אליפות אירופה באתלטיקה ננעלה בתחילת השבוע בברמינגהאם, והותירה אותנו עם השאלה הנצחית: איך נכון לסכם את הופעת המשלחת הישראלית?

לכתבות נוספות בנושא:

• כבוד: מדליית זהב לישראל באליפות אירופה במרתון! ארד לגשאו איילה
• שיא אליפות לדופלנטיס, 4 מדליות זהב להאנט: סיכום ערב הנעילה מאליפות אירופה
• אל תפספסו: לוח המרוצים של שוונג לסתיו הקרוב

מצד אחד, אפשר להכתיר את ההופעה כהצלחה גדולה – מדליית זהב קבוצתית שלישית ברציפות במרתון, מדליית ארד אישית, דירוג מעל מעצמה כמו צרפת בטבלת המדליות ומקום חמישי מכובד ליונתן קפיטולניק. מצד שני, ההצלחה במרתון תאמה את הציפיות המוקדמות מנבחרת עילית מוכחת, בעוד שבמקצועות האצטדיון נרשמה הצלחה חלקית. כדי לקבל תמונה מלאה ואמיתית, ראוי לבחון תחילה את ההישגים על המסלול ובכביש, ומתוכם לגזור את המדד האמיתי למצבו של הענף כולו.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Shvoong.co.il (@shvoong)

הערכת ההישגים באליפות אירופה: המרתון ממשיך לזהור

נבחרת המרתון (גברים): כל השבחים מגיעים לנבחרת הגברים. מאז 2020 ישראל נמצאת בין שלוש המדינות החזקות באירופה מבחינת איכות התוצאות, ובמקום הראשון ביבשת מבחינת עומק. גם הפעם סוד ההצלחה היה העובדה שאנחנו היחידים באירופה שמחזיקים בשישה רצים עם תוצאות סאב 2:08 שעות. כך, גם ביום חלש יותר של שיאן ישראל מארו טפרי, היה לנבחרת מספיק עומק כדי לזכות באליפות. נכון שהשאיפה הייתה גם למדליית זהב אישית או לפחות כסף וארד כפי שהשגנו ב-2022, אך עדיין מדובר בהישג נפלא.

הניצחון הקבוצתי הושג על חודן של 36 שניות בלבד מול גרמניה: 10 ק"מ לסיום הגרמנים עוד הובילו בדקה שלמה, אך היחלשות שלהם מול סיום עוצמתי של רצינו הכריעה את הקרב. העומק בא לידי ביטוי בכך שבנוסף למדליית הארד של גשאו איילה, טדסה גטהון סיים במקום החמישי והיימרו עלמיה במקום השמיני. יש לציין גם את יטייאו אבוהיי שסיים במקום ה-12, לעומת הרץ הגרמני הרביעי שסיים רק במקום ה-21. אין ספק שזו תוצאה של עבודת צוות נהדרת של חבורה מלוכדת וחדורת מטרה, כפי שניתן לראות בסרטון של האימון שלהם לפני המרוץ.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Shvoong.co.il (@shvoong)

לכל מי שטוען שהרמה באירופה נמוכה, נבהיר שישראל שייכת כיום לעשירייה הראשונה בעולם על פי השיאים האישיים של שלושת הרצים הראשונים בשנים 2026-2024. קניה ואתיופיה הן אמנם ליגה אחרת, ואחריהן אוגנדה ויפן שמקדימות אותנו במעט, אך ישראל ניצבת באותה רמה יחד עם מעצמות כמו גרמניה, צרפת, איטליה, ארה"ב, אריתראה ומרוקו.

מרתון נשים: מאור טיורי וסלאמוויט טפרי דורגו ערב הריצה במקומות 20 ו-21 בהתאמה. טפרי הצליחה להתברג בדבוקה השנייה, אך נחלשה בסיום וסיימה במקום ה-11 – כשרק 58 שניות מפרידות בינה לבין מדליה. לצד תחושת ההחמצה המובנת, מדובר בסך הכול במרתון השני בקריירה שלה, והיא הייתה רחוקה דקה וחצי בלבד משיאה האישי במסלול איטי שכלל עליות ופניות חדות (שהאטו את הזמנים להערכתי ב-3-2 דקות). מאור טיורי רצה כהרגלה בטקטיקה חכמה ומדודה, כשהיא מתקדמת בהדרגה מהמקום ה-20 אל המקום ה-12 המכובד.

מקצועות האצטדיון: הברקות לצד החמצות

הופעה מוצלחת:

יונתן קפיטולניק (קפיצה לגובה): סיים במקום החמישי (משותף עד המקום השביעי) עם תוצאה של 2.23 מטרים, שהעידה על הרמה הכללית החלשה בתחרות. קפיטולניק השווה את תוצאת השנה שלו הן במוקדמות והן בגמר, שבו נשבו רוחות חזקות שפגמו בתוצאות. ישנה תחושת ההחמצה, משום שלולא הפציעה שממנה החלים, ייתכן מאוד שהיה מסיים על הפודיום.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Shvoong.co.il (@shvoong)

מתן עברי (1,500 מטר): דורג ערב הריצה במקום ה-13 במקצה שלו והצליח לסיים שמיני (בין היתר בזכות נפילה של שני רצים). מבחינת התוצאה הוא דורג שמיני בסיכום המוקדמות, שכן המקצה המקביל היה איטי להחריד. אפשר רק לפנטז מה היה קורה אילו היה משובץ במקצה השני. שיטת העלייה האוטומטית של ששת הראשונים בכל מקצה ללא מפסידים מהירים פגמה באיכות ובעניין.

דרג'ה צ'קולה (10,000 מטר): דורג 20 לפני הריצה וסיים במקום ה-14 המכובד, כאשר עד הקילומטר האחרון החזיק מעמד בדבוקה שנלחמה על מקומות 14-5, וזאת בריצה עם קצבים מתגברים שהכתיב המנצח השוודי אלמגרן.

הופעה סבירה:

אדווה כהן (3,000 מטר מכשולים): דורגה ערב הריצה במקום ה-11 וסיימה עשירית בגמר. כהן ציינה באומץ לאחר הריצה שהייתה צריכה לנסות להיצמד לדבוקה המובילה במקום להוביל את הדבוקה השנייה. בניגוד למוקדמות, שם נראתה סובלת כבר אחרי שני קילומטרים ועלתה כאחרונה במקצה, בגמר היא נראתה חזקה בהרבה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Shvoong.co.il (@shvoong)

אכזבות (הישגים שאיכזבו בעיקר את האתלטים עצמם):

עומרי שיף (400 מטר משוכות): בריצה עצמה שיפר ב-37 מאיות את תוצאת השנה שלו ודורג גבוה בהרבה מדירוגו המוקדם, אך נפסל למרבה הצער עקב מעבר לא חוקי של הרגל השנייה מעל המשוכה.

גל ארד (200 מטר): דורג ערב התחרות 11 מתוך 24 רצים כאשר 13 עלו לחצי הגמר, ופספס את הכרטיס ב-7 אלפיות השנייה בלבד. ארד, שזו לו אליפות אירופה ראשונה בגיל 27, העיד שאחרי 120 מטר נגמר לו האוויר, ותוצאתו הייתה איטית בכ-4 עשיריות משיא העונה שלו.

שגיא למדיאל (110 מטר משוכות): סיים בתוצאה חלשה, לדבריו בשל שילוב של פציעה קלה וריצה פחות מוצלחת. עבור למדיאל (23), שפרץ נהדר בשנתיים האחרונות וקבע השנה שיא ישראלי, זוהי רק תחילת הדרך, ויש לקוות שיגיע יחד עם רצי משוכות ישראלים נוספים לאליפות הבאה בענף שנמצא בפריחה גדולה.

אסטל ולאנו (זריקת דיסקוס): אחרי שחצתה את גבול ה-56 מטרים באליפות ישראל, ולאנו קיוותה לקבוע תוצאה בסדר גודל דומה, אך הסתפקה ב-51.37 מטרים בלבד.

אסטל ולאנו | צילום: איגוד האתלטיקה

זמנו מוצ'ה (10,000 מטר): חוסר ניסיונו בריצות ארוכות שטוחות (מקצועו העיקרי הוא המכשולים) גרם לכך שהתפתה לעמוד בהגברת הקצב בקילומטר השלישי – מה שגבה ממנו מחיר כבד בהמשך והוביל לתוצאה איטית ב-1:40 דקות משיאו האישי.

המבט הרחב: מספר המשתתפים כמבחן האמיתי לענף

כאשר מביטים מעבר לתוצאות הנקודתיות, מגיעים לנדבך המרכזי שממנו אי אפשר להתעלם: מספר המשתתפים הישראלים במקצועות האצטדיון, שעמד באליפות זו על תשעה בלבד.

בשיחה שקיימתי בשנת 2017 עם יו"ר איגוד האתלטיקה, עמי ברן, הוא שאל אותי: "מתי ניתן יהיה לומר שיש אתלטיקה ישראלית?". השבתי לו שאחת הדרכים המובהקות לבחון זאת היא לראות כמה אתלטים ישראלים מעפילים לאליפות אירופה בנוסף למרתוניסטים, שכבר אז בלטו ברמה היבשתית.

ההתייחסות היא דווקא לאליפות אירופה, משום שזהו "מגרש המשחקים" הטבעי והאמיתי של הספורט הישראלי. הסיכוי לשלוח משלחת גדולה למשחקים האולימפיים (שאינה מרתון) קטן יחסית, והמספרים שם תמיד יהיו מצומצמים ומקריים. לעומת זאת, באליפות אירופה אפשר וצריך לשאוף לייצוג עמוק ורחב.

מבט היסטורי על השתתפות אתלטים ישראלים באצטדיון באליפויות אירופה מראה כי שנת השיא הייתה ב-2002 עם 14 משתתפים (כולל רביעיית שליחים), וב-2016 נרשמו 11 אתלטים (מתוכם ארבעה מתאזרחים). כמו כן, בדיקה של 15 מדינות אירופיות בעלות גודל אוכלוסייה דומה לישראל (12-5 מיליון תושבים) מעלה כי הייצוג שלהן באצטדיון (ללא מרתון, הליכה ושליחים) נע בין 9 ל-40 אתלטים, עם ממוצע של 24.

לאור זאת, המדד הראוי לבחינת בריאותו וצמיחתו של ענף האתלטיקה בישראל צריך להיות ברור:

• ייצוג קבוע של לפחות 20 אתלטים ואתלטיות באצטדיון באליפות אירופה לבוגרים (לא כולל מרתון וחצי מרתון, שבהם ההשתתפות קבוצתית או נשענת על קריטריון נגיש יותר).
• העמדת לפחות רביעיית שליחים אחת במקצי המרוצים.

בשלוש האליפויות מאז 2016 עמד מספר האתלטים הישראלים באצטדיון על 7 או 8, והשנה טיפס ל-9. מדובר בעלייה מתונה (וכנראה מקרית לפי שעה), המוכיחה כי לצד הפריחה העולמית בריצות המרתון, האתלטיקה הישראלית באצטדיון עדיין רחוקה מהמקום והעומק שבהם היא צריכה להימצא. אך הפנים קדימה, בתקווה כי הטוב עוד לפנינו.