זה לא תמיד מצליח-מרתון דבלין

A VPN is an essential component of IT security, whether you’re just starting a business or are already up and running. Most business interactions and transactions happen online and VPN
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

מאת:מיכל מולכו



אתר שוונג מלא בסיפורי הצלחה – אנחנו מתאמנים, מתחרים, בוחנים את הגבולות המנטאליים והפיזיים שלנו – ומצליחים. מה לא? אז זהו שלא תמיד. רובנו חווינו גם כישלונות – בין אם משום שרק אחד יכול להגיע ראשון, ובין אם כי מטרות הזמן שלנו לא הושגו. בניגוד לבועז ריבק
שבסדרת הכתבות המקסימה שלו מתח אותנו עד הסיום (לפחות אותי), אני מזהירה מראש: זה לא סיפור על הצלחה.

בחודש מרץ 2005 הבנתי שמשהו במשטר האימונים לא עובד כהלכה. אימוני השחייה היו בסדר גמור, אימוני האופניים הלכו והשתפרו, אבל הריצה… למען הגילוי הנאות אומר שריצה מאז (ולתמיד, כנראה) היתה עקב אכילס שלי. אני לא אוהבת לרוץ. דווקא ניסיתי לגרור את עצמי לאימוני ריצה – אבל בחוץ היה קר מדי ומסילות אני שונאת, ובלי תוכנית אימון שתכתיב לי שעכשיו צריך לרוץ, הריצה פשוט הוזנחה (אמנם הצטרפתי למועדון הטריאתלון המקומי – אבל זה עניין מנהלי גרידא שלא כולל מאמן). באותו חודש מרץ הבנתי, שטריאתלון פשוט לא מהווה מטרה חזקה מספיק – כזו שממש תוציא אותי מהבית, ואז גם הבנתי שאני פשוט חייבת לקבוע לעצמי מטרה שתחייב אותי לרוץ, איזושהי תחרות ריצה (מעולם לא השתתפתי בתחרות ריצה), אבל משהו יותר קשה מ"סתם" טריאתלון, משהו כמו…. מרתון! מובן שההיגיון שעמד מאחורי ההחלטה הזו היה מעוות לחלוטין, משהו בסגנון "1984": אני שונאת לרוץ, לכן ארוץ מרתון. אבל, נפתלות הן דרכיו של המוח האנושי. התחרות שנבחרה הייתה מרתון דבלין – תחרות רחוקה בזמן (סוף אוקטובר) וקרובה במרחב (רק שלוש וחצי שעות נסיעה). פניתי לרן שילון והתחלתי להתאמן ברצינות, ובכל פעם שהתקשיתי בריצה סיננתי לעצמי "ומה, את חושבת שמרתון יהיה יותר קל? קדימה, להמשיך".
העונה עצמה הייתה גרועה. המחלות רדפו אותי – תוצר של מעבר לאקלים אחר ולסביבה חיידקית אחרת. אבל לא נשברתי והמשכתי להתאמן עד שבסוף חודש מאי צנחה עליי דלקת ריאות של ממש. המשכתי להתאמן – מה פתאום שדלקת ריאות תכריע אותי? התחלתי טיפול אנטיביוטי, ועוד אחד, ובפעם השלישית שהזיהום חזר שלושה ימים מתום הטיפול האנטיביוטי הבנתי שכנראה לא מספיק לקחת אנטיביוטיקה חזקה – צריך גם לנוח. שבוע שלם לא התאמנתי – ואפילו נשארתי בבית(!) (הרי דלקת ריאות לא ממש מחייבת ימי מחלה, לא?). וכך, לאחר חודש של דלקת ריאות ושבוע מסיום הטיפול האנטיביוטי האחרון השתתפתי בטריאתלון הראשון שלי. לא היו לי הרבה ציפיות והרגשתי שסיימתי אותו בסך הכל בצורה סבירה – ליותר מזה לא ציפיתי.

לאחר התאוששות קצרה חזרתי לאימונים. עדיין היו לי ארבעה חודשים עד למרתון, די זמן להגדיל נפחי ריצה ולהיכנס לעניינים. בסוף יולי הגעתי לארץ לשבועיים – שבועיים שבהם נדחסות כל הביקורות הרפואיות, חברים, משפחה ואימונים עם קבוצת אנדיור. אבל דבר הוביל לדבר, ולא כל הבדיקות היו תקינות, עוד רופא ועוד אחד, וההחלטה נפלה. צריך ניתוח – קטן אמנם, כזה שאם הכל ילך כשורה לא אמור להשבית אותי ליותר מדי זמן – ובכל זאת, ניתוח. השהות בארץ התארכה משבועיים לחמישה, כששבוע לפני שובי לאירלנד עברתי את הניתוח. גם בעניין הרפואי הזה התגלה עולם הטריאתלון במלוא יופיו (ואם לא הייתי חוששת חשש אמיתי שאני עלולה לאבד חבר, הייתי מודה לרופא שליווה אותי לאורך כל הדרך מעל מקשי המקלדת. אבל אני חוששת שהוא צנוע מדי, ויש סיכוי סביר שהוא יראה את הכתבה כאן…). הניסיונות לשמור על מתח אימונים ראוי לפני הניתוח עלו בתוהו. התחושה הייתה שכל האימונים גם ככה ירדו לטמיון אז למה לטרוח?
הניתוח עבר בשלום – אבל עכשיו צריך לתת זמן להתאוששות ואנחנו כבר בתחילת ספטמבר. עוד חודשיים עד למרתון. רק עוד חודשיים. באמצע ספטמבר חזרתי לאימונים לאט ובזהירות. האימונים התמקדו כמעט אך ורק בריצה – מפאת הזמן הקצר. הנפחים עלו, הגוף הגיב בצורה משביעת רצון, והאופטימיות החלה לחלחל. מלכתחילה הסכמנו שאין טעם לדבר על זמן מטרה כי ההכנות היו רחוקות מלהיות אופטימאליות, אבל בכל זאת היו לי תקוות לתוצאה מסוימת. שבועיים לפני המרתון החל צינון קל שהמשיך לכאב גרון קליל. ועכשיו הדילמה – אם אקח טיפול אנטיביוטי אסיים אותו שבוע לפני המרתון שזה קצת גבולי – אבל אם אמשוך את המחלה ואז אצטרך אנטיביוטיקה… החלטתי ללכת על טיפול טבעי (וכאן המקום להודות לניר יגודה על העצות והתמיכה הנפשית). נפח האימונים גם ככה אמור היה כבר לרדת, אז הורדתי אותו עוד קצת, ושילבתי בתפריט הרבה שתייה, הרבה תה אכיניציאה, ודבש. לאחר עוד מספר ימים כבר לא יכולתי לאכול או לבלוע וגם הנשימה כבר הייתה קשה. זה כבר לא היה צינון, אלא דלקת גרון אמיתית שחייבה התערבות תרופתית. מובן שבכיתי, קיללתי ומה לא – אבל זה לא ממש עזר. התחלתי לקחת אנטיביוטיקה – אותה הייתי אמורה לסיים ביום שישי בערב. המרתון היה ביום שני שאחרי – יומיים בלבד לאחר סוף האנטיביוטיקה. בעצה אחת עם בת זוגי ועם רן החלטתי להזמין מלון בדבלין ולהחליט ברגע האחרון אם להשתתף או לא.

ביום ראשון יצאנו לכיוון דבלין, וכבר היה לי ברור שאני מתכוונת לנסות. "מקסימום אפסיק באמצע", הרגעתי את הסובבים, (yeah right, אפסיק באמצע – הרי אני פחות או יותר אעדיף למות על המסלול רק לא להפסיק באמצע…) הגענו לעיר, מצאנו חניה באזור האקספו, לקחנו מספר (הסדר היה מופתי) והסתובבנו בין הדוכנים. זוגתי שכנעה אותי לקנות פליז של אדידס עם סמל המרתון למזכרת – וזה לא היה קל (הנימוק שלי היה שאם לא אסיים ארגיש מטופשת ללבוש אותו, והיא כמובן לא הבינה מה הבעיה). קנינו גם את חוברת המרתון ובה שלל עצות (וביניהן: אם היית חולה בשבוע שלפני המרתון, גם אם זה המרתון הראשון שלך, אל תתחרה! התעלמתי). תחזית מזג האוויר גם היא לא הייתה אופטימית. בתשע בבוקר ציפינו ל- 5 מעלות וגשם. החלטתי ללבוש טייץ ארוך וקל, חולצה תרמית ומעליה חולצה קלה. ההנחיות של רן היו להנות מהחצי הראשון של המרתון, לדבר עם אנשים, ולהחליק כפיים עם הילדים בצידי הדרך. ההנחיות לגבי החצי השני היו, פחות או יותר, לשרוד.
תחזית מזג האוויר בבוקרו של היום (שסירבתי לקרוא לו יום המרתון. ככלל בימים שלפני הוטל וטו על השימוש במלה הזו. "הריצה" כך קראתי לזה. היום של הריצה) הייתה יותר אופטימית – הטמפרטורות צפויות לנוע סביב ה- 10 מעלות – אבל צפוי היה גם גשם. בארוחת הבוקר שוחחנו עם רצים אחרים שהסתכלו עליי באמפטיה ואמרו "אה – אז את בתולת מרתון – נו, תמיד צריכה להיות פעם ראשונה". הטפטוף החל ממש כשהגענו ל"מכלאה", כשעה לפני תחילת המרוץ, ומהר מאד הפך לגשם סוחף (ועל כך תעיד איריס שנרטבה כהוגן למרות המעיל העבה). לאזור ההתחלה – שבניגוד לאקספו היה מבורדק לחלוטין – הגעתי רטובה לחלוטין. התחלנו לרוץ בגשם שוטף.
החלטתי לפתוח לאט ולראות איך הולך (קצב של 11 דקות למייל). אחרי שני מיילים הבנתי שהולך רע. עמדתי בקצב אבל הרגשתי שזה לא זה. כעצתו של רן התמקדתי באווירה ולא בעצמי. קשקשתי עם אנשים ממדינות שונות, מאגודות שונות, דיברנו על המרתון הראשון ועל חוויות ממרתונים קודמים, החלקתי כאפות עם ילדים ששמחו נורא שאנחנו "המרתוניסטים" מתייחסים אליהם (והגיע להם – גם עליהם ירד גשם). צחקתי על האנשים שרצים מחופשים (לנזירות, לאיש עם כלב, לאפרוח – מעבר לתחפושות הצדקה הרגילות במרתונים, זה היה האלווין, כך שלא מעט התחפשו, בקהל וגם בין הרצים) הסתכלתי על שמות הרחובות והבטחתי לעצמי לזכור אותם, אבל ההרגשה לא הייתה משהו – ולא רק לי. אחרי חמישה מיילים אנשים עצרו להימתח ואני חשבתי לעצמי שזה קצת מוקדם להתכווצויות שרירים. אחרי עשרה מיילים היו כבר פורשים בצד הדרך. במייל האחד עשר האירו מולי פניה של איריס בכובע מכשפות גבוה ואני חייכתי חיוך גדול אבל הזהרתי – זה ייקח לי יותר זמן ממה שחשבתי. ואז התחיל להיות קשה.
איפשהו לקראת נקודת החצי אמרתי לעצמי שהקושי הגיע הרבה יותר מדי מוקדם – ושזה לא צריך להיות ככה. עדיין חצי מרתון לפני ואני מתחילה לנשוך שפתיים. הקפדתי לשתות – אבל היו לכך תוצאות לוואי (במהלך המרתון עצרתי שלוש פעמים לעצירות שירותים…). ניסיתי לעודד אנשים שנראו מתקשים – זה עוזר לזרוק מלת עידוד בדיוק כמו שזה עוזר לקבל אותה – ואכן הקהל בצידי הדרך הריע לא פעם בקריאות "you’re looking gooood". אבל הקושי הלך וגבר. במייל ה- 19 שוב פגשתי את איריס – היא ניווטה לפי מפת התחרות כדי לפגוש אותי בנקודות בהן המסלול מתכנס. הכובע שלה היה רטוב, מרוט ומכופף. חייכתי בקושי ואמרתי לה שזה כל כך קשה שפשוט בא לי לבכות (היא רצה לידי קצת מה שמעיד על קצב הריצה האיטי שלי…). ואז באה עלייה – שאני מניחה שביום רגיל בכלל לא הייתי סופרת אותה, ועוד עלייה (שבסופה מישהי צעקה לי את ה"אתם נראים מצוין" שלה, ואני הפטרתי – כן, בטח – והיא החזירה לי ואמרה – האמת שכן, את באמת נראית טוב…). בסוף העלייה עמדו אנשי העזרה הראשונה כשבידיהם שתי משחות פתוחות – וזלין לשפשפות ומשחה מחממת לשרירים – ואנשים עצרו להתמרח. בשלב הזה וזלין דווקא נראה לי רעיון טוב – משהו בחזייה הציק לי – אבל ויתרתי (ולהלן עצה חינם: בנות – אם אי פעם עברה במוחכם המחשבה המטומטמת לרוץ בחזייה עם ברזלים – הכחידוה מיד. לעולם – אבל לעולם – אל תרוצו מרתון עם חזייה עם ברזלים…)

22 מיילים מאחורי, 4 וקצת לפני. עכשיו זה לא סתם קשה – עכשיו זה כואב ממש – הברכיים והקרסוליים איימו להתפוקק. הצעדים התקצרו ושילבתי 30 שניות הליכה לכל שתי דקות ריצה למשך מייל. מלפני ספק רץ ספק הידס בחור שעל החולצה שלו היה כתוב tough times don’t last – tough people do – ומגוחך ככל שזה יישמע, זה נתן לי עוד טיפת אנרגיה, עכשיו התוצאה כבר לא חשובה – רק לסיים. במייל ה- 24 עמד ילד חמוד עם יד מושטת ואבא שלו צעק שנבוא להחליק כאפה עם הבן שלו – מצא לו איפה – לא היה אפילו אחד שהסכים לסטות ולו מטר מהמסלול בשלב הזה. במייל האחרון חברתי לבחור מהעיר קורק, וקיטרנו על הקושי המטורף שאנחנו חווים. מולנו עבר האפרוח עם מדלית מסיים – אפילו האפרוח סיים לפנינו… בערך בחמש מאות המטרים האחרונים אמרתי לבחור שלא נורא – הנה אנחנו מסיימים, והמרתון הבא חייב להיות יותר מוצלח ("המרתון הבא? תגידי את נורמאלית? בחיים לא!"). ובכל זאת, הרמנו רגליים ונכנסנו לאזור הסיום בריצה קלילה (איריס מוסרת שנראיתי מצויין). מקו הסיום נלקחנו לקבל חולצה, מדליה ואת שקית הבגדים שלנו. השעון נעצר על משהו כמו 5 שעות ועשר דקות. סיימתי את המרתון בתחושה של אכזבה עמוקה. לא כך זה צריך להיות. לא סיימתי בתחושה של ניצחון אלא בתחושה של כשלון (למרות ששעה אחר כך, במונית, חלפו על פנינו אנשים שעדיין רצו). בזמן המרוץ התנהל חמ"ל שלם בענייני – אנשים התקשרו לקבל עדכונים, רן הסביר לאיריס את השלכות מזג האויר על הרץ הלא מנוסה, טקסטים יצאו ונכנסו והיו אנשים שגם קיבלו עדכונים מאנשים שעודכנו ישירות. אפשר לחשוב….
בסוף התחרות דיברתי עם רן והסברתי לו שהיה רע, שלא הייתי מוכנה, שהתוצאה איומה. ההרגשה הכללית שלי הייתה שזה לא מרתון שארצה לזכור או לכתוב עליו. הייתי, בלשון המעטה, מאד לא מרוצה. לא רציתי לאכול, לא רציתי לשתות רק רציתי לחזור כבר הביתה.

במלון – בהתאם להמלצות בחוברת שקיבלנו – עשיתי אמבטיה קרה (הטענה הייתה שזה יכול לעשות את ההבדל בין ללכת ביום שאחרי לבין חוסר יכולת לזוז…). זה כאב יותר מכל המרתון כולו – אבל ביום שאחרי אכן יכולתי ללכת (חוץ ממדרגות – אבל זו תופעה פוסט-מרתונית ידועה, כפי שגם כתוב על הגב של חולצת המסיים שלי: downstairs backwards – it happens after a marathon).
הימים שאחרי לא הביאו עמם תחושה של הישג. תחושת האכזבה המשיכה, וממשיכה, ללוות אותי עד עכשיו. לא עזרה הידיעה שלא הייתי במיטבי, או הסיפורים קורעי הלב על הקירות שכל כך הרבה רצים נתקלו בהם במרתון הזה, על שיעור הפרישה הגבוה וכן הלאה וכן הלאה. וגם לא מה שאמרה לי חברה לקבוצה what did you expect? You can’t get away with it in a marathon . אמנם סיימתי – אבל לא כך צריך להראות מרתון, ומבחינתי זה היה סיום אומלל לעונה אומללה. כשלון? עניין של השקפה – הצלחה זו בוודאי לא הייתה.
אז מה מכאן? נרשמתי כבר למרתון הבא. צריך חוויה מתקנת, לא?

קישורים קשורים
באירלנד עם מיכל – חורף, קיץ, סתיו, אביב, חורף,
The Hell of the West
רוצים לכתוב למיכל? האימייל שלה כאן

0.00 avg. rating (0% score) - 0 votes


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"אל תוותרו לעולם. הפסד או דחייה הם רק הצעד הראשון בדרך להצלחה". ג'ים ולואנו



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג

פרוייקט ישראמן שלי - פרק 3👑"מתי הפעם הראשונה שהשתתפת בישראמן?"
פרוייקט ישראמן שלי - פרק 3👑"מתי הפעם הראשונה שהשתתפת בישראמן?"
02:13
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
29:02
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
30:20
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
30:09
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
30:31
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
44:51
"ישראמן שלי": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
"ישראמן שלי": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
02:12
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
01:21
תחזיקו חזק כי זה הולך להעיף אתכם!!! משחה דולפין 🦈אשדוד 2022 🏊‍♂️🏊‍♀️
תחזיקו חזק כי זה הולך להעיף אתכם!!! משחה דולפין 🦈אשדוד 2022 🏊‍♂️🏊‍♀️
02:20
הפודקאסט של שוונג עם ההרבליסט אסף קורן
הפודקאסט של שוונג עם ההרבליסט אסף קורן
41:22
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 2
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 2
18:59
<\/iframe>"' data-height='450' data-video_index='12'>
הפודקאסט של שוונג מפרק ומסכם את הג'ירו ד'איטליה
הפודקאסט של שוונג מפרק ומסכם את הג'ירו ד'איטליה
49:44
3 דיאטות טרנדיות לספורטאים שכדאי לכם להכיר
3 דיאטות טרנדיות לספורטאים שכדאי לכם להכיר
57:31
הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי – פרק 1
הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי – פרק 1
28:02
הפודקאסט של שוונג על פציעות הריצה הכי נפוצות
הפודקאסט של שוונג על פציעות הריצה הכי נפוצות
39:48

רישום לניוזלטר

רוצים לקבל את הניוזלטר של שוונג עם הכתבות הכי מעניינות ישירות למייל?
מלאו בחלון את כתובת המייל ואנחנו נדאג לכל השאר…

שימו לב:
במילוי השדה עם כתובת הדוא"ל שלכם, אתם מסכימים לקבל דיוור מחברת שוונג אירועי ספורט.​ תוכלו להסיר את עצמכם בכל עת ממאגר המידע באמצעות כפתור "הסרה" המצורף לכל הדיוורים שלנו.