זה נראה כמו מעולם אחר, אבל ביום שישי האחרון הגעתי לסקר את מרתון תל אביב. הטור הזה נכתב ברובו עוד לפני המלחמה הנוכחית, כשהדאגה הרצינית ביותר של כולנו הייתה הרוח על המסלול. מי ייתן ויגיעו שוב ימים שקטים ונתראה על קווי הזינוק במרוצים הבאים.
החנייה של אצטדיון רמת גן הייתה הומה במיוחד בשעה חמש לפנות בוקר של יום שישי האחרון. כאילו זה שנות ה-90 ויש עוד כמה דקות משחק של נבחרת ישראל כשברקוביץ' בהרכב. הגשם שליווה את הדרך שלי באוטו פסק באחת. מותיר אחריו אוויר נקי, שלוליות ספורדיות, ובעיקר חרדה מכך שישוב ברגע קריטי.
לכתבות נוספות בנושא:
מרתון תל אביב 2026: שיא המסלול לנשים נשבר, גשאו איילה ניצח בחצי.
מרתון טוקיו: שיא מסלול לבריג'יד קוסגיי, טקלה שמר על התואר.
היעד הבא שלכם: כל מה שצריך לדעת לקראת מרוץ סביון 2026.
מאות רצות ורצים צועדים לצידי בשקט מתוח. עוברים את גשר המכביה וממשיכים לכיוון קו הזינוק ברוקח. מעטים כבר מתחממים בריצה קלה, הרוב מסתפקים בהליכה מהירה. בכל זאת, יש להם מרוץ די ארוך עוד מעט.
השקט המתוח שלפני מרתון תל אביב | צילום: SportPhotography
מולנו זוג צעירים מחופשים שהולך בכיוון הנגדי. חוזר ממסיבת פורים כלשהי ולא מבין למה הוא נקלע. "גם הם מחופשים? זה רייב מוזר? מי אמר שחיי הלילה בתל אביב מתו?" הם ודאי שואלים את עצמם.
מהמתח עד להתנפצות
מגיע למתחם עדיין בחושך מוחלט לפני הזינוק הראשון, והמתח מורגש בכל פינה. רצים שחשים לעבר קו הזינוק כדי להגיע בזמן למקצה, אחרים מחכים בשקט לתורם בשירותים. חבורת הפייסרים הבכירה, הכוללת לא מעט חברים, בתמונה משותפת. עוד רגע ייצאו למסלול כדי לסייע לכל מי שרק יזדקק.
הגודל הוא הדבר הבולט ביותר במרתון תל אביב. עשרות אלפים שרצים יחד בעוצמה מעוררת השתאות. זה הקסם של המרוץ הזה, וגם החיסרון שלו מן הסתם, כמו כל דבר בקנה מידה כזה. מבין ההמון אלפי פרצופים חדשים בקהילת הריצה, אבל גם לא מעט פרצופים מוכרים. כאלה שאני יודע שאפגוש גם עוד שבועיים במרוץ סביון (אם האיראנים ייכנעו עד אז). או אחרי זה בקיסריה, חדרה או קריית אונו.
מרתון תל אביב | צילום: ארז ארטנשטיין, SportPhotography
עולה על הגשר של האקספו ומתמקם בסמוך לצלמים הרשמיים. יודע שמשם יגיעו התמונות הטובות ביותר. מספיק לצעוק מלמעלה בהצלחה לאלפיה שעושה חימום, להסביר לשוטרת שלצידי איך כדאי לה לצלם כדי שייצא מוצלח. יובל הכרוז סופר לאחור – והנה כמו מלוע של תותח המוני הרצים יוצאים לדרך.
האושר שבריצה
קצת יותר משעה לקח למנצח גשאו איילה להגיע כבר לקו הסיום השקט. אחריו, בזה אחר זה מגיעים יתר הרצים והרצות. אני מאוד אוהב לעמוד בקו הסיום ולראות את התגובות של האנשים שם. חלקם מניפים ידיים באוויר. חלק צורחים מאושר, חלק מגיעים באפיסת כוחות, וחלק נראים כמו מי שעוד רגע יכולים לזנק למרוץ נוסף.
המשותף כמעט לכולם – האושר על פניהם. גם הפנים הסובלות ביותר משתנות אחרי כמה דקות ומתחלפות בחיוך מזוגג. כשרואים את התמונות האלה, קשה להבין איך לא כולם עוסקים בספורט. דבר כזה שגורם כל כך הרבה שמחה, טוב שיהיה מצרך חובה לכל אחד ואחת.
אדיר כהן מדגים חיוך מאומץ במרתון תל אביב | צילום: ארז ארטנשטיין, SportPhotography
במקביל למסיימי החצי, מוזנקים בצד השני של הכביש הגיבורים האמיתיים. המרתוניסטים. 42.2 ק"מ ברחבי העיר ללא הפסקה. עם הפסקות קלות בנקודות השתייה, האיזו והג'לים… ואולי גם בנקודות השירותים מדי פעם. אני עובר לקו הסיום של המרתון שם הפרצופים שונים מעט. הסבל מורגש הרבה יותר. אחוזי הרצים באפיסת כוחות עולים מן הסתם. אחוזי המחייכים, עם זאת, נותרים בעינם.
התואר "מרתוניסט" הוא כמעט תואר אצולה במונחים של עולם הריצה. לפעמים אפילו נחשק יותר מאשר "לורד" או "רוזן". רק חבל שהמרתוניסטים הבכירים של ישראל (טפרי, עלמיה, איילה וכו') כבר שנים מדירים את רגליהם מהמרתונים הגדולים בארץ ומסתפקים ב-10 ובחצאים. זה מובן מקצועית כמובן, אבל לנו אוהבי הספורט זו יכולה להיות פלטפורמה מושלמת לראות את הטובים ביותר מתחת לבית.
אושר אמיתי בסיום מרתון תל אביב | צילום: SportPhotography
הנגאובר קשוח
כבר בבוקר שאחרי הגעתי לפארק הירקון שוב. זה היום האהוב עליי בשנה לריצה, שכן הפארק ריק מתמיד (גם אם לא שומם לחלוטין). הספקתי לסיים את הריצה לפני שהגיעו האזעקות ולקחו את החיים של כולנו למסלול אחר לגמרי. שונה לבלי היכר ממסלול המרתון.
ריצה היא הרבה מעבר לטרנד עולמי או מקומי. ריצה עבור רבים היא דרך חיים. לא סתם אנחנו רואים את אירועי הריצה בארץ הולכים וגדלים. לכל אחד הייחוד שלו, לכל אחד האופי שלו. לא נותר אלא לקוות שהמרוץ הצבאי שנפל עלינו יסתיים בחיוך לא פחות מהמרוץ בשישי. כדי שנוכל להיפגש כולנו על קו הזינוק באחד המרוצים הבאים, לצחוק על הכל, ולצאת לריצה הבאה.
