גבולות הריצה: האם לידיעה מהו מרחק הריצה יש השפעה על מהלך הריצה?

איך קורה שכאשר מתכננים ריצת 10 ק"מ, כבר בקילומטר ה-6 מתחילים לחשוב על הסיום והריצה הופכת לקשה יותר? הפסיכולוג אמיר וייס בוחן את הסוגיה ומציע מגוון פתרונות אפשריים. וכן אתם נורמליים לחלוטין!
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

חג חמישי מגיע, ובתכנון ריצת שחרור 8 ק"מ, קצב קל. 5 בבוקר, קפה שחור קטן, נועל נעליים, והופ אני בחוץ. הריצה מתנהלת כהלכה, הקצב יחסית איטי והדופק סדיר ולא גבוה מדי. ואז מגיע הק"מ ה-6, ואני מתחיל לחשוב על הסיום. ומרגע שהמחשבה על הסיום מחלחלת, הריצה הופכת לקשה יותר ויותר. פתאום הגוף "לא סוחב", תחושות של תסכול וחוסר נעימות החלו להופיע. חושב לעצמי, "יאללה, עוד קצת וסיימתי".

אבל זה לא החלק המוזר. למחרת רצתי 20 ק"מ. תחילת הריצה, אני מבצע סריקת מערכות – הכל תקין. מרגיש טוב, כמו בתחילת הריצה אתמול. מתחיל לרוץ, עד שמגיע לק"מ ה-6, זה ממנו החלו הצרות אתמול. אלא שהפעם- כלום! ממשיך כרגיל. ההסבר שלי לעצמי מובן מאליו – שהרי ברור שאני עוד רחוק מאד מהיעד, הסיום כלל לא נראה לעין.
פער התחושות בין שתי הריצות, סביב אותה נקודת מרחק, עורר בי את המחשבה הבאה: האם ייתכן שלידיעה מהו מרחק היעד, או מהו משך הזמן הצפוי, השפעה משמעותית על מהלך הריצה? ישנה אמירה כזו שהדרך לא פחות חשובה מהיעד. אבל האם ביכולתו של היעד להשפיע על הדרך? ואם כן- הכיצד?

מכירים את זה ששלפוחית השתן תמיד הרבה יותר לוחצת כשאנחנו רגע מהכניסה לשירותים?! אבל כל עוד לא היינו קרובים לשם, נראה היה כאילו קל לנו יותר להתאפק. אירוע זה ודומיו מעלים את התהייה – מה יש בגבולות שאנו מציבים לעצמנו, או אשר מוצבים לנו, שסביבם מתרחשים תהליכים רבים ומעוררים כל-כך?

ריצה למרחקים ארוכים מאופיינת ביכולת לשאת לאורך זמן מצב של מתח | צילום: mw238

מחשבות על גבולות ומטרות הלקוחות מעולם הפסיכולוגיה

ריצה למרחקים ארוכים, כספורט סבולת, מאופיינת ביכולת לשאת לאורך זמן מצב של מתח, אי נוחות, הן ברמה הפיזיולוגית, והן ברמה הפסיכולוגית. עולה השאלה: מה משפיע על יכולתנו לשאת אי נוחות זו לאורך זמן?
כדי להתחיל לענות על כך, נחזור אחורה, לדוגמה ממלחמת העולם השנייה: במהלך ההפצצות על גרמניה, צבא ארה"ב ספג אבדות רבות. הטייסים שהתבשרו תכופות על מותם של חבריהם ליחידה פיתחו רמת חרדה גבוהה במיוחד. נראה היה כי חוסר הידיעה בנוגע לעתידם היה כל כך קשה מנשוא, עד כי הם חשו לכודים במצב של חוסר אונים. רמת החרדה היתה גבוהה כל כך, עד כי חלקם לא הצליחו לתפקד ומצבת הכוח נפגעה. הפתרון שמצא צבא ארה"ב היה אלגנטי ופשוט: מראש נקבעה מכסה של 40 טיסות, לאחריה הועברו הטייסים לבסיס בטוח יותר. והנה, על אף שכמות האבדות ומספר הטיסות לא השתנו בפועל, מספר הטייסים המתפקדים עלה באורח פלא. אנקדוטה זו מתארת עקרון פסיכולוגי, לפיו היכולת שלנו לצפות את העתיד משפיעה על רמת הלחץ שלנו, לא פחות מגורמי הלחץ העכשוויים בחיינו. בסיפור הטייסים, הסתבר כי האפשרות לספור לאחור את הטיסות שנותרו, ולצאת בשלום מכל טיסה, ייצרו אפקט בו אלמנט התקווה התגבר.

ומה זה אומר ביחס לריצה? אולי זה אומר שלציפיות שלנו ביחס לסיום הריצה השפעה לא פחות משמעותית מאשר התחושות העולות במהלכה.

מדוע זה נגרם? מסתבר שחוסר הידיעה באשר למועד סיומו של אירוע דחק, מייצר חוויה מלחיצה מאד. הנה ניסוי מעבדה שממחיש זאת: ביקשו מאנשים להכניס את ידם למי קרח ולהשאירה עד תום הניסוי. לקבוצה אחת נאמר כי עליהם להצליח לשרוד 4 דקות, וניתן להם שעון לצפייה בזמן החולף בעת המשימה. לקבוצה השנייה לא ניתן מידע אודות הזמן, לא הוצב שעון, ונאמר להם שהנסיין יעצור את הניסוי בתום הזמן. הפערים היו דרמטיים: בקבוצה שלא היתה מודעות לזמן רק 30% סיימו את המשימה. ובקבוצה שהייתה מודעת לזמן? 60% פי שניים!

הדרך לא פחות חשובה מהיעד | צילום: מארק נומדר

כלומר, כאשר אין לנו מידע מתי הסבל יסתיים קשה הרבה יותר לשמור על תקווה ראלית להצליח. ייתכן שתאמרו: "רגע, אבל גם בריצת ה-8 ק"מ וגם בריצת ה-20 ק"מ ידעת מתי הסטרס יסתיים!".

זה נכון, וייתכן שההסבר מגיע דווקא ממניפולציות נוספות שנעשו על ניסוי הקרח: בהמשך החוקרים בדקו באיזו נקודת זמן הוציאו אנשים את היד. מסתבר שהכי קשה היה לעמוד בלחץ בדקה הראשונה של הניסוי (ומי מאתנו לא מכיר את זה שתחילת הריצה היא לרוב קשה יותר מהמשכה? וההסבר כנראה איננו ברמה הפיזיולוגית, אלא ברמה הפסיכולוגית, שכן ברור שבתחילת הריצה הגוף רענן יותר מאשר בסופה). דבר נוסף ששמו לב אליו, הוא שכאשר הנבדקים נעשו מודעים לעובדה כי סוף הניסוי מתקרב, לפתע חלה עלייה נוספת בלחץ. למה זה? לפעמים כדי לשרוד אנו מצליחים להתנתק מעט מהתחושות, להפנות את הקשב למקומות אחרים. אלא שהמודעות לסיום הובילה למיקוד מחודש של הקשב במשימה, והדבר העצים את החרדה לפרק זמן קצר. אגב, במלחמת העולם השנייה קרה דבר זהה: באופן פרדוקסלי, היתה עלייה בחרדה דווקא בטיסות האחרונות. או אז, בכל פעם שהטייס עלה לאוויר, מחיר ההימור הפך גבוה יותר במובן מסוים.

ואם נחזור לריצה: ייתכן שבאותה ריצת 8 ק"מ, הק"מ ה-6 היה הרמז בעקבותיו עלתה למודעות אפשרות הסיום. בריצת ה-20 ק"מ, אותו מרחק לחלוטין לא היווה רמז שכזה.

לזמן יש תפקיד בהתפתחות האנושית | צילום: צלמי שוונג

וכדי לא לחרוג ממנהגי, אציע חיבור אפשרי לעולם הטיפול: נהוג לטעות ולחשוב שטיפול פסיכולוגי אורך שנים רבות (יש המייחסים זאת לצורך של המטפל לבצע שיפוץ בבית. צר לי להרוס את החגיגה – פסיכולוגים לא משפצים בתים, פשוט קונים חדש) אבל היום, גם הנפוץ שבהם – הטיפול הדינמי ארוך הטווח, יכול להתבצע (במקרים מסוימים) כטיפול מוגבל בזמן. בטיפול שכזה מספר הפגישות ומועד הסיום נקבעים כבר בתחילתו. בכל טיפול, אלמנט הזמן משחק תפקיד משמעותי מאד.

מטפלים ומטופלים רבים מכירים את החוויה שדווקא לקראת סיום הטיפול (ולפעמים גם בסיום פגישה) מתרחשים שינויים ותהליכים משמעותיים ביותר. ואכן, השימוש בזמן כאלמנט בטיפול, מבוסס על ההבנה שזמן ופרידה הם שני מרכיבים יסודיים של תהליך השינוי בטיפול. ג'יימס מאן, ממייסדי הגישה, דיבר על התפקיד שיש לזמן בהתפתחות האנושית: "הזמן הילדי" מחבר אותנו לחוויות ינקותנו – כי לתינוק אין כל תחושה של זמן, כל עוד צרכיו הבסיסיים (שובע, חום, היעדר גריה) מסופקים. הוא, מה שנקרא, בנירוונה של עצמו, בחוויה מספקת והרמונית מבחינתו.

אלא שככל שאנו מתפתחים אנו נחשפים לחוויית זמן אחרת – "הזמן הקלנדרי". זו חוויה בוגרת ובשלה יותר, בה הזמן, המניע את המציאות, הוא סופי מאד, ופרידה היא חלק אינטגרלי ממנו. ההבנה שהזמן מקדם אותנו לעבר סיום ופרידה בלתי נמנעת היא כואבת. למעשה היא מבסיסי הכאב הקיומי שכל אחד מאתנו חווה. טיפול תחום בזמן מחזיק את המתח שבין הזמן "הילדי" לבין הזמן "הקלנדרי", ומשתמש במתח זה על מנת לייצר שינוי.

ואולי ניתן להתבונן על קיומו של מתח זה גם בריצה למרחקים ארוכים: אם נחזור לק"מ ה-6 הארור, אולי מה שקרה שם הוא חדירה של הזמן "הקלנדרי" לחוויית הזמן "הילדי" שחוויתי. כי עד אותו רגע הייתי בנירוונה של עצמי, ומה שעשה אותו ק"מ 6, זה להכניס למודעות את הסיום והפרידה. בכך הופרו ההרמוניה והרוגע ששררו שם קודם לכן.

אז ברוח דברי מאן, אאחל לכולנו ריצות המאופיינות בזמן "ילדי" בלתי נגמר (ובבקשה אל תהרסו לנו את הכיף עם המציאות המציאותית והסופית הזו)!

0.00 avg. rating (0% score) - 0 votes


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

  • דורון הגיב:

    תובנות יפות וכתוב יפה

    1. בן הגיב:

      לשם שינוי בשוונג כתבה מצויינת , שווה קריאה ומעניינת . כתובה טוב !

  • אופיר הגיב:

    אהלן אמיר, הכתבה אכן מעניינת מאוד, אתה מנסח בצורה יפה מאוד בעיה שאני מניח שהיא מאוד שכיחה, אך לא השכלתי לזהות שום כיוון של פתרון. האם יש לדעתך פתרון בנושא, האם עצם המודעות לבעיה עוזרת בהתגברות עליה? האם שימוש בנתונים כמו קצב הריצה שלי לאורך הדרך אמורים לעזור? אשמח להרחבה. (סטודנט לפסיכולוגיה וחובב ריצה).

    1. אמיר וייס הגיב:

      היי אופיר, שמח על ההתעניינות, ויותר מאשמח לשמוע פתרונות שאתה מצאת לעצמך, לאחר שהנושא עלה למודעות וייבחן על ידך בריצות הבאות. אני יודע שיש כמה דברים שעובדים לי, כאשר באופן כללי, אני הופך להרבה יותר אקטיבי ברגעים אלו: מציב לעצמי מטרות קטנות, יעדים קטנים בדרך, מנסה להתנתק מהמחשבה המטרידה באמצעות התמקדות בדברים אחרים: שמירה על קצב, ספירת צעדים, הקשבה ממוקדת יותר למוזיקה ועוד. אבל אם להתייחס רגע לאחד המאמרים עליהם נשענתי בכתיבה ( וזה קישור לניסוי הקרח: https://www.jstor.org/stable/40971342?seq=1#metadata_info_tab_contents) בהמשך המאמר מדברים על 'סימנים מבטיחים' שמאפשרים לנו להמשיך גם כשקשה. במניפולציה שנעשתה באותו ניסוי, אמרו לנבדקים כי הם יקבלו סימנים במהלך המשימה, המצביעים על משך הזמן שחלף עד לתום 4 הדקות של המשימה. סימון ראשון יצביע על 30 שניות שחלפו, סימון שני- חצי דרך, והלאה…אלא שהחוקרים שיחקו עם הזמנים, כך שהנבדקים חשבו שהגיעו למחצית הזמן, כשבפועל עבר הרבה פחות. אם לקצר- הממצאים הראו שסימנים שמוצבים לנו בדרך מאפשרים לנו למשוך גם כאשר נדמה לנו שאנחנו בקצה גבול היכולת. עכשיו כל שנותר לנו הוא לנסות לתרגם את הממצאים האלו לעולם הריצה ולחוויה הנדונה בכתבה. אלו סימנים מבטיחים אתה יכול לייצר לעצמך ברגעים אלו? שיהיה בהצלחה ומקווה שסייעתי במשהו..

  • איתיה הגיב:

    שלום אמיר,
    ניסיתי לא להגיב אבל זה חזק ממני. בתגובתך לאמיר התחלת להאיר לכיוון שאני משתמש בו. אז ראשית כל, אני רוכב אופני כביש וכבר לא יכול לרוץ יותר. אבל, זה כלל לא משנה . גם לנו יש משברים באימוני נפח או איכות. למדתי מאחד המאמנים שלי: שמגיע משבר מיד לפרק את המשך המאמץ לשלבים ברי הסגה. לי זה נותן המון שליטה, תחושת יכולת, השגה והתגברות על הקושי מקודם. אני מקפיד לא לשקר לעצמי או לחברי ולהגיד רק עוד קצת או הרב מאחורינו אלא לבחור חיובי ולהגיד הצלחתי את החלק הזה, אעשה טוב גם את הבא! עובד לי.

  • shirley הגיב:

    כמתרגלת מדיטציה, ברגעי קושי או משבר בריצה אני מתרכזת ומתמקדת ב"רגע זה" ומנסה לנטרל מחשבות של "מה היה" ו"מה יהיה". מעבירה את תשומת הלב לנשימה, לתחושה של נגיעת הרגל בקרקע. זה מאוד מסייע לי.

  • רועי הגיב:

    למעשה יש פתרון פשוט. לכוון למרחק גדול יותר ולעצור ב-10 ק"מ. זה נכון לכל מרחק. הקושי בשלושת רבעי הדרך הוא קושי מנטלי. אם לא תחשוב שאתה לקראת סיום, יהיה לך יותר קל

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה לא נגמר עד שזה לא נגמר", יוגי ברה, המנג'ר האגדי של הניו יורק ינקיס


הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג

הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
29:02
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
30:20
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
30:09
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
30:31
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
44:51
"ישראמן שלי": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
"ישראמן שלי": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
02:12
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
01:21
תחזיקו חזק כי זה הולך להעיף אתכם!!! משחה דולפין 🦈אשדוד 2022 🏊‍♂️🏊‍♀️
תחזיקו חזק כי זה הולך להעיף אתכם!!! משחה דולפין 🦈אשדוד 2022 🏊‍♂️🏊‍♀️
02:20
הפודקאסט של שוונג עם ההרבליסט אסף קורן
הפודקאסט של שוונג עם ההרבליסט אסף קורן
41:22
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 2
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 2
18:59
<\/iframe>"' data-height='450' data-video_index='11'>
הפודקאסט של שוונג מפרק ומסכם את הג'ירו ד'איטליה
הפודקאסט של שוונג מפרק ומסכם את הג'ירו ד'איטליה
49:44
3 דיאטות טרנדיות לספורטאים שכדאי לכם להכיר
3 דיאטות טרנדיות לספורטאים שכדאי לכם להכיר
57:31
הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי – פרק 1
הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי – פרק 1
28:02
הפודקאסט של שוונג על פציעות הריצה הכי נפוצות
הפודקאסט של שוונג על פציעות הריצה הכי נפוצות
39:48
מה הם העקרונות התזונתיים החשובים לבניית מסת שריר?
מה הם העקרונות התזונתיים החשובים לבניית מסת שריר?
01:41

רישום לניוזלטר

רוצים לקבל את הניוזלטר של שוונג עם הכתבות הכי מעניינות ישירות למייל?
מלאו בחלון את כתובת המייל ואנחנו נדאג לכל השאר…

שימו לב:
במילוי השדה עם כתובת הדוא"ל שלכם, אתם מסכימים לקבל דיוור מחברת שוונג אירועי ספורט.​ תוכלו להסיר את עצמכם בכל עת ממאגר המידע באמצעות כפתור "הסרה" המצורף לכל הדיוורים שלנו.