אליפות העולם באתלטיקה בטוקיו הסתיימה עם רגע היסטורי לאתלטיקה הישראלית: איימרו עלמיה סיים במקום הרביעי במרתון – ההישג הגדול ביותר שלו בקריירה עד כה, ואחד מהבולטים שרשם ספורטאי ישראלי בענף. ברגע הסיום ניכר היה שעלמיה כמו ווינר אמיתי מבין את ההישג ששעה, אך גם חש אכזבה שלא עלה על הפודיום. עכשיו, כמה ימים אחרי, הוא מתפנה לסכם בראיון מיוחד – על הדרך הארוכה, המאמץ האדיר, הרגע שבו הכול השתנה וגם על החלומות הבאים.
לכתבות נוספות בנושא:
שליטה אמריקאית: ארה"ב סוגרת אליפות עולם גדולה עם חגיגת זהב בטוקיו
השתווה לבולט: נואה ליילס אלוף העולם ב-200 בפעם הרביעית
הגדולה מכולן: סידני מקלכלין ניצחה ב-400 עם תוצאה היסטורית
איימרו, במבט לאחור – אתה יותר מרוצה מההישג או יותר מאוכזב מפספוס המדליה?
“נכון שזה הישג טוב, והאמת שקשה לי לעכל את זה, אבל בכושר שהייתי – הייתי אמור להיות על הפודיום מבחינת עבודה והשקעה. אפילו כשעשיתי שיאים אישיים לא הייתי כל כך ממוקד במטרה, וכל צעד וכל אימון היה מחושב במילימטרים אפשר להגיד. אז בגלל זה יצאתי קצת מאוכזב. וזה לא שהשרירים שלי נתפסו בסוף הריצה ולא יכולתי, זה היה עניין של פוקוס”.
מה זאת אומרת עניין של פוקוס?
“זה היה נראה קצב מהיר מאוד בסוף, אבל גם קילומטר לפני עשינו 2:48 דקות, כשמסלול היה במגמת ירידה. אני הייתי בטוח שהפיניש יהיה על המסלול בתוך האצטדיון, אבל האמת היא שהפיניש שלנו התחיל בפועל בחוץ, בכניסה לאצטדיון, ואני איבדתי את זה כבר שם. לא הייתי מוכן לזה שהפיניש יתחיל כזה מוקדם. ניסיתי לסגור את הפער, אבל זה כבר היה מאוחר מדי”.
איימרו עלמיה בסיום המרתון בטוקיו | צילום: איגוד האתלטיקה
אחרי הרבה זמן שהיית שלישי או רביעי מבין הישראלים, הפעם היית הישראלי הבכיר.
“כולם יכולים להעדיף אחרים לפניי, ולשים אותי במקום 4, 5 או 6, אבל אני תמיד האמנתי ושמתי את עצמי לא פחות מאף אחד אחר. נכון ששמים את הפוקוס למי שחושבים שיש לו יותר סיכוי, אבל זה רק מדרבן אותי. מבחינתי, סוף סוף זה הגיע, להראות גם את הצד השני של המטבע”.
נכנסת לסגל הזהב של הספורט ההישגי. יש פה גם ערך כלכלי שנותן שקט, לא?
“כן, בטח, יש לזה חשיבות, אבל זה לא העיקר. כל עוד שאני מתקדם ויש לי את ההישגיות, והפרנסה גם בהתאם – זה טוב. זה עוד לא נותן לי את השקט, אבל זה כן טיפה יותר מרגיע ונותן לי יותר פוקוס. אני מאמין שמפה אני עוד אמשיך לצמוח מזה”.
קיבלת הרבה תגובות אחרי ההישג?
“וואי מלא, השתדלתי להספיק לענות לכולם. זה היה מאוד מרגש לקבל כל כך הרבה הודעות. זה ריגש אותי מאוד”.
ספר קצת על הדרך שלך לאליפות, ההכנות שעשית.
“ברגע שסיימנו את אליפות אירופה, ישבתי עם המאמן שלי באתיופיה נגאטו וורקו, ופה בארץ ישבתי עם גזאצ'ו יוסף, וביקשתי מהם עצות איך אני מתחיל לבנות במשך 4 חודשים וחצי את המסלול כדי להגיע מוכן לתחרות. בנינו תכנית, והתמקדנו ובדקנו מה יכול לעשות הכנה לתחרות הזאת. זאת הסיבה שגם טסתי למרוץ בשטוקהולם, במזג אוויר חם עם עליות וירידות, תנאי מזג אוויר דומים לאליפות העולם בטוקיו שנתנו לי הדמיה".
נגאטו וורקו מאמנו של איימרו עם הסוכן מלקום אנדרסון | צילום: פרטי
"משם התחלנו לבנות את הבסיס, יצאנו למחנה אימון באתיופיה כדי להתרכז במאה אחוז. המשפחה שלי הייתה איתי שם עד שעברנו לאיטליה – הם היו איתי ונתנו לי הרבה תמיכה ודחיפה. את רוב ההכנות עשיתי באתיופיה, אחרי זה באיטליה עם הנבחרת זה רק היה לחדד את המהירות ולשמור את הכושר. לא היה פשוט שם, כי כל אחד היה צריך להתאמן בתכנית קצת אחרת. המאמן שלי היה איתי צמוד – להקפיד על שתייה, תזונה, באימונים איך לבצע, לא לעשות שגיאות. משם כבר ברגע שההכנה באיטליה עברה חלק והיה מוצלח עברנו לטוקיו, ושם רק ספגנו את החום והסתגלנו. השתמשתי במדע – איך להתנהל עם זה יום יום מבחינת תנאי החום, ואני חושב שזה סוף סוף השתלם. מעבר לאימונים הקשבתי לגוף, נתתי לגוף מה שהיה צריך באיקלום וזה עבד ובא לידי ביטוי. לקח ממני הרבה אנרגיות, אבל הצליח”.
הזכרת עבודה אישית מול מאמן. מה דעתך על הניסיון שבוטל להקים נבחרת מרתון שמתאמנת יחד?
“בגלל שעכשיו פתאום התחבר לי, אני לא אבוא ואגיד שזה הכי טוב. תמיד התנגדתי לנושא של הנבחרת, כי מבחינתי זה תמיד היה סוג של התמקדות באחרים, או לפחות ככה אני הרגשתי. אבל עכשיו כשכל אחד מתאמן בתכנית אישית שלו – כל אחד יודע מה הוא רוצה מעצמו, ומתאמן בשביל עצמו. ברגע שאתה עם כולם, לחבר את התכניות זה מאוד קשה. כל אחד מגיב אחרת, יכול להיות שאני הייתי צריך להתאמן על 3:20 דקות לק"מ ורץ אחר 3:05, אז אני צריך להקפיץ את עצמי ולהתאים את עצמי אליו, וזה לא אותו תהליך. כל אחד מגיב אחרת. עכשיו אין את הבעיה הזאת”.
איימרו עלמיה וגשאו איילה בסיום המרתון בטוקיו | צילום: איגוד האתלטיקה
מה בהמשך הדרך?
“כרגע אנחנו בפגרה, במנוחה. קיבלתי מהסוכן שלי שקט, הוא אמר לי שהוא לא מתקשר אליי בשבועיים הקרובים, ואחרי זה נחליט יחד על איזה מרתונים ללכת. התחרות המרכזית כמובן תהיה בקיץ הבא באליפות אירופה. השיא צריך להיות שם, יהיה מרתון גם לפני וגם אחרי, אבל זו המטרה. לא יודע להצהיר על מטרות לאליפות אירופה עדיין, אבל אמשיך לעבוד קשה כדי לשפר את המיקום והמעמד שלי, בשביל להגיע רחוק”.
אתה מאוד אוהב את אליוד קיפצ'וגה. מה דעתך על הדרך שלו כיום?
“מה שקיפצ'וגה עושה בשבילי זה הערצה, ממשיך להתחרות, ממשיך לעסוק בספורט, אפילו שהוא כבר הצהיר שהוא עושה את זה בשביל התחביב בשביל הכיף והנפש שלו. לראות אותו ברמות האלה זה מעודד אותי ונותן לי צעדים קדימה שאני יכול לעשות גם בגיל הזה את הדברים האלה. אני יכול לחשוף שגם אני יוצר בימים אלו חוברת קומיקס לילדים ולבתי ספר על הקריירה שלי. אני גם רוצה להישאר בתחום הספורט אחרי שאסיים את הקריירה. התחלתי לפרסם את הפתיחה של הספר – שמספר את כל התהליך – איך אפשר להתמודד עם כל הקשיים, עם הכישלון ועם ההישגים. זה כבר בשלבים סופיים ומקווה שייצא בקרוב. הספורט הוא בשבילי עולם ומלואו, אני לא יכול בלעדיו. גם עכשיו בפגרה אני לא יכול בלעדיו, בשביל לא לרוץ אני יוצא עם כפכפים, אני קם בשעה חמש מההרגל. אני חושב שאני מכור לזה”.
אליוד קיפצ'וגה. השראה | צילום: Shutterstock
למי תרצה להודות?
“לאשתי, למשפחה שלי, שמקדישים הרבה זמן כדי לתת לי את השקט. הכוח והעידוד שהם מעניקים לי מעבר להכול, לעזוב אותם זה לא קל, אז זה העיקר. האישה שלי היא הגיבורה שלי. כל הצוות של האיגוד שהיה במחנה, שנתן את כל כולו בשביל לעזור לנו ולהיות איתנו בצרכים שהיינו זקוקים לו. ולכל מי שתומך ומעודד ומפרגן לקהל הרחב. אני מודה גם לישראל הארט, שתמיד שם בשבילי, גם עכשיו במהלך ההכנה תמך ועזר לי ולמשפחה שלי. באמת אין לי איך להודות לו – כמעט 50 אחוז מההצלחה שלי זה שלו. תודה גם לאסיקס שתומכים ועוזרים לי, אני איתם כבר ארבע שנים וזה מרגש. לאיגוד האתלטיקה והוועד האולימפי וגם לשוונג ולקוראים על היחס שנותנים לי, זה לא מובן מאליו”.
מה תאחל לשנה החדשה?
“אני רוצה להגיד שנה טובה לעם המיוחד שלנו. בימים האלו עם 48 חטופים שעוד לא שבו, אני שמח שאני קצת מקנה שמחה ועוד תקווה כשאפשר, ואני רק מחכה שהם יחזרו ויראו את זה, שתמיד היינו שם הנציגים שלהם להוביל את זה. אנחנו מייצגים אותם ונלחמים למענם שיחזרו הביתה בשלום. ומאחל שבשנה הקרובה כולם יהיו בבית בעזרת השם”.
