת מה שכרמל וכנרת היו בשבילנו.
ומכאן אנחנו ממשיכים – לזכרן, לאורן למענן.
אז תודה לכם על ה'יש' ועל ההנצחה הזאת.
אפילוג
לסיום, מרוץ ההנצחה אמנם תם ויתקיים שוב בשנה הבאה, אך שביל כרמל כנרת פתוח בכל השנה. אז אם אתם מגיעים לצפון, תדעו שיש שם שביל שמאחד את שמותיהן של שתי נשים נפלאות. אומנם השביל שלהן נקטע, אך אנו יכולים להמשיך אותו בשבילן.
לתוצאות המלאות מהמרוץ לחצו כאן.
חברים מקבוצת בארי במרוץ כרמל-כנרת | צילום: פרטי
דודו דאנו ועדי ביבי במרוץ שביל כרמל-כנרת | צילום: ארז ארטנשטיין, SportPhotography
גדי לוי במרוץ שביל כרמל-כנרת | צילום: SportPhotography
החולצה של איה למרוץ | צילום: פרטי
