מאת:אייל שטייניץ
 
אלוף ישראל לשעבר באופני הרים, אייל שטייניץ, לא יכל לשמור בבטן את החוויה שלו מאליפות ישראל 2008 באופני הרים, שהתקיימה ביער מונפורט, לכן הוא ישב לכתוב, על הארגון והמסלול שיצרו את אחת התחרויות המרתקות של השנה
אייל שטייניץ
מעלות, כן גם אני הייתי מופתע נוכח המקום בו בחר איגוד האופניים לקיים את אליפות הארץ באופני הרים לשנת 2008 אולם ההפתעה הייתה לטובה. זו הפעם הראשונה בה אני מעלה חווית רכיבה על כתב וזאת בעודי חווה אותה כרוכב ולא כמתחרה, ולא, אני לא הולך לשתף איזו מבין שתי החוויות מלבבת יותר.
בחמשת השנים האחרונות נערכות אליפויות ישראל באופני הרים בכרמל ובמשגב בהתאמה כאשר המסלולים עד כה היו "ממולאים" בשפע של גובה מצטבר ועברו במרחב שופע. השנה החליטו באיגוד האופניים ובעיריית מעלות-תרשיחא לספק לרוכבים חוויה מסוג אחר. בעזרתו של תוואי השטח הפלאי, הצליחו המארגנים לייצר חוויה חדשה של ממש, מסלול מהיר, סופר טכני ובלתי סלחני.
אילו הייתם שואלים לדעתי, אזי מנקודת מבטי האישית הייתי מחלק את המסלול לשלושה חלקים:
- עיקוף מרכזי (היער)
- "פיניש" מחמצן
- עיקוף חיצוני (קדם יער)
המסלול שהחל בתוך עליה על אספלט אשר הופכת לעליית שטח, ומקבלת את הרוכבים עם הלשון בחוץ טרם כניסתם לעיקוף המרכזי והטכני של היער. פתיחה זו מאפשרת לרוכבים החזקים ליצור מעין מיון מלאכותי ולהיכנס ליער כאשר ידם או אם תרצו גלגלם על העליונה.
שיאו של המסלול מתחיל לאחר עליה של כ- 300 מ' בשיפוע משמעותי אשר לבטח גרם למספר רוכבים משלל הקטגוריות לעבור לפוזיציה "רגלית", אולם מיד לאחר העלייה הקצרה והמאומצת, אשר לדעתי האישית קצרה מידי ומזכירה "פיק" אחד קצר מאליפויות העבר, מתגלה שיא המסלול. מיד לאחר העלייה בכניסה אגרסיבית לתוך היער נחשפו הרוכבים למסלול קצבי מלא בסינגלים קיצוניים משולבים בעליות וירידות לצד דרופים (נפילות של כ- 90 מעלות) והכול בקצב מסחרר ודופק גבוה.
לדעתי זהו השלב בו הרוכבים מתחילים להפנים כי מדובר במסלול אשר שונה מהותית מקודמיו, ואולי גם הסיבה שזינקו רק 12 רוכבי עילית. הסינגלים סופר טכניים, מדרגות, נפילות, קפיצות, זווית הזויות ולקישוט מלא סלעים אשר מבטיחים קנסות בצורת צמיג חתוך או מעוף קצר מעל יער מונפורט לאילו שלא נכנסים נכון לסיבוב (אני הייתי הולך על המעוף). כשיוצאים מן הברדק האקסטרימי הזה ושנייה לפני שחושבים שניתן להוריד קצת דופק, מקבלים את חלקו השני של המסלול, אותו בחרתי לכנות "פיניש מחמצן".
תמיד מצאתי את עצמי כרוכב אשר באמת אוהב את האופניים, אבל גם כרוכב שבאמת אוהב לנצח.
בהקפות הראשונות שעשיתי על המסלול, יחד עם שניים מחברי הטובים, שגיא בנטל, רוכב מחונן ואחד הרוכבים הטובים שיש בארץ, ושלומי אמור, ללא ספק דמות מפתח עתידית בקטגוריית האקספרט לשנת 2009, הצלחתי למצוא עצמי רוב הזמן מחוץ לקווי המסלול. בהקפה החמישית רכבתי אחרון מבין חברי ואז למעשה הבנתי כי עוצמת המסלול ונקודת התקיפה העיקרית הינה באזור ה"פיניש המחמצן".
למה "פיניש מחמצן" אתם שואלים? נקודת היציאה מן היער ועד סיום ההקפה דורשת ריכוז רב ועוצמה בלתי פוסקת. מכוון שלפי שעון הגובה שלי מדובר על כ- 160 מ' גובה מצטבר להקפה, מיותר יהיה לציין כי דומיננטיות בעליות לא מהווה אינדיקציה מהותית ליתרון, היות והעליות קצרות והפער שאפשר לפתוח קטן גם הוא. משכך, אני הייתי בוחר להתרכז באזורים הטכניים ולאו דווקא בעליות.
המסלול אינו סולח לאילו שחולמים ותאמינו לי, הרבה קוצים וכמעט טיסה רומנטית מעל יער מונפורט לקח לי כדי להגיע לתובנה הזו. להזכירכם, מיציאת היער ועד סיום ההקפה רץ קטע ש- 95% ממנו הוא סינגל מהיר עם סיבובים מטעים בשטח משופע, ומשכך רוכב מהיר ללא ריכוז לא יכול לזקוף לזכותו יתרון יחסי בקטע שכזה. החוכמה בקטע זה היא לחסוך בלחץ בדיווש לטובת הגברת הריכוז, כיוון שרמת הטכניקה של כלל המסלול מאוד גבוהה, ואני חושב כי מעולם אליפות ישראל לא הייתה כזו טכנית, ריכוז הוא אלמנט מפתח במסלול שכזה.
חבריי רוכבי העילית בטח זוכרים את המסלולים בסובב גליל ובסדום אשר עוד הקצאת כוח ברגליים היה מעיף את האופניים מעל המכשול, אולם באליפות 2008 עוד הקצאת כוח מעל המכשול היה שולח את הרוכב ישר לדלפק ההמראות. כן, כן אתם לא טועים לטיסה מעל יער מונפורט. טכניקת המסלול מאפשרת לרוכבים "קלים" כמו רותם ישי, דורון אמיץ ושלומי חיימי להתבלט במסלול מסוג זה למול חבריהם למסלול, הכבדים מהם במעט.
כאורח ביום התחרות ראיתי איך הרוכבים הקשוחים מכלל הקטגוריות נותנים שם בראש ואני רוצה לציין כי מהצד היה נעים לראות את שלל הצבעים ומבטי המתחרים. אני מבקש לציין את כולכם, כן כן, כל אילו מכם שלקחו חלק תחרותי באירוע ומצדיע על הנחישות, הריכוז, והעוצמה שיצאה לכם מן הגוף והניעה את גופכם ונפשותיכם אל עבר קו הסיום, ראשונים, אמצעיים ואחרונים, שתהיה לכם שנת בריאות ואושר.
 
