בחזה לעתיד – ג'ואן קופטי אלוף השחייה הערבי הראשון

כששיאן גילאי הנוער נגע ראשון בקיר הבריכה הרותחת בווינגייט, הוא ידע שהוא עשה את זה. 200 מטרים של שחיית חזה מאומצת, הגשימו לו חלום של חיים שלמים ולאחרים הרימו גבות. כעת הבחור המוכשר מבית חנינא שבמזרח ירושלים יכול לקחת אוויר ולחשוב על האולימפיאדה ב-2012. 
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


כששיאן גילאי הנוער נגע ראשון בקיר הבריכה הרותחת בווינגייט, הוא ידע שהוא עשה את זה. 200 מטרים של שחיית חזה מאומצת, הגשימו לו חלום של חיים שלמים ולאחרים הרימו גבות. כעת הבחור המוכשר מבית חנינא שבמזרח ירושלים יכול לקחת אוויר ולחשוב על האולימפיאדה ב-2012. 

מאת:אילן גולדמן


על הניצחון באליפות:
"כשנגעתי בקיר אמרתי לעצמי, ג'ואן, סוף סוף
 עשית את זה. לא חשבתי על העובדה שאני 
הערבי הראשון שמנצח את האליפות"

ג'ואן קופטי הפך ביום חמישי האחרון לאלוף ישראל בשחייה. ללא צל של ספק, יום גדול לכל ספורטאי ישראלי באשר הוא. אלא שג'ואן קופטי הוא גם אלוף השחייה הערבי הראשון של מדינת ישראל. לפניו הייתה רק דעאא מסארווה שהייתה אלופה ב-50 מטר חזה. ג'ואן- ערבי נוצרי, אשר מייצג את אגודת ירושלים רבתי, מספר על התרגשות אדירה שאחזה בו עם סיום המשחה בווינגייט. " האמת, כשנגעתי בקיר אמרתי לעצמי, ' ג'ואן סוף סוף עשית את זה'. חיכיתי הרבה שנים לרגע הזה. תמיד הייתי שני לתום בארי וסוף סוף השנה חיברתי הכל כמו שצריך. זה היה מושלם, המשפחה הייתה שם כדי לראות אותי". 


קופטי ברגעים שלפני המשחה (צילום: באדיבות www.panet.co.il)

"ידעתי שהעובדה שאני ערבי תתפוס כותרות. 
אני רוצה שבעתיד יתייחסו  לזה כאילו
 סתם עוד שחיין אשכנזי עשה את זה".

אך כשניצח, בניגוד למה שרבים חושבים, קופטי לא חשב ישר,"אני הערבי הראשון שעשה זאת".  הוא רק רצה לשחות מהר, לשחות היטב ולקבוע את הזמנים אליהם כיוון (2:14 דקות). "כן, ידעתי שהעובדה שאני ערבי תתפוס כותרות", הוא מודה. "אך אני ממש מקווה שהרמות הגבה יפסקו. אני רוצה שבעתיד כשערבי מנצח, זה יחשב כדבר רגיל, כאילו זה היה עוד סתם שחיין אשכנזי שעשה זאת". קופטי מאמין כי אחרי ניצחונו יבואו עוד שחיינים ערבים שיכולו להשתלב בענף. "זה יקרה לאט אבל זה יקרה", הוא מבטיח. 

קופטי אינו עונה לסטיגמה עתיקת היומין של הספורטאי הטיפש. "כבר מילדות ידעתי לעשות פלאים עם מספרים", הוא מספר. עוד דבר שהוא ידע לעשות כבר אז, הוא לתכנן את עתידו: וכיום הוא לומד הנדסה אזרחית במכללת מיזורי ונחשב מוצלח על ספסל הלימודים. חייו נקרעים בין אהבתו האדירה למים לבין הרצון להצליח "בחיים האמיתיים". ככה זה כשאתה בן לאבא עורך דין ואמא פיזיוטרפיסטית שדוחפים אותך קדימה להצליח בכל תחום אפשרי. קופטי מדבר 5 שפות: צרפתית אותה למד עוד בבית הספר, אנגלית, עברית, ספרדית וכמובן את שפת האם הערבית. 


ג'ואן משמאל בטיול משפחתי באירלנד (צילום: באדיבות ג'ואן קופטי)

שחיין מהנדס או אדריכל:
"תמיד הייתי טוב במספרים ואהבתי בניינים. בן אדם 
לא יכול לשים הכול על ספורט. הוא חייב
שתהיה לו תכנית גיבוי"

את התואר במיזורי ג'ואן מקווה לסיים בעוד כשנתיים. הוא מספר כי בחירת המקצוע הייתה אחת ההחלטות הקשות אותן לקח בחייו. "תמיד הייתי טוב במספרים ואהבתי בניינים. חלמתי להיות אדריכל, אבל עוד בתיכון, כשבדקתי את אפשרות הקולג', גיליתי לצערי, שזה כמעט בלתי אפשרי לשלב בין השחייה ללימודי האדריכלות. אנחנו שוחים פה 4-5 שעות ביום, 50-60 ק"מ בשבוע. זה לא משאיר הרבה זמן לדברים אחרים". אבל קופטי אינו דואג, מבחינתו חלום האדריכלות עוד יתגשם, יחד עם שאר החלומות הגדולים. "יש לי עוד זמן, אולי אחזור לזה בתואר השני". 

בשונה ממרבית בני גילו, השחיין בן ה-21 רואה הרבה מעבר לעולם המים בו הוא חי, ומביט כבר הרחק אל עבר האופק של חייו. "השחייה תסתיים מתישהוא", הוא מנבא. "בן אדם לא יכול לשים הכל על הספורט. ספורטאי חייב לחשוב כל הזמן קדימה, חייב להכין "Back up plan" – תכנית גיבוי, למקרה שדברים ישתבשו". גו'אן מנתב את חייו אל עבר האולימפיאדה בלונדון ומאמין כי יש לו סיכוי להגיע לשם. "אך אם דברים לא יסתדרו ואראה שאין לי סיכוי גם ל-2016 אני אשקול את דרכי. אני מתכוון לשחות לפחות עד 2013", מצהיר השחיין. 


קופטי- מתכוון לשחות לפחות עד 2013 (צילום: www.panet.co.il)

את השחייה ג'ואן קופטי גילה בגיל 3. או אולי יותר נכון להגיד כי השחייה גילתה אותו. "היו לוקחים אותנו מהגן לשיעורי שחייה בבריכת YMCAבירושלים. הייתי כמו ילד קטן ששמים אותו במים. המדריכים חילקו אותנו לכל מיני קבוצות עם שמות ילדותיים, כמו: דולפין וסנפיר. אני אהבתי את זה והמשכתי. בגיל 7 התחלתי להתחרות ובגיל 11 כבר הגיעו המדליות. ההורים שלי דחפו אותי להמשיך, הם אמרו לי: 'לך תשחה עוד כמה פעמים בשבוע". וכך היה: קופטי המשיך לפקוד את הבריכה, וההישגים המשיכו לפקוד אותו. סגנון החזה הפך הסגנון החזק והמועדף על הנער וכבר בגיל 15 הגיע שיא הגילאים הראשון במקצוע.

הדולפין של המגזר הערבי

בחברה הערבית סביבו, כולם מכירים אותו כשחיין. החברים במזרח ירושלים מפרגנים וזו הדרך היחידה בה הם מכירים את חברם. "מגיל צעיר החברים שלי ידעו שיש לי מטרות. אף אחד מהם לא שאל אותי למה אני שוחה. כיום גם יש לי הרבה חברים ישראלים, רובם מהשחייה. אך אני דווקא מרגיש שהישראלים (לא השחיינים) עוד לא התרגלו לכך שיש שחיין ערבי בשטח.  מסביבי אף אחד לא עושה מזה כזה סיפור גדול". 


(צילום: www.panet.co.il)

ערבי במדי נבחרת ישראל:
"בתוך המים אין אפליה. פעם כשנסעתי
עם הנבחרת לאליפות אירופה אני
הייתי היחידי שעיכבו בשדה"

"בתוך המים אני לא רואה אפליה. להפך, מפרגנים, אומרים כל הכבוד. אבל יש סיפור אחד שאני לא אשכח: כישצאנו לאליפות אירופה בנוער, הגענו כל המשלחת לשדה התעופה כשאנחנו לבושים במדי נבחרת ישראל. כל החברים עברו את הבדיקות הביטחוניות ורק אותי עיכבו. בדקו אותי יותר מכולם. אני שם, לובש מדים של נבחרת, ובכל זאת בודקים אותי כאילו אני מסתיר משהו. אתה חבר של כולם בנבחרת ורק אתה נבדק ככה. לא התביישתי בזה. משום מה ידעתי שזה הולך לקרות. שמעתי שאמרו לחברי המשלחת, 'למה לא הודעתם שיש אתכם ערבי?'. זה מאוד פגע בי באותה תקופה. אך חשוב לי לציין שחברי המשלחת והנבחרת גיבו אותי ולא הסכימו לעזוב עד ששיחררו אותי". 

האם היית שוקל לייצג את הנבחרת הפלסטינית?
"קודם כל אני בכלל לא יודע אם זה אפשרי. לא בדקתי את זה מעולם. דיברתי על זה פעם עם שותפי לשעבר, נמרוד שפירא בר- אור. זו סתם הייתה שיחה ברמה התאורטית של מה יקרה אם לא אעמוד בקריטריונים לאולימפיאדה. אין לי שום כוונה ללכת לאולימפיאדה רק כדי להיות שם. אני רוצה לייצג בכבוד וזה מה שהקריטריון הישראלי נותן לך. אני רוצה אולימפיאדה בעבודה קשה ולא בחסד. מבחינתי זה כבוד לייצג את מדינת ישראל, אך גם ייצוג הפלסטינים הוא חשוב. אנחנו אחוז גבוה בעם וצריך להראות שאנחנו גם כאן".  

האם להיות שחיין ערבי בישראל מרגיש כמו "תיק"?
"כן. הלוואי וזה לא היה כך. לצערי אני לא יכול להתרכז רק בשחייה. ליהודי זה אוטומאטי. לערבי ישראלי תמיד יהיו את השאלות הקשורות לדגל ולמוסר. אני לא אוהב את הסיטואציות האלו. באתי לשחות ולא להיות פוליטקאי. אני ערבי ישראלי ושמח להיות כזה. כל חיי אני נמצא עם ישראלים, ושגרתי עם שפירא בר-אור אפילו עשו עלינו כתבה, על איך ערבי ויהודי חולקים דירה ביחד". 

ואיך אתה מסתדר עם החברים הישראלים בימים מתוחים?
"אנחנו מנסים לא לדבר על פוליטיקה. לרוב אנחנו מסכימים על אותם דברים. כשקורה משהו בחדשות אנחנו מנסים לא לדבר על זה כדי לא לפגוע בחברות".


המתיחות שלפני הסערה (צילום: באדיבות ג'ואן קופטי)

ג'ואן מקווה כי יבוא היום והמגזר הערבי – ישראלי יצטרף לחגיגת הספורט הישראלית. אך גם הוא יודע, כי יעבור זמן רב עד שדברים יזוזו. "לא משקיעים מספיק בישובים הערבים", הוא מוחה. אם היו משקיעים שם כמו שמשקיעים בתל- אביב או כל עיר אחרת לדוגמא, אולי היה לספורטאים ערבים יותר סיכוי כמו לעמיתיהם היהודים. אך ג'ואן אינו תמים. הוא יודע שגם המגזר עצמו צריך לעשות את השינוי התפיסתי הנדרש: "זה צריך לבוא גם מהציבור עצמו. יתכן ועדיין קיים פחד. צריך להסביר לצעירים שאם לא ירימו את הידיים וינסו, הם פשוט לא יגיעו לשם. צריך לנסות ולהעז. צריך להסביר לילדים שהספורט יכול לתרום הרבה בחיים. תראה אותי לדוגמא, קיבלתי מלגה למכללה בארה"ב שפתחה בפניי עוד אין ספור דלתות אחרות". 

בשנת 1960, מרים המשקולות אדוארד מרון, היה הערבי הישראלי הראשון לייצג את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים. מי יודע, אולי 52 שנה אחרי, קופטי יראה לנו, כי שוב הגיעה העת לפתוח את ספריי ההיסטוריה המאובקים ולשכתב אותם.   

תודות לאתר "פה-נט" על הסיוע בתמונות  – www.panet.co.il



 

אילן גולדמןאילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג  וכותב באינטרוול – המגזין המשותף של שוונג ועיתון "הארץ"

אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות

כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"עוד יבוא יום בו לא אוכל לרוץ יותר. היום הוא לא היום הזה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג