מאת:נחשון שוחט

עכשיו, כשסוף סוף אפשר לחזור לשגרה, לאחר שראינו יותר מדי אנשים עטופים בדגלי המדינות שלהם ושמענו מספיק המנונים לא מוכרים לארבע השנים הקרובות, יש איזה מן צורך אנושי וטבעי "לסכם". אחרת איך נוכל לעבור הלאה?
ומה בעצם יותר מתבקש מסיכום רגשני מדי, סובייקטיבי מדי, אובר-דרמטי וחסר כל חשיבות אמיתית? אוי, כמה שזה כיף!
הנה הם לפניכם: עשרת הרגעים הנבחרים של תחרויות האתלטיקה באולימפיאדה, בסדר יורד, מובאים ללא שום יומרה לרציונאליות וללא קריטריון של הוגנות או תקינות-פוליטית.

10. קופצת לגבהים
משך כל העונה הפגינה הסטרי קלוטה מדרום אפריקה שליטה מוחלטת במקצוע הקפיצה לגובה. פעם אחר פעם, בשיא המתח והלחץ, היא הוציאה מעצמה קפיצות נצחון מדהימות והשאירה את מתחרותיה מאוכזבות. ופעם אחר פעם, אמרנו לעצמנו: "נו, שפעם אחת תנצח היפה"! סוף סוף, באולימפיאדה, חזינו בהצגת תכלית של הקופצת הרוסיה סלסארנקו. הופעה מושלמת, במהלכה עברה את כל הגבהים עד 2.06 מ' (כולל) ללא פסילה, מותירה לקלוטה את מדליית הכסף בלבד. לאחר שהבטיחה את נצחונה, ניסתה סלסארנקו לשפר את שיא העולם והיתה קרובה קרובה לעבור 2.10 מ'. חשוב לא פחות, הפעם ניצחה היפה! (יום שישי האחרון).

9. שיא עולמי

אני לא מניח שהמחשבה הזו עברה לרגע אחד במוחו של האצן הסיני המצטיין Liu Xiang על קו הזינוק של ריצת הגמר ל – 110 מ' משוכות, אבל במוחם של רוב הצופים כן עברה המחשבה: אפילו אם הוא ינצח, זה יהיה פחות בזכות היותו הרץ הטוב בעולם ויותר בזכות התקלה של אלן ג'ונסון האמריקני, שהתרסק בשלב רבע הגמר ונעדר מריצת הגמר. 12.91 שנ' לקחו לסיני כדי למחוק כל מחשבה כזו, או כל הסתייגות אחרת ביחס לנצחונו האולימפי, ממוחו של כל ספקן. שיא אולימפי חדש, השוואת שיאו העולמי של קולין ג'קסון. "אלן מי?"
	8. דמעות של פולה היינו לטובתה, עקבנו אחרי האימונים שלה, זכרנו את המקום הרביעי בריצת ה – 10,000 בסידני לאחר שהובילה לאורך רוב רובה של הריצה – כל כך הגיעה לה מדליה. ואז ראינו איך אחרי 25 ק"מ של ריצה במרתון הנשים – הריצה "שלה" – פולה הולכת ונחלשת… תחילה מבינה שיהיה קשה לתפוס את נגוצי' היפנית, לאחר מכן מבינה שנדרבה הקנייתית תסיים לפניה, לבסוף מבינה שגם המקום השלישי אבוד. היא נעמדה ליד השלט המסמן את הק"מ ה – 36, תשושה ומיואשת – הגוף כבר לא משתף פעולה – התיישבה על המדרכה ובכתה. בכינו יחד איתה. אבל פולה עוד תחזור.
7. זהב לבן אם גי'ונבילי הוא המחליף של מייקל ג'ורדן (ארגנטינה אלופת הכדורסל) וג'רמי וורינר הוא המחליף של מייקל ג'ונסון (44:00 שנ' ב – 400 מ'), אז יש סיכוי גם לילד מכפר סבא, לא?
6. שבו ותשתקו התשובה ההולמת היחידה להתנהגות המחפירה של הקהל היווני, שמנע משך יותר מעשר דקות את הזנקת הגמר ל – 200 מ' כדי למחות על היעדרו של הרמאי הלאומי קנטריס, היתה החיבוקים של השלישיה האמריקנית בסיום הריצה: קרופורד, וויליאמס, גטלין, 1-2-3. שמחתי, כי לא יתכן להפריע כך, בצורה בלתי-ספורטיבית וחסרת התחשבות, לרצים המנסים להתרכז לקראת הזינוק החשוב בחייהם. שמחתי על השתקת המסר שגאווה לאומית חשובה מכללי ההגינות בספורט. שמחתי כי לא היתה שום סיבה להוצאת התסכול כלפי הרצים האמריקאים. ושמחתי גם על הריצה מעוררת ההשראה של פרנקי פרדריקס, במקום הרביעי.
5. פרישת הקיסר נכון, קנניסה בקלה סגר סיבוב אחרון ב – 53 שניות כדי לשבור את השיא האולימפי ולהפגין שוב את הדומיננטיות המוחלטת שלו בריצה ל – 10,000 מ'. אבל הלב לא היה עם בקלה ולא עם סיהין וגם לא עם טדסה שזכה במדלייה אולימפית היסטורית באתלטיקה עבור ארצו אריתריאה. הלב היה עם היילה גברסלאסי, בריצה האחרונה שלו על המסלול, אי שם במקום החמישי, עם פציעה בגיד אכילס. הלב היה עם החיוך שלו ועם אומץ הלב שלו ועם הזיכרונות הרבים שהוא מותיר לנו, כשהוא עובר לקריירת המרתונים.
	4. דה-לימה רוקד רק חסר היה שהוא יסיים את הריצה ללא מדליה. ריצת המרתון לגברים מתחלקת מבחינתי לשני חלקים: עד שהרץ הברזילאי המוביל הותקף על-ידי נוצרי אדוק ומטורף נושא דגל ישראל, ואחרי שהוא הותקף. עד שהותקף, קיוויתי שהדולקים יתפסו את דה-לימה. אחרי שהותקף, כל כך רציתי לראות אותו מניף ידיו בנצחון. הריקוד שלו במטרים האחרונים, כזוכה במדליית הארד היה רגע מרגש של נצחון הרוח הספורטיבית, רגע בלתי-נשכח בהיסטוריה של המשחקים.
3. הריצה המושלמת את הסיבוב הראשון היא עברה במקום האחרון, בפיגור של 2 שניות כמעט מהמובילות, עם הרבה בטחון עצמי והרבה סבלנות. את הסיבוב השני היא רצה כמו אלופה ותיקה ובלתי-מנוצחת. נגטיב ספליט, נצחון משכנע בפיניש מרהיב, עד כדי דחיקתה של מריה מוטולה האגדית מחוץ למדליות. קלי הולמס, הבריטית בת ה – 34, סוף סוף ניצחה. וזו היתה הריצה היפה ביותר באולימפיאדה כולה. כשהולמס חזרה על אותה הטקטיקה 3 פעמים נוספות, האחרונה שבהן בגמר ה – 1,500 עם שיא בריטי ואישי של 3:57.9 ונצחון מרתק נוסף, זה כבר היה מפתיע הרבה פחות. הולמס היתה לדעתי הרצה מספר אחת באולימפיאדה.
	2. דמעות של דינה דינה דרוסין-קסטור מגיעה להקפה האחרונה באיצטדיון השיש ופניה שטופות דמעות של אושר. ריצה סבלנית וחכמה, שסופה בקילומטרים אחרונים בקצב מסחרר. בין כל המועמדות, מי חשב בכלל על אמריקאית? עוד סיפור אנושי מיוחד. עוד הוכחה לכך שחלום, אימונים בלתי-מתפשרים ונחישות הם משוואה שאין גבול לכוחה. הוליווד באתונה!

1. התמונה של המשחקים
הסתכלו רגע בתמונה שלמטה. עזבו את העובדה ששלושת הרצים הללו סיימו זה עתה לרוץ את 800 המטרים האחרונים של גמר ה – 1,500 בזמן דמיוני של 1:46 דק', ואת ה – 400 האחרונים ב – 51 שניות! עזבו את העובדה שמדובר היה באחת הריצות הדרמטיות ביותר באולימפיאדה. התמונה מספרת סיפור של פירגון אותנטי, של יריבות ספורטיבית שיש בה אהבה גדולה לספורט ולמה שהוא מייצג. הישאם אל גארוז' סוף סוף זכה בזהב שכל כך הגיע לו. והיריב המושבע, ברנארד לגאט, שכבר ראה והרגיש את הנצחון, מתרפק לעברו עם חיוך של שותפות בהישג, או לפחות בשמחתו של אל גארוז'. הבנה שהרוח שמניעה את הספורט הזה היא גדולה מהפרטים. תזכורת לכך שרצים, באופן כללי, הם "אחלה אנשים". התמונה של המשחקים.