חבר זרק במקרה לאחים יוני ואלון כהן את הרעיון לעשות את מסלול ים לים, מאכזיב לכנרת, עניין של 70 קילומטרים, ביממה אחת. הוא כנראה צחק אבל הם לקחו את העניין ברצינות. היום בחצות הם יצאו לדרך, משוכנעים שיעמדו באתגר

מאת:מאיה גייר

יוני ואלון כהן זוכרים במעורפל את הפעם הראשונה שבה יצאו לריצה "אתגרית" ביחד. "היינו ילדים בני 14-13", משחזר אלון, "ניסינו לרוץ בפעם הראשונה 3 ק"מ, אחרי לילה ללא שינה בו שיחקנו פיפ"א במחשב אחד מול השני עד הבוקר". "זו היתה חוויה. ובעצם, שתי חוויות – ריצה והקאה", מתקן יוני. "ברור, יא קרוע, מי אוכל אלפחורס לפני ריצה?!", מתקיף אלון. "מי שהשאיר לך רק אבק!", יוני משיב מלחמה. ככה נראה דיאלוג טיפיקלי של האחים כהן, שכמו האחים כהן המפורסמים יותר (איתן וג'ואל, מיוצרי הקולנוע החשובים בארה"ב היום) עושים הכל ביחד ובמיוחד אוהבים "לעשות סרטים", אחד לשני.

מאז ריצת שלושת הקילומטרים ההיא הספיקו השניים לבצע כל מיני "מבצעים" בנפרד, אבל רק לפני כחודשיים הם החליטו להשיק משימה משותפת חדשה – "ריצה מים לים ביום". כלומר ריצה של כ-70 קילומטרים במסלול הטיולים הנודע של תנועות הנוער, מחוף אכזיב שבים התיכון לקיבוץ גינוסר שלחוף הכנרת, בלא יותר מ-24 שעות. הערב (יום חמישי) בחצות הם יצאו לדרך ואם להסתמך על ריצת הבכורה שלהם, זה הולך להיות "חווייתי".

אחים בלי הפסקה
יוני (יונתן), בן 22, הוא המבוגר בן השניים. הוא עתודאי לפיזיקה ומתמטיקה, משרת בצבא בתחום ההנדסה ומחוץ לשעות הצבא עובד בהוראה פרטית ובצילום. אלון צעיר מיוני בשנה בדיוק (כן, הם נולדו ממש באותו היום). הוא השתחרר לפני 4 חודשים מיחידה קרבית, הספיק לבלות חודשיים במזרח אסיה וכרגע עובד כמאבטח במתקנים ממשלתיים ולומד לפסיכומטרי וגם עיסוי רפואי שוודי במכללת רידמן בת"א. השניים, מאריאל במקור, מתגוררים היום יחד בדירה בראשון לציון וחלק ניכר משעות הפנאי, הם מעידים, הם מבלים "במשחקים מלודרמטיים בסלון הדירה ובהצקה הדדית".

ספורט היה מאז ומתמיד אהבה גדולה של שניהם. הם מספרים ש"מגיל שנתיים והלאה" ניסו כמעט כל ענף אפשרי.
אלון: "אחרי המון התנסויות בכמעט כל סוגי הספורט, בגיל 16 נכנסתי לתחום האגרוף שממנו לא יצאתי עד הצבא. יצא לי להתחרות במספר תחרויות בארץ ולחוות אורח חיים של ספורט מקצועני".

יוני: "בסוף כיתה י"ב, כשראיתי שריצת 2000 מטר היא תו תקן לכמה בנות יהיו סביבך, התחלתי להתאמן. במקביל נכנסתי לתחום הטריאתלון אחרי שאיזה זקן שראה ששחיתי טוב בצליחת הכנרת תפס אותי והציע לי להכנס לתחום. כשהבנתי ששחייה הוא תחום מורכב עם טכניקה שנרכשת אחרי שנים ארוכות והסיכויים להתברג בטופ קטנים, עברתי לדואתלון ושם התחריתי והתברגתי בחמישיה העליונה לגילי. בסופו של דבר מה שנשאר זו הריצה, שהיא האהבה הגדולה. עברתי להתאמן עם מאמן לריצות ארוכות. מאז יצא לי להתחרות מספר פעמים בארץ, וגם פעם אחת בחו"ל".

עשיתם ספורט גם ביחד?
יוני :"לא, למעט ריצות משותפות לעיתים רחוקות, מהסיבה שאני רץ לבד בשטח ואלון מעדיף לשאוף עשן מכוניות לצד יפות העיר, וניסיון כושל ללמד אותו גלישת גלים, כל אחד התאמן לבד בתחום שלו".

אלון: "תמיד היית מעודן".

איך הייתם מגדירים את הקשר שלכם?
יוני: "תכל'ס אנחנו סוג של תאומים, זה מה שכולם חושבים לפחות. אנחנו במצב הכי אידיאלי לשני אחים: אותה שכבת גיל, גרים בשותפות, החברים הכי טובים, עושים הכל ביחד, מתאמנים ביחד, ומחפשים אתגרים מתחת לאבנים ביחד".

אלון: "קיצר אתה מתבייש לומר שאין לך חברים חוץ ממני".

יוני: "אמא שלך…".

אלון : "אמא שלנו, התכוונת… האמת היא שאין משהו שאנחנו לא עושים ביחד. אני יכול לומר את האות הראשונה ויוני ישלים לי את המשפט שעמדתי לומר ולהיפך. אני לא חושב שיש הרבה אחים עם קשר חזק כמו שלנו. כל שיגעון ילדות של אחד מאיתנו הפך למשותף ומכיוון ששנינו נורא תחרותיים כל הזמן דחפנו אחד את השני יותר גבוה".

יוני: "די, נו, אני מתחיל לדמוע…".

סיכוי הצלחה: 100%
הרעיון למסע הים לים ביום צץ, הם מספרים, מאחד מחבריו של יוני באוניברסיטה. "הוא סיפר שממע על קבוצה גדולה של אנשים שמתכננים לעשות את הדבר זה. אבל כיוון שניסיון העבר כבר הוכיח ש'דבר גדול סופו ליפול' החלטנו שבלי קשר לאף אחד אנחנו נצא ביחד בחודש וחצי הקרוב ולא משנה מה יהיה", מספר יוני. "בדיוק אחרי כמה שניות של תשאול הדדי בסיסי של 'איפה? למה? כמה?' סיכמנו ש"אה… קטן עלינו' והחלטנו ללכת על זה", ממשיך אלון.

למה בעצם לעשות את זה?
יוני: "רצינו לשלב את שני הדברים שאנחנו הכי נהנים לעשות – ספורט וטבע. אנחנו חושבים שזה יתן דחיפה לעוד אנשים בעלי רעיונות דומים לצאת מהקונכייה ולהראות לכולם שספורט זה לא רק כדורגל, כדורסל או הליכון מול המראה".

מה בתכנית?
אלון: "יוצאים מחוף אכזיב בחצות במטרה לסיים ולהגיע לפני חצות של יום שישי. המסלול עצמו עובר בנחל כזיב דרך מעלות תרשיחא, שתהיה למעשה נקודת ההצטיידות היחידה במסלול. בהמשך מתחברים לשביל ישראל שכולל טיפוס להר מירון בגובה 1100 מטר, מגיעים בהמשך לנחל עמוד ועוד הרבה כיף. התכנון הוא לסחוב שלוקר של 3 ליטר אצל האחד ותיק קטן עם 2 ליטר מים ומעט חטיפים אצל השני. את החאפלה נשמור לאחרי זה. הסכנה העיקרית במסלול היא ההליכה בחושך בתוואי שלעיתים עלול להיות מעט מסוכן ולא יציב. היתרון הוא שיהיה ירח מלא".

רצתם בעבר מרחק שמתקרב למרחק הזה?
יוני: "רצתי בעבר 35 ק"מ והשתתפתי בחצי מרתון".

אלון: "אני רצתי בערך 25 ק"מ, אבל עם אפוד נשק ושאר ירקות".

יוני: "תכלס אנחנו לא בשיא הכושר שלנו היום, אבל כמו כל דבר שאנחנו מחליטים להיכנס אליו, אנחנו הולכים עד הסוף – גם אם נהיה גמורים, רעבים, צמאים וסחוטים, אנחנו נסיים את זה ובסטייל."

איזה הכנות עשיתם?
אלון: "רצנו יחד לאחרונה מספר פעמים בשטח עם פנסי ראש כדי להתרגל לרעיון שנהיה חייבים להקלע למספר לא מבוטל של שעות בחשיכה על מנת לסיים את המסלול ב-24 שעות".

יוני: "עברנו על המסלול ועל כל נקודות ההצטלבות עם שבילים אחרים בדרך. דקרנו נקודות אל-חזור ונקודות ציון בדרך כדי שהניווט בחושך יהיה נכון".

מה חלוקת התפקידים ביניכם לאתגר?
יוני: "ללא ספק אלון הוא אחראי המורל הנצחי של הטיולים. ניתן לייחס לו את תפקיד 'מעודדת הפונפונים'.

אלון: "יוני אחראי יותר על הניווט, וכל הלוגיסטיקה מסביב".

מה להערכתכם סיכויי ההצלחה?
"בערך 100%", הם עונים פה אחד.

מאיה גייר – עורכת תוכן בשוונג, עושה ספורט כדי לא להשתגע מכל מה שמעצבן במדינה הזאת. וגם כדי להיות רזה.