שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

ריצה מתקדמים

7 תמונות דניאל

מאת:תרצה טל



תמונה ראשונה: פאריס 15.4.2007, שעות אחר הצהריים המוקדמות. ההמונים שעמדו בצד קלטו כנראה את מצבי – הרע יש להדגיש. "ENCORE UN PEU" , "ENCORE UN PEU" הם צעקו לכיוון שלי בצרפתית, מנופפים בידיהם לכל עבר לעידוד. הבנתי את פירוש המילים, אבל לא האמנתי להם, שאוטוטו זה נגמר, 'עוד קצת' כפי שקראו. הייתי בטוחה שזה לא ייגמר לעולם. גם אמא, ששפתה צרפתית, כשהייתה מנסה לשכנע אותי ואת דניאל, עוד כשהיינו קטנים, לגמור מהצלחת, הייתה פונה אלינו במילים אלו "אנקור און פו… עוד טיפה עוד קצת…ואני הייתי פורצת בבכי שלא מסוגלת יותר ודניאל שוב היה מתנדב להציל אותי והיה גומר גם מהצלחת שלי….

הרגשתי כמו אופניים שהצמיגים שלהם התבלו לגמרי והם ממשיכים לנסוע רק על החישוקים העירומים. הרגליים כאבו, אגן הירכיים כאילו עמד להתפרק, הברכיים היו נפוחות כמעט כמו כדור-מים, חומצת החלב פעפעה בשרירים, היה לי חם, הייתי מיובשת ולמרות זאת שלפוחית השתן שלי עמדה עוד שנייה להתפוצץ. לא רוקנתי אותה כל הריצה. פחדתי שאם אעצור לשנייה כבר לא אוכל 'להתניע' מחדש ואשבר. 'לא להישבר' פקדתי על עצמי שוב ושוב. מה יאמרו החברים? מה תאמר המשפחה אם אשבר? בעצם הם לא יאמרו כלום, כי הם אוהבים אותי. אבל אולי דניאל יהיה מאוכזב – חמישה חודשים התאמנתי לרגע הזה. חייבת לסיים. חייבת.

אז לא עצרתי לרגע. רצתי את כל ה- 42 קילומטרים ועתה נשאר לי עוד טיפ טיפה עד לשער הסיום. הזיעה זלגה לי אל תוך העיניים ושרפה לי אותן. בקושי ראיתי משהו מבעד לענני האדים, הזיעה והאישונים הצרובים. ואז, לפתע, היה נדמה לי שאני רואה אותו. את דניאל אחי. עומד בצד ומנופף. גם הוא צועק 'אנקור און פו, אנקור און פו'. האם הוא מזהה אותי? את אחותו הקטנה? אחותו האוהבת. אני רוצה לסטות לשנייה מהמסלול ולנופף לו בחזרה, להגיד לו 'דניאל, מתוק שלי אני רואה אותך, כמה התגעגעתי אליך. כמה כמהתי לשנייה אחת לפגוש אותך, לראות אותך מריע לי בסיום מרתון פאריס. אבל לא היה לי אפילו את הקצת כוח לסור הצידה ולמשוך את תשומת ליבו, לנופף לו בחזרה לשלום. אלטון ג'ון נשמע לפתע בתוך אוזניי בשיר שמעולם לא אהבתי יותר מדיי, עכשיו הבנתי פתאום למה.

God it looks like Daniel;
must be the clouds in my eyes. I can see Daniel waving goodbye
Ooh Daniel my brother, you are older than me
Do you still feel the pain of the scars that won't heal.
Daniel you're a star in the face of the sky.
Your eyes have died, but you see more than I
I miss Daniel; I miss him so much

האם אני מטושטשת לחלוטין? אולי איבדתי את השפיות מרוב המאמץ הלא אנושי הזה? כי הרי לא יכול להיות שזה דניאל. דניאל, אחי היחיד, מת לפני שנתיים בתאונת דרכים, מותיר אותי בת יחידה. חציתי את קו הסיום של מרתון פאריס ונעצרתי מיד אחרי קו הסיום נשענת עם ידיי על ירכיי, בוהה ברצפה. הבטיחו לי דמעות, הבטיחו לי תחושת אושר עילאי, שמחה שמימית, סיפוק אדיר. ואני לא מרגישה כלום. רק כאבי תופת. סחרחורות. לא שמחה. לא עצובה, לא בוכה ולא צוחקת. רוצה רק שירותים ומים. ואז לפתע יד מונחת על כתפי הדואבת. אני מסתובבת ומולי עומד דודי פראנסיס. איזו הפתעה. הוא הגיע לקו הסיום לחפש אותי, הדודנית שלו, שהגיעה מישראל לרוץ את מרתון פאריס. אז הבנתי שלא סתם דמיינתי שראיתי את דניאל. זה לא היה חזיון תעתועים מוחלט. תמיד אמרו כולם שדניאל ודודי פראנסיס דומים זה לזה. ואני מבעד לענני הזיעה כ-150 מטר לפני סיום המרתון ראיתי את דודי פראנסיס ואף אני התבלבלתי לרגע, או שמא רציתי להתבלבל. חשתי לראשונה קצת שמחה על הפגישה המשפחתית בתום המאמץ הפיזי הגדול בחיי שהסתיים לפני שניות אחדות. הוא הגיש לי בקבוק מים צונן. התנשקנו שלוש נשיקות כמו שהצרפתים מתנשקים. זהו, מרתון פאריס מאחורי.

תמונה שנייה: בית העלמין, קריית שאול. החניתי את הרכב בחנייה. את מאתיים המטרים שמפרידים בין החנייה של בית העלמין לקבר של דניאל פסעתי בהליכה איטית. קצת ברווזית. הרגליים עדיין כאבו למרות שחלפו כמה ימים טובים מאז המרתון הראשון שלי. "עדיין נכה" דיווחתי לכל מי שהתעניין בשלומי. הגעתי אל הקבר. שלפתי מהתיק את המדליה הכסופה, הסמל של מרתון פאריס חקוק עליה בגאון ותבליט של אצן. הבטתי על לוח השיש, "בננו ואחי האהוב, דניאל יומטוב", כתוב שם בקצרה באותיות בולטות, נפטר בדמי ימיו. למטה נכתב שיר פרי עטו של דניאל: "אהבתי אנשים צעירים וזקנים מכל המינים הגזעים הצבעים. אהבתי נפשם כמתאר העולם ואשר בו חשתי ושמחה שהרגשתי בזמן שאהבתי בזמן שהקשבתי נטבעו בנפשי לעולם…"'דניאל', אמרתי בקול, 'הבטחתי וקיימתי'. 'הבאתי לך את המדליה שלי ממרתון פאריס'. הנחתי את המדליה על השיש הקר התיישבתי לידה ובהיתי בחלל האוויר. ואז קרה לי מה שלא קרה לי המון זמן, אפילו לא כשחציתי את שער הסיום של מרתון פאריס. לפתע פרצתי בבכי תמרורים. בכי מר מתוק. קולני, חזק. קומץ אנשים שעמד כמאה מטר ממני ונזכר אף הוא כנראה בבן משפחה שלו, הפנה כאיש אחד את פניו לכיוון שלי. אבל לא היה איכפת לי. שירחמו עלי. הייתי עסוקה בלבכות. כמו שאומר הביטוי האנגלי "בכיתי את עיניי החוצה" כפי שלא בכיתי למעלה משנה. בכיתי על דניאל, ובכיתי על הכאבים במרתון פאריס, ובכיתי באהבה על משפחתי שתמכה בי לאורך כל הדרך באימונים הקשים, ועל החברים שרצו איתי, אבל בעיקר בכיתי כי הבנתי שאין ברירה. אני חייבת לבחור בחיים. על אף הצער על מות דניאל. בכיתי כי לפתע היה לי ברור כשמש ששנתיים אחרי שדניאל מת אני בוחרת שוב בחיים

תמונה שלישית: זה היה יום שישי לפני שנתיים וקצת. דיווחתי לדניאל אחי על התחביב החדש שהחלטתי לאמץ לי – הריצה – והוא הגיב בדרכו: "יווו איזה יופי, תרצה, כל הכבוד, אני בטוח שאת הולכת להיות הכי טובה בזה. דיר באלאק אם לא תודיעי לי לפני כל תחרות ריצה שלך, מבטיח להיות שם בשבילך בקו הסיום ולעודד אותך תמיד". חייכתי אליו והמשכתי בבישולים. "לעולם לא תרוצי לבד" הבטיח לי, על משקל הימנון ליברפול, ונתן לי חיבוק גדול כמו שתמיד נתן. ואני הבטחתי לו אל תוך כתפו המחבקת שאת המדליה הראשונה שלי מן המרתון שאעשה אביא לו למשמרת. הוא צחק בשמחה והבטיח לשמור אותה בכספת. אולי באותו רגע לקחתי את מילות העידוד כמובנות מאליהן. התרגלתי. מי תיאר לעצמו שהמשפטים האלו יחקקו בזיכרוני לתמיד. מי ידע שזו הפעם האחרונה שאראה את אחי דניאל. ולמרות זאת בכל מאות הריצות שלי מאז לא הייתה ריצה אחת שהוא לא היה איתי.

יומיים אחר-כך בשעת בוקר מוקדמת הגיע לרמת אביב להביא את בתי שירה לקייטנה. הוא עמד ליד הרכב ונהגת פגעה בו והרגה אותו במקום. משאירה אישה אלמנה, שלושה יתומים ואחות הרוסה מצער. איבדתי את אחי היחיד. את האיש שאהב אותי תמיד, ללא תנאי. את האיש שאני אהבתי תמיד ללא תנאי. דניאל קראו לו. מה שייחד אותו הייתה הסקרנות שלו ההתלהבות מהחיים והאהבה לזולת. בשנתיים האחרונות לחייו הוא הגיע למיצוי העצמי שלו לא בריצה אלא בכתיבת שירה.

תמונה רביעית: השבעה. אני עצובה, ממוטטת. אנשים באים לנחם ואני די מסרבת להתנחם. ואז באמצע השבעה אני מחליטה פתאום ללא הודעה מוקדמת לנעול את נעלי ההתעמלות הישנות שלי ולצאת לריצה. בהתחלה זה נראה מוזר, אולי פגיעה בקודש הקודשים. אנשים באים לנחם, ואני יוצאת לריצה באמצע שבעה על מותו הטראגי של אחיך האהוב. אבל משהו בתוכי בער. חייבת לרוץ. אני יורדת למטה ומתחילה לרוץ ברחוב.. לרוץ ולבכות, לרוץ ולבכות. והמחשבות רצו לי בראש בקצב הריצה: מה הם החיים האלו בכלל? מה המשמעות שלהם אם רגע אתה חי ושנייה אחר-כך אינך? לפתע החיים נראו לי זולים כקליפת השום. לפתע רציתי להיות עם אחי האהוב, אחי המת.

תמונה חמישית: אלף, שמתגורר בשכונתי הוא בעצמו חובב ריצה מוכשר מאוד, פוגש אותי בוקר אחרי בוקר בפארק כשאני רצה. הוא מחייך אלי ואומר לי כל הכבוד. משהו בפניו הכנים גורם לי לעצור לרגע. פעם אם מישהו היה מחמיא לי הייתי אולי מודה לו עם הראש וממשיכה הלאה. לעיתים אפילו מתעלמת. דוחה זאת ליום אחר. מאז מותו של דניאל אני כבר לא דוחה סיפוקים. אם אני רוצה להגיד משהו אז אומרת מיד. לא אחר-כך. אף אחד לא מבטיח שיהיה אחר-כך. החיים קצרים, לעיתים קצרים מדי. לא היססתי. ניגשתי אליו ואמרתי לו, "אני רוצה שתדע שהעידוד שלך, המחמאה שלך אודות הריצה שלי , עושה לי ממש טוב ורוצה להגיד לך תודה גדולה". התחלנו לשוחח. אני מספרת לו על מותו של אחי ושמאז הטרגדיה חשה צורך לרוץ. הוא מנחם אותי בקסם אישי רב, ומספר לי שגם הוא איבד אח. אח צעיר. "גם אני מאוד אהבתי את אחי", הוא חולק איתי את כאבו, "תדעי לך שהדרך היחידה שהתמודדתי עם האסון היה בעזרת הריצה. לא הפסקתי לרוץ. הריצה עזרה לי להתמודד עם האסון. לנצח את העצב, ולבחור מחדש בחיים". כך אמר לי אלף. לא אשכח בחיים את מילותיו וכך גם אני מתוך העצב התחלתי לרוץ. רצתי ורצתי עד למרתון פאריס.

תמונה שישית: הדר יוסף נובמבר 2006: הודעה בפורום ריצה וטריאתלון בתפוז של ראובן מילמן ואני מחליטה להצטרף לקבוצה ששמה לה למטרה להשתתף במרתון פאריס. פעם ראשונה בחיים אני רצה עם קבוצה. איזה כייף לרוץ עם עוד אנשים. נרגשת מהחוויה. ריצה ראשונה ל-14 ק"מ. בתום הריצה חשה מעולה, מלאת חיים. לראשונה מאז מותו של דניאל מחייכת מאוזן לאוזן. פתאום החיים נראים יפים יותר, אופטימיים בהמשך חוויות נוספות של פעם ראשונה פעם ראשונה -20 קמ ופעם ראשונה 30 ופעם ראשונה ריצה ארוכה ל- 37 ק"מ, הרגשה נפלאה. ואחרי כל גמיעת מרחק עושה עוד צעד משמעותי בדרך חזרה לחיים. חשה אופטימית, מודה לריצה. מודה לחיים.

תמונה אחרונה: מרתון פאריס. 4 ימים לפני המרתון טסה לפאריס. למרות הוראות מאמן לא מתאפקת ומסתובבת בעיר . מזג האוויר חם בהרבה מהצפוי בעונה הזו ב- 15 לאפריל צפויה טמפרטורה של כ-28 – 30מעלות – שלא נצפתה מזה 60 שנה. היום הגדול מגיע אין צורך בכל הבגדים החמים שהכנתי . התרגשות עצומה יושבת בשדרות האליזה ליד אישה בת 60 שזהו לה המרתון ה-25. ותיקה מול טירונית. אנו מחייכות אחת לשנייה ומאחלות בהצלחה. המרתון מתחיל המסלול מדהים, עמוס מאוד. הריצה היא במרכז פאריס, המסלול גם עמוס בתחנות שתייה וחטיפים ספורטיביים למינהם, נזהרת שלא להחליק מהמים, הבננות ושביל קליפות תפוזים המרצף את סביבת תחנות החלוקה. אחרי כ-10 קמ מתחילים כאבי שרירים חזקים ברגליים. זה לא ממש היה בתכנון. אבל לגוף תוכניות משלו. אולי זה הלחץ המנטלי, אולי קבוצות המעודדים.. או שסתם קצת חוסר מזל. ואולם, הריצה הופכת מרגע לרגע לסיוט ואני חשה כאילו אני רצה במקום. הקילומטרים לא עוברים. במקום זאת, הכאבים מתגברים, המחשבות הרעות משתלטות על המוח. למה אני עושה זאת? מי צריך את זה. כועסת על כולם, אפילו המעודדים והלהקות בצידי הדרך מעצבנים אותי. רק מגבירים את הכאב. בא לי לצעוק להם, אולי תשתקו קצת. עובר קשה, מתיש, אבל אני לא נכנעת. חושבת על החברים, חושבת על המשפחה חושבת על דניאל אחי המנוח, ממשיכה לרוץ. לרוץ כדי לסיים. אבל נס. הזמן רץ. גם הקילומטרים עוברים. אני כבר מגיעה ליער בולון, נקודת אל חזור. גם אצטרך לעבור לזחילה אני את המרתון הזה גומרת. ומביאה את המדליה לאחי, דניאל, למשמרת, דניאל שהיה אתי כל הדרך ויישאר אתי לנצח בכל רגע.

סוף דבר: היה קשה. קשה לתפארת. סבל מתמשך ואפילו סיוט קל. מי שקרא את הרשימה הזו בתקווה לשמוע תיאורים פסטורליים של עונג צרוף, כייף והגשמה עצמית, חוששתני שהגיע למקום הלא נכון. חברים היה קשה ולעיתים קשה מנשא. יסכימו איתי וודאי כמה אלפים שכלל לא הצליחו לסיים. ואולם, חלף למעלה מחודש מאז. במהלך התקופה הזו בחנתי את מחשבותיי, רגשותיי, תוכניותיי באשר למרתון. חשוב שתדעו: אני כבר צופה קדימה למרתון הבא. פאריס מאחורי, תחי טבריה!!!!

תודה ליוסי ריבלין על הסיוע בכתיבה.

לתגובות תרצה טל


דניאל יומטוב ז"ל


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il
0.00 avg. rating (0% score) - 0 votes

מאמרים נבחרים

  • תכנית אימון למתחילים: מ-0 ל-5 ק"מ ריצה

    רוצים לעשות ביחד את ה"צעד הראשון"? אז בואו נתחיל לאט ובביטחון עם תכנית אימונים בסיסית שתוביל אתכם לריצה…

    קרא עוד
  • מה לעשות במקרה של פציעת פלנטר פצאיטיס?

    מרבית קהילת הרצים והרצות מכירים היטב את המונח דורבן ולא בהקשר של מכרסמים חמודים. הנה מה שצריך לדעת…

    קרא עוד
  • 4 עקרונות לפעילות גופנית לאחר צום

    כיצד חוזרים לפעילות גופנית לאחר צום? הפיזיותרפיסט עופר צחר עם הדגשים לחזרה לשגרת חיים ספורטיביים בייחוד בתקופה מבלבלת…

    קרא עוד
  • עולים במשקל בסגר? 7 דרכים לשלוט במשקל גופינו בתקופת הקורונה

    הסגר כופה על רבים מאיתנו אורח חיים אפילו יותר יושבני מזה שהתרגלנו אליו, ובלי לשים לב קל מאוד…

    קרא עוד
  • אצילות או רוח ספורטיבית? הטריאתלט שריגש את כל העולם

    הקטע הבא יכול להיכלל בפקולטה לפילוסופיה בכל אוניברסיטה בעולם והוא למעשה לא דן בספורט, אלא במשמעות הניצחון לאדם…

    קרא עוד
  • איך מתחילים לרוץ? 10 כללים לרצים מתחילים

    החלטתם להתחיל לרוץ? הנה עשרה כללי אצבע לרצים מתחילים שיכווינו אתכם ושכדאי לכם לרוץ איתם

    קרא עוד
  • גיא ניב מסכם את הטור: "זה היה אכזרי, אבל נהניתי"

    ראיון עם הרוכב גיא ניב שצלח 3,482 ק"מ מפרכים בטור דה פראנס עם רגעי דרמה, כאב וקושי מהפרינאים…

    קרא עוד
  • לקראת הסגר: מה התקנות החדשות לגבי פעילות ספורטיבית?

    עד איזה מרחק מותר לצאת בזמן הסגר לריצה או הליכה ומה לגבי המסכה? הנה פרוט התקנות החדשות לפני…

    קרא עוד
  • כך תשפרו את מהירות הריצה שלכם

    חלק גדול מהרצים החובבים חולמים לשפר את התוצאות שלהם - כך בדיוק תעשו זאת

    קרא עוד
  • ריצה VS שחייה: איפה שורפים יותר קלוריות ומה היתרונות של כל אחד מהם?

    כל עוד אנו מבצעים פעילות גופנית מצבנו מצוין, אך מה עדיף יותר, לשחות או לרוץ? הפיזיותרפיסט עופר צחר…

    קרא עוד

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות