שנה בלבד אחרי שנאבק על חייו בשבי חמאס, אלי שרעבי עמד ביום שישי שעבר על קו הזינוק של מרתון תל אביב, והשתתף במרוץ הראשון שלו. עבורו, זו לא הייתה רק ריצה, אלא רגע של זיכרון, התמודדות והתחלה חדשה.
לכתבות נוספות בנושא:
בעקבות המצב הביטחוני: מרוץ סביון 2026 נדחה ל-9 באוקטובר
"יום שישי של מרתון, יום שבת של מציאות אחרת"
CarmelSky – חלום הסקייראנינג שנולד בכפר איטלקי והתגשם בכרמל
שרעבי רץ לזכרם של בני משפחתו – אשתו, בנותיו ואחיו – שנרצחו ב-7 באוקטובר. עבורו, הריצה הייתה דרך נוספת להנציח אותם. "המרוץ הוא אירוע הנצחה נוסף שבו אני מחייה את הזיכרון של אשתי, בנותיי ואחי האהובים", אמר שרעבי. "הם מלווים אותי בכל רגע ביום ועוזרים לי לבנות את חיי מחדש".
מי שליוותה אותו בדרך אל קו הזינוק היא מאמנת הריצה קרן עמרוסי סמרה. קרן סיפרה כי המסע שהוביל לרגע הזה החל חודשים קודם לכן – כשצפתה בראיון הראשון שלו לאחר שחזר מהשבי. "משהו בדרך שבה הוא דיבר על החיים ועל הבחירה להמשיך למרות הכול לא נתן לי להישאר אדישה", היא מספרת. " רכשתי גם את הספר שלו, ולא יכולתי לעצור לרגע. כתבתי לו וסיפרתי על האמונה שלי בכוחה של התנועה והריצה ככלי להחלמה".
אלי ענה לפנייתה. לאחר מכן בהדרגה הם נפגשו לשיחות, להליכות ולאימונים – תהליך שנועד לאפשר חזרה איטית ומבוקרת לפעילות. "המפגשים נועדו לרפא את הנפש דרך התנועה ולעזור לגוף ולנפש לחזור לעצמם, צעד אחר צעד", אמרה. "קודם ללכת – ורק אחר כך גם לרוץ".
הרעיון להשתתף במרתון תל אביב נולד באחד האימונים המשותפים. "העליתי בפניו את האפשרות לרוץ במרתון כהנצחה למשפחתו", סיפרה עמרוסי סמרה. "הרעיון תפס אותו, ובאותו רגע הוא החליט שהוא רוצה להשתתף. נכנסתי לאתר ורשמתי אותו, עצם הרישום כבר היה מאוד מרגש".
קו זינוק סוחט דמעות
ביום המרוץ עצמו התייצבו שרעבי, חבריו והמאמנת יחד על קו הזינוק. על החולצות שלבשו הופיעו תמונותיהם של בני משפחתו. "רגע לפני הזינוק הוא הסתכל עליי ושאל אם אני מתרגשת", היא משחזרת. "אמרתי לו שכן, מאוד. בדיוק שנה קודם לכן צפיתי בראיון הראשון שלו אחרי השבי. באותו רגע הרגשתי עד כמה החיים יודעים להיסגר במעגלים בלתי צפויים".
לאורך המסלול רצו חבריו לצידו, צעד אחר צעד. "עבור אלי זו הייתה הרבה יותר מריצה", היא אומרת. "לראות אותו על המסלול היה אחד הדברים הכי חזקים שראיתי".
עמרוסי סמרה, שמלווה רצים ורצות שנים רבות, בין היתר בקבוצת "גמאני רצה" מודה שהחוויה הזו הייתה יוצאת דופן גם עבורה. "ליוויתי אנשים רבים במסלול הריצה ברגעים לא פשוטים בחיים", היא אומרת. "אבל לראות את אלי שרעבי רץ – זה היה הדבר הכי חזק והכי מרגש שראיתי. אמרתי לו שאודה כל חיי על הזכות ללוות אותו".
בסיום היא מסכמת את המשמעות של הרגע הזה במילים פשוטות: "רגליים שהיו כבולות בשלשלאות – והיום הן חופשיות ונעות קדימה. רגליים של אדם שהחליט לחזור לחיים".




















