למה אני ממשיך להתאמן גם כשכל הסיבות להגיד "די" כבר כאן?
לפני חצי שנה חזרנו הביתה, אחרי תקופה של פינוי.
חשבנו שהפינוי עצמו היה האתגר הגדול, אבל מהר מאוד הבנו שהשיבה הביתה לא פחות מורכבת.
היא דרשה שיקום: של החומר, של הרוח, של הנפש. חזרנו למציאות חדשה-ישנה. בית, משפחה, חינוך, עבודה, עסקים. הכול זז, משתנה, קורה במקביל.
אבל בתוך כל הטירוף הזה יש גם תחושת ביטחון. תחושת שייכות.
חזרנו למוכר, למדויק לנו, לטוב.
לטורים קודמים של דן אלתרמן:
בחזרה לממ"ד 2 | לבחור נכון | סיכום אישי לצ'אלנג' ישראמן
ובכל הזמן הזה, אני נאבק.
לא מול המציאות, אלא מול עצמי.
במלחמה הבלתי נגמרת על הזמן, על האנרגיה, על המקום של האימונים בתוך שגרה אינטנסיבית, עמוסה, כמעט בלתי אפשרית.
דן אלתרמן יוצא מהמים בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
ולפעמים זה באמת מרגיש בלתי אפשרי.
עוד יום שהולך לישון מאוחר מדי. עוד בוקר שקשה לקום. ועוד שאלה פנימית שחוזרת שוב ושוב:
“למה, בעצם?”
למה לי, בגיל שלי, בעיסוק שלי, בכל כך הרבה משימות והתחייבויות, למה להמשיך ולהתאמן ברמה כל כך אינטנסיבית?
והתשובה מגיעה באימון הבא.
דווקא כשכואב. כשקשה. כשאני מסיים את האימון עם דופק גבוה וחיוך קטן, דווקא שם אני נזכר למה.
זו לא רק המשמעת. זו לא רק המטרה.
זו התחושה.
הסיפוק. ההתמדה. ההבנה שהצלחתי.
אני נע כל הזמן בין שתי נקודות:
מצד אחד: מטרה, יעד, משמעת. מהצד השני: עייפות, ספק, ורצון להניח הכול לרגע ולהגיד “די”.
אבל בכל צומת אני בוחר. ובינתיים – אני בוחר להמשיך.
כי אם אפשר – אז למה לא בעצם?
דן אלתרמן בצ'אלנג' ישראמן | צילום: עודד קרני, שוונג
האימונים הם חלק ממני.
אולי אחד הדברים הכי משמעותיים שאני עושה עבור עצמי.
כל עוד הגוף שלי מאפשר, כל עוד המשפחה תומכת – אני ממשיך.
השנה, אולי יותר מתמיד, המטרות שלי השתנו.
הן כבר לא ארוכות טווח. לא חמש שנים קדימה.
אני מסתכל על הכאן ועכשיו.
יעדים קטנים, מדויקים, בני השגה, כאלה שנולדים מתוך הדינמיות של החיים.
אני לא עיוור לשינויים. להפך, אני לומד לנוע איתם.
אני מתכונן, אני מתמיד, אבל גם מקבל את זה שלא הכול תלוי בי.
ואם היעד הבא הוא צ'אלנג' ישראמן, אז אני עושה הכול שזה יקרה.
בלי הבטחות, אבל עם כל הלב.
דן אלתרמן בסיום | צילום: עודד קרני, שוונג
אני יודע שאני לא לבד במסע הזה.
כל אחד ואחת מאיתנו סוחבים על הגב חיים שלמים של עבודה, משפחה, לחצים, שינויים ובתוך כל זה מנסים לשמור על איזון, על גוף בריא, על שגרה שנותנת כוח.
אולי זו בדיוק הסיבה שאני ממשיך, כי האימון הוא לא רק עוד מטלה ביומן. הוא המקום שבו אנחנו חוזרים לעצמנו.
אז אם אתם שם עכשיו, בין ה”לא בא לי” ל”יאללה נצא לרוץ”, תדעו שאתם לא לבד.
כולנו נלחמים את אותה מלחמה.
והשאלה היא לא אם יהיה קשה, אלא אם נבחר להמשיך למרות הקושי.
