זיכרון גרוע

יש לי זיכרון גרוע, או אולי פשוט מאד סלקטיבי. זה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי – אבל בעצם זה לא אומר הרבה. אולי למדתי יותר מידי ולא נשארו לי נוירונים פנויים. אולי רצתי יותר מידי וזה הרס אותם, כמו שאומרים שריצה מפוצצת את כדוריות הדם. אולי אני פשוט מדחיקה, כי לא מסתדר לי איך שאני רואה את עצמי וכמה שאני רצה
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


יש לי זיכרון גרוע, או אולי פשוט מאד סלקטיבי. זה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי – אבל בעצם זה לא אומר הרבה. אולי למדתי יותר מידי ולא נשארו לי נוירונים פנויים. אולי רצתי יותר מידי וזה הרס אותם, כמו שאומרים שריצה מפוצצת את כדוריות הדם. אולי אני פשוט מדחיקה, כי לא מסתדר לי איך שאני רואה את עצמי וכמה שאני רצה

מאת:יעל גורלי


בסופו של יום, אם אני לא רושמת, אני לא זוכרת. שמעתי פעם שאנשים מעריכים בחסר 20% מהקלוריות היומיות שהם צורכים. אצלי זה אותו דבר, רק בספורט והרבה יותר גרוע. אני אף פעם לא מצליחה להפנים שההבדל בין "30 ומשהו ק"מ" לבין "מעל 50", יכול להיות ריצה אחת של 12 ק"מ.

אם אני לא עוצרת, פעם בשבוע לכתוב, אין לי מושג כמה רצתי. ובלי, לדעת כמה רצתי אין לי דרך לדעת, האם אני מגזימה? האם אני מוכנה לאתגר הבא? מתי להחליף נעליים? גרוע מזה, אם אני לא יודעת כמה רצתי, אני לא יודעת להעריך ולהגיד תודה על מה שיש לי.

חוץ מזה, אנשים חדשים תמיד שואלים אותי "כמה את רצה?" ואני צריכה איזשהו בסיס לתשובה. אחרת זה נהיה מביך. הבעיה שגם אין לי כח לנהל יומן אימונים אמיתי. קראתי את כל היתרונות שיש בזה ולא השתכנעתי אפילו לנסות. זה לא יעבוד.

לא משנה כמה פריטים חשובים יהיו ברשימת ה"דברים שצריך לעשות אחרי ריצה", התסריט יחזור על עצמו: אני אחזור הביתה, אוכל משהו, ואשכח את כל שאר הרשימה. "לכתוב מה עשיתי" יישאר אי שם במחוזות ה"צריך פעם" יחד עם המתיחות ולהדליק-את-הדוד. אוף. שנייה, אני הולכת להדליק את הדוד.

תוכנית אימונים? בראש שלי זה נשמע כמו להיכנס לגלידרייה, לראות את כל המבחר המגרה ואז לאכול רק חלק מהטעמים, בסדר מסויים ובכמות שמישהו אחר מחליט עליה. אני מפחדת שתוכנית תוציא לי את כל הכיף. היא תהפוך אותי למחוייבת, תציב לי מטרות שאפשר למדוד (ואפשר גם להיכשל בהן). אני לא רוצה את זה ולא צריכה את זה בשביל לצאת מהבית.


"לאכול רק חלק מהטעמים, בסדר מסויים ובכמות שמישהו אחר מחליט עליה"
צילום: Alessio Damato



אני עדיין צריכה איזשהם קווים מנחים להיצמד אליהם
כדי לא ללכת לאיבוד לגמרי. לפני כמה חודשים, אחרי הרבה ניסוי וטעייה, הגעתי לנוסחת הקסם של "ארוכה פעם בשבועיים" ושלושה אימוני קונג-פו בשבוע. הצלחתי לשמור על שבועות יציבים, ועל רמת תשישות סבירה.

אבל פתאום התחילו כל מיני אילוצים ששיגעו את המערכת. המון דברים קטנים, ובסוף הסיפור, שבוע האימונים שלי נראה מבולגן כמו החדר שלי כשהייתי קטנה (תדמיינו איך חדר ילדים נראה אחרי הוריקן, רעידת אדמה וגודזילה, תגיעו למשהו דומה).

אפילו המילה "שבוע" גדולה עליו. אני כל הזמן מנסה להתאים את הריצות לאימוני הקונג-פו ולמצוא איזו דרך אמצע לא להיות עייפה מידי, ואז מוצאת את עצמי רצה ארוכה בשבת וגם ביום שני, עושה אימונים כפולים ונחה יומיים רצוף.

ואז קרה משהו מפתיע. אחרי כמה שבועות הפוכים ועקומים, התרגלתי. פתאום נראה לי הגיוני לגמרי לעשות שתי ארוכות בשבוע ולא אחת בשבועיים. אני קמה בבוקר של יום חול רגיל, רצה שעתיים וממשיכה בחיים כאילו כלום. מה שהתחיל כאילוץ הפך לשיגרה.  בלי תוכנית ובלי ששמתי לב, חצי מרתון הפך לעוד ריצת אימון. וזה נהדר! זה המקום שאני רוצה להיות בו.

ובדיוק כשהגעתי לנקודה הנחמדה הזאת, בדיוק כשאני מעריכה אותה כל כך, החיים הולכים להתהפך עוד פעם. ב-1 במרץ אני אתחיל לגלות איך משלבים ריצה, קונג פו ועבודה במשרה מלאה מאד. תאחלו לי בהצלחה!

יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"עוד יבוא יום בו לא אוכל לרוץ יותר. היום הוא לא היום הזה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג