שמונים יום מסביב ללב

יוסי מלמן עבר לפני 80 יום התקף לב ובעקבותיו צינתור, כל זה לא מנע ממנו לרוץ את מרתון תל-אביב, יחד עם בנו יותם ולזכות ככל הנראה, בהישג ה"מפוקפק" אולי היחיד בעולם, של מרתוניסט שהשלים את המרחק המלא סמוך לאירוע לבבי מסוג זה.
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


יוסי מלמן עבר לפני 80 יום התקף לב ובעקבותיו צינתור, כל זה לא מנע ממנו לרוץ את מרתון תל-אביב, יחד עם בנו יותם ולזכות ככל הנראה, בהישג ה"מפוקפק" אולי היחיד בעולם, של מרתוניסט שהשלים את המרחק המלא סמוך לאירוע לבבי מסוג זה.

מאת:יוסי מלמן. צילומים – פז כלב וטיבי

זו היתה הפעם העשרים שלי. אך הרגשתי ממש כמו בפעם הראשונה. התקשתי להירדם בלילה שלפני. התהפכתי במיטה מצד לצד. השכם בבוקר מצאתי עצמי פוקד את חדר השירותים שוב ושוב. באזור הכנוס בחוף הים חשתי צינה וצמרמורות. אלא הם סמנים ברורים של התרגשות, האוחזת בכל רץ מרתון טירון.
 

חשבתי כבר שלעולם לא אזכה לחוויה ולריגושים של הפעם הראשונה. בכל זאת, בחמש עשרה השנים האחרונות הספקתי כבר לרוץ 19 מרתונים בלונדון, ניו יורק, קליפורניה, בוסטון, רוטרדם, אמסטרדם, ציריך, ירושלים וטבריה. המרוצים והאמונים המפרכים שקדמו להם, הפכו אצלי לשגרה. לחלק מסדר היום שלי. והרי אין קוטל שמחה וריגושים גדול יותר משגרה.

התייחסתי לריצות, כמו שאני מצחצח שיניים בכל בוקר ולא שואל מדוע. כך היה ברור לי בכל אותן שנים, שאני קם בבוקר, ויוצא לריצה, בכל מזג אוויר. בחישוב גס שעשיתי, הגעתי לסיכום כי בתקופה האמורה רצו רגלי יותר מחמישים אלף קילומטרים. במרוצים האלה, אם יורשה לי במלוא הצניעות, קבעתי כבר הישגים לא בלתי מבוטלים ושיאים אישיים. אז מה כבר יכול להוציא אותי מגדרי ולעורר בי התפעמות? עוד ריצת מרתון אחת?

מלמן (בצהוב) ויותם
יוסי (בצהוב) ויותם מלמן – מזנקים למרתון ת"א 

ובכל זאת, הריצה במרתון תל אביב ביום שישי, היתה עבורי חוויה מרגשת ומדהימה, שלא נופלת מהפעם הראשונה. האדרנלין עדיין זורם בגופי ואני מתקשה להשתחרר מהאופוריה ותחושת ההתעלות.

התרגשתי, משום שזו היתה ריצת המרתון הראשונה שלי שמונים יום לאחר "האירוע": התקפת הלב והצנתור שעברתי.
כל מי שהכיר אותי וחשב שיוכל להשפיע עלי, כולל בני ביתי וקוראי הבלוג שלי, בקשו שלא ארוץ. זה לא בריא. זה מסוכן. אל תתגרה בגורל. היה חלק מהרפרטואר של שוחרי טובתי.

גם לי היו ספקות. חששתי, שמא הריצה הארוכה, שמעמיסה עומס רב על הלב, תגרום לגופי לטראומה. אני מודה כי התגנבה לליבי אפילו החרדה הגרועה מכל. אולי אסיים את חיי כמו הלוחם האתונאי פידיפידס, שרץ את כל המרחק מהעיר מרתון, כדי לבשר לבנו עירו, על ניצחון על הפרסים ושבק כל חי. אף שהרופאים לא אסרו עלי שלא להשתתף במרתון בכל זאת, עברו עלי רגעים של מחשבות שניות וחששות, שמא אולי בכל זאת זה מסוכן.

ידעתי שלא היה לי זמן להתכונן כראוי לריצה. בעבר, לקראת כל מרתון, התאמנתי ברציפות, במשך לפחות חצי שנה, באמונים מפרכים שכללו קילומטראז’ שבועי של לפחות 70 ק"מ והגיעו אף ל-100 ק"מ ויותר. ריצה אחת בשבוע היתה למרחק של 30 ק"מ ויותר ושלבתי בהכנות, אמוני איכות של מהירויות ועליות. והפעם בקושי התאמנתי ששה שבועות. כל שבוע רצתי בין 40 ל-60 ק"מ ובקושי הספקתי לדחוס שתי ריצות ארוכות של 30 ו-33 קילומטרים. ולא לשכוח שאני כבר לא תרנגול צעיר והגיל עושה שמות ברצים.

ובכל זאת החלטתי שלא אוותר על המרתון. וזאת מכמה טעמים. אחד מהם, אני מודה, הוא יצר או דימוי המאצ’ו, שקיים כמעט אצל כולנו, הרצים למרחקים ארוכים. אנו מבקשים להיאבק בפגעי הזמן ומסרבים להשלים עם העובדה שהגוף בוגד בנו ושאנו מזדקנים ומתקשים לשחזר את ההישגים שלנו. בקצור, רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל.  

היה בכך גם מעין יסוד של ריפוי בעיסוק. כבר כששכבתי על מיטת הניתוח באיכילוב, אמרתי לעצמי שלא אתן להתקפת הלב להשפיע על תודעתי ולהכתיב לי את חיי. נשבעתי שאשוב לאורח החיים הרגיל שלי, שהיה לי לפני כן. ואכן מאז שהשתחררתי לאחר כשבוע מהאשפוז, מיהרתי לנהוג כאילו לא קרה דבר . תאמרו שזה סוג של הדחקה. אך זה מצליח. אני שוכח את מה שקרה. התזכורת היחידה למה שקרה היא חמשת הכדורים שאני נאלץ לבלוע כל יום.

ויש עוד הסבר. תל אביב. איך אפשר לוותר, אמרתי לעצמי, על התענוג, להשתתף בחגיגה ססגונית של ריצה ברחובות עירי, כשהכבישים סגורים וכמו עומדים רק לרשותי. אין כלי רכב. אין צפירות של נהגים עצבניים. האוויר נקי. ומי יודע אם תהיה עוד הזדמנות. לאמיתו של דבר, לצערי, אני יודע בוודאות שראש העיר, רון חולדאי, שהספורט בכלל והעממי בפרט זר לו, אינו רואה במרתון אירוע שראוי לקיימו באופן מסורתי, כמו שזה קיים בכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה ושתל אביב משווה עצמה אליה ומבקשת להדמות אליה. במילים אחרות, זו היתה כנראה חגיגה חד פעמית וספק רב אם תחזור גם בשנה הבא.

אך הסיבה החשובה ביותר היתה יותם בני. הוא הודיע לי שירוץ איתי חלק מהדרך. יותם בן ה-25, רץ כבר לפני השירות הצבאי חצי מרתון. בחודשיים האחרונים הוא חזר להתאמן למרחקים של עד עשרה קילומטרים. בשבת האחרונה, שלפני המרתון הספיק לרוץ 19 ק"מ.

חולדאי הזניק אותנו בשש ארבעים וחמש בבוקר בגן צ’רלס קלור. (ידידים סיפרו כי כרבע שעה לאחר מכן כששרת הספורט לימור לבנת הזניקה את מקצה ה-10 ק"מ, צעקו לעברה רבים מאלפי המזנקים קריאות בוז. אני חושב שזה לא היה יאה. לא מנומס והעיד על חוסר טקט).

מלמן (בצהוב) ויותם
המלמנים בק"מ ה- 5.5

 טור ארוך של גברים ונשים (פחות מדי) חטובים, בבגדי ספורט צבעוניים ומאובזרים כדבעי בכובעים ומטפחות, משקפי שמש ופאוצ’ים יצא כמו פתיל דרוך ושחרר את כל הלחצים, החרדות, ההתרגשות והאנרגיה, תוצרים של שבועות וימים של הכנות קשות. מנינו אמנם רק כאלף ומאה רצים, אך הטור המתפתל יצר אשליה כאילו מדובר באלפים רבים. עשינו דרכנו דרומה לכיוון ככר השעון ביפו ומשם במעלה דרך  אילת. המראה היה מרהיב. כך בדיוק צריכה להראות ריצת מרתון. ריצה בחוצות הכרך ולא בשדות או בגנים.

מזג האוויר היה אידיאלי. היה קריר. העננים מנעו מקרני השמש להפציע מבעדם. פנינו שמאלה (צפונה) לרחוב הרצל, שספק אם אי פעם היה במצב כזה. הרחוב הסואן ושוקק החיים, כל ימות השנה, מצא עצמו סגור לתנועת כלי רכב. קומץ של עוברי אורח ובעלי חנויות משכימי קום התבוננו בתימהון בפולשים הזרים. מהרצל נכנסו לשדרות רוטשילד, שבעיני הוא אולי הרחוב האולטימטיבי של תל אביב והתפעמות גוברת.

רצנו בשדרה עד לסופה בתיאטרון הבימה ומשם חזרנו, כלומר עלינו במעלה רוטשילד עד לאלנבי. באלנבי פנינו ימינה ירדנו במורד הרחוב המנמנם ונכנסו (צפונה)  לבן יהודה. חלפו כשלושים וארבע דקות וששה קילומטרים. הקצב שלנו היה חמש דקות וארבעים וחמש שניות לקילומטר ואני מפנטז שאם אחזיק מעמד בקצב הזה, ארד מארבע שעות.

אף שנסעתי במכוניתי ברחוב בן יהודה, בוודאי עשרות אלפי פעמים אני מבחין בפעם הראשונה בחיי, כי יש בו קטעים של ירידות מתונות. את זה אפשר לגלות ולחוש רק בריצה, כשכל ירידה, גם אם היא של מטרים ספורים היא הקלה נעימה ומרגיעה לגוף.

המסלול עובר מבן יהודה לארלוזורוב ומשם לרחוב הירקון, לשדרות רוקח, לשי עגנון וללוי אשכול ברמת אביב גימל, בואכה חוף תל ברוך. הקצב נשמר. אנו שבים על עקבותינו
ללוי אשכול ואני נאלץ להתעכב בשיחים שלצד הדרך ולהתפנות. חמש דקות יקרות מתבזבזות. הקצב הממוצע ירד בחמש עשרה שניות לשש דקות ואני מתבאס.

כדי לפצות על האובדן אני מחליט החלטה פזיזה, שמתאימה לטירון ולא ותיק מרתונים שכמוני. להגביר את המהירות. במשך ארבעת הקילומטרים הבאים אני משלים את החסר וחוזר לקצב של 5:45. אך אשלם על כך בהמשך בריבית דריבית. לאורך לוי אשכול ורוקח, מצטופפים כבר כמה מאות מעודדים. רובם בני משפחה וידידים, שמספקים מנות אדרנלין מחודשות לרצים. 

מרוקח טור הרצים נכנס לרחוב שיטרית בהדר יוסף ובקצהו סב על עקבותיו מערבה עד בית הלוויות. משם אנו נכנסים לפארק הירקון ורצים מזרחה. חלפו כבר 28 ק"מ ויותם עדיין לצידי. זהו המרחק הרב ביותר שהוא רץ אי פעם בחייו. הוא התכוון לרוץ ולעודד אותי 20 -22 עשרים ק"מ והתעלה עד כה על עצמו.

פארק הירקון זהו מגרש הבית שלי. אני מכיר בו כמעט כל מהמורה וכל קפל קרקע. אך משום מה זה לא מעודד אותי. אני מתחיל לסבול. הקצב יורד. כמה רצים וצופים שמכירים אותי מנסים לעודד. אין לי כוח לדבר ולהודות להם. אין לי ספק שהגוף מעניש אותי על הגברת המהירות המטופשת, לפני כשעה. בקילומטר ה-31 יותם מחליט לעבור להליכה. לשנינו אין כוח להשמיע מילות פרידה. אני ממשיך.

כל כמה שניות אני מביט בשעוני. זהו שעון דופק לוויני, שמראה את הדופק, את הזמן שעבר, את הקצב הממוצע לק"מ ואת המרחק שרצתי. הזמן, בניגוד לקלישאה דווקא עובר. אך לא המרחק. אני יודע שאני בעיצומו של המשבר. רצי מרתון קוראים לזאת "הקיר". זו התחושה שאתה נתקל במחסום בלתי עביר. השרירים דואבים. הרגלים לאות וכמו ממאנות להתרומם. הדופק גבוה. 160. אני מתנשם בכבדות.

כל עוד נפשי בי אני מגיע לגבעת המופעים. חלפו כמעט 34 ק"מ. את שני הקילומטרים האחרונים עשיתי בקצב איטי להחריד של שבע דקות לק"מ. זה כמעט קצב הליכה. אני יודע שחלום הירידה מארבע שעות נגוז. כעת המשימה היא פשוט לסיים את הדבר הארור הזה.

האם היו לי ספקות שלא אסיים אותה? אני לא חושב. גם ברגעי הקושי הגדולים ביותר היה ברור לי שיש לי מספיק מהחומר הזה, שנקרא נחישות וכוח רצון, שיאפשר לי להגיע לסיום.

אלון לוי, חברי שמלווה אותי על אופנים, פונה אחרוני בחיפושיו אחר יותם. כעבור דקות אחדות הוא מודיע לי שיותם הפסיק את ההליכה וחזר לרוץ ונמצא במרחק של כקילומטר וחצי מאחורי. הידיעה משמחת אותי ומעניקה לי כוחות מחודשים.

אני שולה מהפאוץ’, שחגור למותני, עוד ג’ל אנרגיה. החמישי במספר עד כה. כנראה שגם הוא עושה את שלו. אני חש כאילו קבלתי זריקת אנרגיה ומצליח להגביר את הקצב. הקילומטרים הבאים אני רץ בקצב ממוצע של שש וחצי דקות לק"מ. הנה אני מתחת לגשר הירקון. עוד מעט מועדון השיט. חולפות עוד כמה שניות ומסתיים פארק הירקון. אני בקילומטר ה-38. נותרו רק ארבעה קילומטרים לסיום. אין לי ספק שאעמוד במשימה. רחוב הירקון יורד מתחת לכיכר האתרים ומשם יש עליה, אמנם קצרה יחסית אך אפילו די קשה. כמה מהרצים לידי עוברים להליכה. אני נחוש להמשיך ולרוץ, למרות שצעדי קטנים ובעיני המתבונן, הם אולי נדמים למעין גרירת רגלים. זו בכל זאת ריצה.

 אני בק"מ ה-41 מרחוק אני רואה את הארץ המבוטחת. את גן צ’רלס קלור. או טו טו אני מסיים את המרתון. בשירותי הצבאי בסיירת שקד, החדירו בנו את המושג של "אין לא יכול יש רק לא רוצה". אני מבקש להחיש את צעדי. אך לא מצליח. האם אני לא יכול או שמא לא רוצה? אני מניח שמפקדי בסיירת שקד צדקו. זה לא שלא שיכולתי. הפעם לא רציתי מספיק. האמת, שלא היית לי סיבה מיוחדת לרצות יותר. זה מחיר הפסיכולוגיה של הריצה. מי שמבקש לקבוע שיא חדש ימצא לרוב את תעצומות הנפש והנחישות, להגביר את המהירות, גם אם נדמה לו שהוא גמור,  כדי לשפר את השיגו. לי לא היו באותו שלב שום סיבות לעשות זאת.

מלמן (בצהוב) ויותם
מלמן מסיים עוד מרתון

 כמי שרץ כבר מרתון בשלוש שעות ושבע דקות, אני יודע שלעולם לא אצליח לשחזר את ההישג הזה. ומכיוון שכבר חציתי, לפני שבע דקות, את גבול הארבע שעות לא נותרו לי מטרות להשגה, זולת השאיפה הבסיסית לסיים את הריצה. ובכל זאת בשלוש מאות המטרים האחרונים שאבתי את שארית כוחותיי והחלטתי לנסות ולהגביר את המהירות. האצתי כדי לנסות ולרדת מארבע שעות ורבע. זר אולי לא יבין זאת. בעיניו, ההחלטה יכולה להראות  כטיפשית. מה זה כבר משנה, יגיד לעצמו, אם רצת ארבע שעות ורבע או ארבע שעות, ארבע עשרה דקות ושלושים ואחת שניות, כפי שהראה השעון כשחציתי את קו הסיום.
כשאני כותב שורות אלה אני עדיין מדדה על רגלי, מתקשה לעבור מישיבה לעמידה ובקושי מצליח לעלות במדרגות. האם היה כדאי לסבול את כל 42 הקילומטרים ו440 המטרים (מאתיים ארבעים וחמשה מטרים יותר מהמרחק הרשמי) כפי שאראה השעון הלוויני שלי? זו שאלה רטורית. כל שנייה וכל דקה של הריצה היו עבורי חוויה של זיכוך הנפש מזככת נפש ותענוג צרוף.

כעת אני מדפדף באתרי האינטרנט כדי לחפש תקדימים. האם יש עוד מישהו שרץ מרתון שמונים יום לאחר התקפת לב? אני מניח שבכל היקום שלנו יש כאלה בוודאי. אף שלא מצאתי, לאחר חיפשו די יסודי, מקרה כזה. באחד האתרים כותבים על מישהו שרץ את מרתון בוסטון כשנה לאחר שעבר התקפת לב.

הוכחתי לעצמי שאני מסוגל. אני מקווה שאחרים, שעברו אירועים דומים, יוכלו לשאוב השראה מהמקרה שלי ולהבין שגם הם מסוגלים להשיג הישגים, להגשים חלומות ולהתגבר על מכשולים אם יפגינו נחישות, כוח רצון, התמדה ודבקות במשימה.

אך אולי הסיפוק הכי גדול שלי היא העובדה שיותם סיים את המרתון הראשון של חייו, בלי שהתכוון בכלל ובלי הכנות. הרצים בכלל והמרתוניסטים בפרט, שביניכם יבינו ויעריכו זאת עוד יותר. 


יותם מסיים את המרתון הראשון של חייו

עוד תמונות ממרתון ת"א 2009

0.00 avg. rating (0% score) - 0 votes


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"כשמישהו אומר לי שאני לא יכולה לעשות זאת, אני פשוט לא מקשיבה לו", פלורנס גריפית ג'וניור



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג

הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי פרק 5
הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי פרק 5
21:41
"אין לי מלים - זה היה החלום שלי"
"אין לי מלים - זה היה החלום שלי"
02:09
הפודקאסט של שוונג עם המאמן דן סלפטר
הפודקאסט של שוונג עם המאמן דן סלפטר
30:17
פרויקט ישראמן שלי - פרק 5👑"מה יותר קשה האימונים או התחרות?"
פרויקט ישראמן שלי - פרק 5👑"מה יותר קשה האימונים או התחרות?"
01:51
הפודקאסט של שוונג לסיכום טור דה פראנס 2022
הפודקאסט של שוונג לסיכום טור דה פראנס 2022
01:11:39
היתרונות של היוגה לספורטאים ולרצים
היתרונות של היוגה לספורטאים ולרצים
40:50
פרויקט ישראמן שלי - פרק 4👑"איך המשפחה הגיבה כשהודעתם להם שאתם נרשמים לישראמן?"
פרויקט ישראמן שלי - פרק 4👑"איך המשפחה הגיבה כשהודעתם להם שאתם נרשמים לישראמן?"
01:58
פרויקט ישראמן שלי - פרק 3👑"מתי הפעם הראשונה שהשתתפת בישראמן?"
פרויקט ישראמן שלי - פרק 3👑"מתי הפעם הראשונה שהשתתפת בישראמן?"
02:13
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
29:02
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
30:20
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
30:09
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
30:31
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
44:51
"ישראמן שלי פרק 02": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
"ישראמן שלי פרק 02": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
02:12
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
01:21