ריצת השחרור מאמא טאליבן

כשהיא מרצה את מאסרה, אחרי 25 שנים בהם התעללה ללא רחמים בילדיה בשם הדת, אחד משנים עשר ילדיה של האישה המכונה "אמא טאליבן", בחר בספורט כדרך חיים. "החיים שלי בנו לי אופי חזק שמאפשר לי לעשות אימונים מאוד קשים ולעמוד בהם בלי להתבכיין"
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

כשהיא מרצה את מאסרה, אחרי 25 שנים בהם התעללה ללא רחמים בילדיה בשם הדת, אחד משנים עשר ילדיה של האישה המכונה "אמא טאליבן", בחר בספורט כדרך חיים. "החיים שלי בנו לי אופי חזק שמאפשר לי לעשות אימונים מאוד קשים ולעמוד בהם בלי להתבכיין"

מאת:אילן גולדמן

בשם האם


ביום חם ככבשן של חודש יולי לוהט, הרשיע ביהמ"ש המחוזי של ירושלים את האישה המכונה, בפי הציבור ומערכת אכיפת החוק: "אמא טאליבן". היא הורשעה בהתעללות בילדיה הקטנים, בשם האמונה הדתית. הנאשמת הגיעה להקראת גזר דינה, כפי שהופיעה בציבור מזה שנים, עטופה תחת עשרות שכבות גסות של בדים בלתי מזוהים, פניה בגדר תעלומה.
 
הכול נחשף כשבנה בן ה- 16 של האישה האלמונית מבית שמש, נער צעיר הסובל מפיגור שכלי, התגלה כשהוא נעול מחוץ לבית בחצר פנימית, מנותק ומבודד לצעקותיו ותחינותיו. אלא שהפעם, שכן ערני הציל אותו, אולי הציל משפחה. השופטת נאווה בר- אור פסקה כי, שבעה מתוך שניים עשר ילדים נפלו קורבן להתעללות חמורה. "מדובר במעשי התעללות חמורים, בענישה פיזית קשה, שכללה שימוש באמצעים שפוטנציאל הנזק הפיזי שלהם רב: מקל, חגורה, כבל חשמל", כתבה השופטת בפסק הדין.

אב הבית, גם הוא הורשע – מנת חלקו של הגבר שהיה אז בן 60: אי דיווח לרשויות על מעשי ההתעללות. "תרומתו האקטיבית של האב הייתה בכך שמנע הימלטות הילדים המוכים מנחת זרועה של האם", הוסיפה בר-אור. זעמה הגדול ביותר של המערכת הייתה על הפקרתו של אותו בן חסר ישע, אשר ידיו אוזלות מלהתמודד עם כוחו של עולם.


אמא טאליבן בבית המשפט (צילום: פלאש 90)

"הבן הסורר"

בבית חרדי מפורק זה צמח, גם מי שכונה על ידי התקשורת, ח'. חדי העין וודאי הבחינו בו על המרקע, מתארח במגזין סוף השבוע של ערוץ 10, מספר את סיפורו קורע הלב, מקדם את ספרו, דוחף את שאריות חייו הקרועים לאחור. למזלו, הוא מצא את שביל הזהב עליו רבים עלו לפניו, התמודדות עם קשיים באמצעות ספורט. במקרה שלו, באמצעות ריצה. 

למרבה הצער, אין תרופת קסם אשר תדחיק חיים שלמים שהתנהלו באופן לא תקין לאחור או פנימה. זו משימה בלתי אפשרית. המוח האנושי ויותר מכך, הלב, אינם יכולים לשכוח הפקרה כה קשה, הכאה בלתי פוסקת, הרטבות ליליות של פחד, גילוי עריות והתעללות בלתי פוסקת שנצרבה ונקרשה במשך 25 שנה בגנום של משפחה. זאת, גם ריצה לא תשכיח.

אני מגיע לפגוש את ח' באחד האצטדיונים במרכז הארץ, שם הוא מתאמן בימים אלו. מולי עומד גבר המתקרב לשנתו ה- 30. גבר נאה יש לציין. שערו השטני מעטר את ראשו באותם מקומות שלרבים מבני גילו כבר כשלו, נשרו. פניו חפים מקמטים. הוא קטן קומה וחסון. עמידתו זקופה ולגופו טייץ ריצה שחור ארוך וחולצה אפורה מאחת הפירמות הנחשבות. עד כה, הכול רגיל. הקשיים שעבר בילדותו אינם ניכרים במראהו החיצוני. דבר אינו יכול להעיד כי הוא תוצר של אותה משפחה שבזמנו פורקה על ידי זרועות החוק. 

רק כשח' ואני מתחילים לשוחח, סדקים קלים מתחילים להתגלות. חבורות קלות בקול שעולה ויורד, אולי נושאות את שעיניו ראו. מעת לעת מבטו מושפל. כשעוברים לדבר על עולם הריצה האהוב עליו, בו הוא מתמחה מזה כשנתיים בתחום הריצות המהירות, עיניו יורקות עוצמה ואש, כראוי לאצן. חוזרים לדבר על העבר, הטון צונח, המבט נופל, עיניים נכבות.

האם בבית הסגור בו חיית, היה לך קשר כלשהו לספורט?
"לפני זה [התפוצצות הפרשה], לא עסקתי בספורט. לפי הסיפורים של אבא שלי שבא לפני 33 שנה מרומניה וחזר בתשובה, בגיל 15 הוא היה בנבחרת הנוער של רומניה בריצה. לדבריו, הוא היה מועמד להשתתף באולימפיאדה של מינכן אבל אז, הם בדיוק עלו לארץ. הוא היה מדבר על העבר שלו בספורט רק לעיתים רחוקות ותמיד עם ניצוץ מיוחד בעיניים. אני תמיד התחברתי לספורט ואולי לקחתי את זה ממנו. זה כנראה ישב לי בתת המודע אבל אלה הפרשנויות שלי. היום, המחשבות כיצד הגעתי לספורט מעסיקות אותי הרבה". 

כבן להורים שחזרו בתשובה ואמא שאחיזתה בדת הלכה והתהדקה מיום ליום, ח' גדל כילד חרדי בישיבה. אחד מזיכרונותיו הבולטים מאותו מקום: "זרקו אותי פעם אחת על זה שארגנתי תחרות ספורט". הוא מספר כי כעסו עליו על כך, שלדברי הרבנים, הכניס רוחות זרות לישיבה. "החרדים הם נגד הספורט ובשבילם הספורט דינו כעבודה זרה, משהו רע, התנהגות של גויים. מבחינתם, יהודי צריך ללמוד תורה".

למרות האיסורים הגורפים, הילד שבכלל לא ידע שקיים ענף כזה שנקרא אתלטיקה, שם לב שכשהוא וחבריו לישיבה רצים, הוא תמיד המהיר מכולם. בשקט בשקט, הרחק מעין ההורים והרבנים, התפתח אצל ח' צד ספורטיבי שלטענתו היה "חזק יותר מהאינטלקטואלי". בגיל 20, זו הייתה הפעם הראשונה שהבחור החרדי הצעיר שמע לראשונה שיש דבר כזה הנקרא אתלטיקה. "גם אז לא יכולתי ללכת. היו הרבה דברים שלא אפשרו לי".

רוצה לרוץ הכי מהר

מתי הייתה הריצה הראשונה האמיתית שלך?
"הריצה האמיתית הראשונה שלי הייתה רק בגיל 28. אני מדבר איתך לפני שנתיים וחצי. זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי לפה [לאצטדיון]. הגעתי במקרה עם חבר לתת כמה ספרינטים. באנו בתשע בלילה, עלינו על המסלול בחושך ואמרנו, "בוא נעשה תחרות". ככה, במשך רבע שעה, עשינו תחרויות ריצה אחד עם השני. אחד המאמנים ראה אותנו וכעס שנכנסנו בלי רשות".


באותו הלילה, בחשכת האצטדיון,
המאמן הכועס הזמין את הבחור ה"תמהוני" שהתפלח לאצטדיון, להצטרף למחרת לאימון שהוא מעביר. ח', אשר אימו נמצאה בשלב זה מאחורי הסורגים והחלה בערעור על פסק דינה, ניצל את חירותו החדשה והלך בעקבות ליבו – ביום שאחרי, התייצב לאימון. "בתחילת האימון, המאמן נתן לי לרוץ רבע שעה", נזכר ח' בחדווה באימון הראשון. אחרי כמה תרגילי מתיחות קצרים, שחרר המאמן את הרצועה שנחה על צווארו של ח' במשך חיים שלמים ואפשר לו לעשות מאוצים מהירים, לכלות כוח עצום שעצור בגוף צנום במשך 28 שנים.


"הספרינט הראשון שנתתי היה כה מהנה. בשני כבר נתפסו לי הרגליים. אחרי האימון הראשון נפלתי על הרצפה, הייתה לי סחרחורת והתאבנו לי הרגליים. במשך 3 ימים אחר כך לא הצלחתי להזיז את הרגליים אבל המשכתי".



ח' – "יש בי צורך עז להוכיח את עצמי"  (צילום Navy – למצולם אין קשר לכתבה)

ריצת שחרור

ככל שעבר הזמן, הסתגל גופו של ח' לאימונים ולסבל מסוג חדש. לא עוד מכות, לא עוד אלימות אלא סבל אחר, ממוקד יותר, והפעם למען מטרה – ניצחון. הבחור, שעתה היה חילוני לגמרי, הבין כי הכיוון שלו בריצה יהיה המרחקים הקצרים. משהו בכוח המתפרץ, בעוצמה המשתחררת כפגז מתוך הגוף והשעיטה חסרת הרסן אל עבר קו הסיום, דיבר אליו. 

"ידעתי שאני אוהב לרוץ מהר. הרגשתי את זה. אמרתי את זה למאמן והאימונים נבנו בהתאם. בהתחלה התאמנתי למרחק ה-400 מטרים ומשם המשכתי ל-800 מטרים". באחת התחרויות שנערכו לאחרונה, כשהוא מתאמן תחת ידו האמונה של מאמן האתלטיקה מני פלד, קבע ח' תוצאה מרשימה של 50:31 שניות. תוצאה מהירה מאוד בקנה מידה של רצים, אך עדיין מעט רחוקה מצמרת האצנים הארצית.

האם החוויות הקשות שעברת משמשות אותך כיום בריצה?
"אני חושב שהחיים האישיים שלי בנו לי אופי מאוד חזק שמאפשר לי לעשות אימונים מאוד קשים ולעמוד בהם בלי להתבכיין יותר מידי. לעשות אימון עד הסוף בלי לוותר. החיים שלי היו קשים וגם פה אני סובל [פיזית] אבל לפחות אני מרגיש שאני סובל ויוצא גיבור. אני לומד להפנים את הכעס ולהשתמש בו ברגעים הנכונים. העבר שלי מוסיף לי עוד מוטיבציה לאימון". 

האם הריצה עוזרת להשתחרר מהכאב?
"כן. אבל אני לא רץ בגלל שאני מנסה לשכוח את הכאב, יש דרכים הרבה יותר קלות להשכיח כאב. אני באמת חושב שאני אוהב את הריצה וכשאתה עושה דבר שכיף לך, זה גם עוזר לך להתמודד. אחרי אימונים מאוד קשים שדורשים המון כוחות נפשיים, אני מרגיש שחרור והיום אני כבר מכור לתחושה הזו, זה כמו סמים. אחרי תחרות שאתה נותן את כל כולך, אין דבר שמשתווה לזה". 


הספורט מחזיק אותו

בעוד גילוי לב אמיץ, מודה בפניי ח', לפני שאנחנו מסיימים את הראיון: "הספורט הוא מה שמחזיק אותי היום. לפה אני לפחות בא בלי חוויות שליליות". מבחינתו, הדף החלק שפתח בפניו הספורט, מאפשר לו ליהנות מכל יום שעובר, בציפייה לאימון הבא. ולמרות זאת, ליבו של הספורטאי הטרי נתון גם אל עבר התחרויות: "יש בי צורך חזק להוכיח את עצמי".

אתה לא חושב שאתה מבוגר מידי כדי להיכנס לספורט תחרותי?
"אני מבוגר אבל ליבי נקי. ברור שאם הייתי מתחיל בגיל 14 אז הייתי יכול להגיע רחוק יותר. אני עדיין מרשה לעצמי לחלום על לרדת מ- 47 שניות ב-400 מטרים ולהצטרף אל הטובים ביותר. כרגע אני מרגיש טוב ובכל אימון אני משתפר". 

לפני שאנו מסיימים את הראיון, ח' מזכיר לי כי ספרו, "ותהיה לי אימי קברי", ראה אור לאחרונה. הספר, ששמו באופן סמלי נלקח מפסוק תנ"כי, מגולל את קורות חייו הסבוכים של הספורטאי הטרי. הוא מספר לי כי, כתיבתו הקלה עליו את ההתמודדות, עם הקושי הנפשי, אך לא פתרה את שאר הבעיות הקיומיות. ח' עדיין נאלץ לעבוד בעבודת כפיים כמחסנאי, כשהוא נמנע כמה שיותר מעבודה עם קהל. מעת לעת הוא מרצה בפני אנשים וחושף את קרביו תמורת הקלה. הוא רחוק ממשפחתו אך נמצא בקשר עם חלק מאחיו ואחיותיו. הוא, כמוהם, ממתין אולי בציפייה, אולי בפחד, ליום הקרוב בו "אמא טאליבן" תשתחרר. מה שבטוח – מהאצטדיון, את הילד הזה כבר אף אחד לא יסלק, אפילו לא אימו.   


אילן גולדמן

אילן גולדמן

עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות

כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש

  


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"עוד יבוא יום בו לא אוכל לרוץ יותר. היום הוא לא היום הזה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג