במהלך מרוץ החיים אנחנו עלולים שלא לשים לב לדברים שעוברים על הגוף שלנו. כמו, לדוגמה, הדרישה למאמץ גבוה כדי לדבר בטלפון הנייד וללכת בו זמנית. כשמצב כזה אירע לאראל בראון בגיל 25 היא חשבה תחילה שאולי מדובר בכלל בסימן לכושר גופני לא מספק שבו היא נמצאת. אלא שאחרי חודש ללא שינוי עלתה המחשבה לגשת לרופאת המשפחה שלה.
לכתבות נוספות בנושא:
ריצה או רכיבה על אופניים: איזו פעילות באמת מנצחת?
לעמוד בקצב: היתרונות והחסרונות של ריצה עם פייסר.
מתכוננים למרתון תל אביב? המדריך הרפואי להגיע לקו הסיום בשלום.
"הרופאה הקשיבה לריאות שלי, אמרה שהיא לא שומעת כלום, אבל ביקשה שאעשה צילום רנטגן ליתר ביטחון", נזכרת בראון. "משם לא עבר זמן רב עד שאבא של בן הזוג שלי מתן, שהוא רופא שעובד עם בית החולים שיבא בתל השומר, עזר בקידום בדיקות רפואיות עבורי. שלחו אותי לסי-טי, ואז ביופסיה ופט סי-טי. שבוע אחרי, באפריל שנה שעברה, כבר הייתה אבחנה".
אראל בראון אובחנה עם לימפומה מסוג הודג'קינס. סרטן של מערכת הלימפה שנחשב לאחד מסוגי הסרטן עם שיעור ההחלמה הגבוה ביותר, ותוקף צעירים בני 15 עד 35, וגם בני 55 ולמעלה מכך. "אי אפשר היה להסתכל עליי ולהגיד שיש לי סרטן", אומרת בראון. "זו מילה מאוד מפחידה, אבל מה שהפחיד אותי בעיקר היו המחטים והצורך להידקר בכל טיפול. וגם הפחד מאיבוד השיער. שבועיים אחרי האבחנה כבר הייתי בטיפול הראשון שלי".
ואיך זה הרגיש?
"מאוד מלחיץ. כמו חלום רע. הייתי תקועה בסיוט ולא במציאות שאני רגילה אליה. נוסף על החרדה ממחטים גם לקח זמן עד שמצאו לי וריד. ואז מצאתי את עצמי בכל פעם יושבת עם צינור שתקוע לי ביד במשך ארבע עד חמש שעות. להריח ריחות שמעוררים בי בחילה, לא לאכול, לרצות להקיא. לא יכולתי לישון עם מתן באותה המיטה. לא יכולתי לחבק אותו. הייתי מותשת. בקושי עליתי את המדרגות לדירה שלנו".
"משתתפת כדי לתמוך במטרה"
אראל בראון, תושבת רמת גן, היא היום בת 26. לצד המגורים עם מתן, הכלבה אובי והחתול יוג'ין, היא מגיעה גם לעבודה כאחראית משמרת בחנות לגו בתל אביב. שם, בזמן ספירת הקופה והעמידה מול הלקוחות, היא הרגישה עוד יותר את השלכות המחלה והטיפולים. עד שהגיעה למצב שבו היא נמצאת היום: נקייה מסרטן ובדרך להשתתף במקצה 5 הק"מ במרתון ת"א ביום שישי הקרוב, כשהיא על כיסא גלגלים ומתן דוחף אותה מאחור. "אני לא עשיתי כלום בכל הקשור לספורט בשנה האחרונה", מודה בראון. "אבל מתן מתאמן מדי פעם".
אראל ומתן. משתתפים יחד | צילום: פרטי
אז למה עבורך היה חשוב להגיע למרוץ?
"פחות בשביל הריצה עצמה אלא יותר כדי לתמוך במטרה של עזרה לאנשים שלא יכולים לעזור לעצמם. לאסוף תרומות לתרופות שלא נמצאות בסל הבריאות ובעיקר להעלות את המודעות למחלה וגם לפעילות עמותת רחשי לב. את העמותה הכרתי דרך בנות השירות שהיו איתי מהטיפול הראשון. כל טיפול הן ישבו לצדי, צחקו איתי. שיחקנו יחד במשחקים שונים, לקחתי חלק בפעילויות שהעמותה ארגנה, ערבים שונים. הכרתי שם חברים חדשים שאני בקשר איתם עד היום. בזכות הסרטן הכרתי המון חברים חדשים".
ארגון רחשי לב לקח על עצמו לסייע לילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם וללוות אותם יד ביד מרגע גילוי המחלה. באמצעים רפואיים, חברתיים, פסיכולוגים וכלכליים. זאת מתוך מטרה להעניק להם כוחות, אופטימיות ותקווה במלחמה על החיים. את הארגון מלווים טובי הרופאים בארץ ובעולם, ואנשי עסקים מהמובילים במשק, על מנת להבטיח את הסיוע המקצועי והטוב ביותר עבור הילדים חולי הסרטן. ברחשי לב עושים ככל שניתן על מנת להשלים את הטיפול הרפואי ולתת מסגרת משלימה לילדים ובוגרים חולי סרטן.
מילן עברה לצד השני של כיסא הגלגלים
גם מילן קבטני בת ה-21 מלוד אובחנה עם אותו סוג סרטן בדומה לאראל. האבחון של קבטני הגיע לפני כשנתיים, כשהייתה בת 19, במהלך שירותה הצבאי. הוא הביא אותה להתמודד עם מציאות שונה לחלוטין מזו שהכירה עד לאותו הרגע. "זה היה הלם", נזכרת קבטני. "מעבר להלם מהעובדה שאני חולה, פתאום הבנתי שאני צריכה לצאת מהצבא. לעזוב מסגרת ולהתחיל להילחם במלחמה חדשה החל מאותו הרגע".
@milen.kvetny♬ suono originale – 𝄞
אחת הדרכים של הצעירה בת ה-19 להילחם במחלה היה הפרסום ברשתות החברתיות. במהלך הטיפולים שיתפה קבטני את תחושותיה ואת מצבה בפרופיל האישי שלה בטיקטוק. התגובות והתמיכה מצד קהל הצופים התחילו להתעצם יום אחר יום.
"לא חשבתי שאגע ככה בחיים של אנשים", מודה קבטני. "הפידבקים היו טובים כשהמטרה שעמדה לנגד עיניי הייתה להעלות את המודעות לעובדה שגם אם את בת 19 וחושבת שסרטן זה נורא רחוק ממך, כדאי ללכת להיבדק אם מרגישים שמשהו לא תקין בגוף. אנשים שנחשפו לתכנים שלי והרגישו שמשהו אצלם מדליק נורה אדומה הלכו להיבדק, וצעירה אחת גילתה בזכות הבדיקה שהלכה אליה שגם היא חולה בסרטן".
מילן קבטני במרתון ת"א | צילום: פרטי
ועכשיו את מגיעה למרוץ ה-5 ק"מ במרתון ת"א
"בשנה שעברה לא יכולתי לרוץ בעצמי כי הייתי בכיסא גלגלים והמתנדבים של עמותת רחשי לב דחפו אותי. השנה אני מגיעה כדי לסגור מעגל ולרוץ בכוחות עצמי לצד האנשים של רחשי לב. המרוץ של 2025 זכור לי כאחות החוויות הגדולות של המחלה. בגלל זה התעקשתי השנה לסגור מעגל עם העמותה, כי הכל קרה בזכות האנשים שם. בת שירות ליוותה אותי כל טיפול, ישבה לצדי, היו המון פעילויות שהשתתפתי בהן. העזרה של העמותה, מעבר לצד הפיזי, הייתה בצד הנפשי שזה אפילו הרבה יותר חשוב לדעתי. גם היום אני רואה את העשייה המטורפת שלהם ומנסה לתרום כמה שאני יכולה".
ומה מצבך הרפואי היום?
"אפשר להגיד שאני בהחלמה, למרות שזה קצת מסובך כי הגדרה רשמית כזו מגיעה רק אחרי חמש שנים. אבל סיימתי את הטיפולים".
מילן קבטני | צילום: פרטי
ומה היעד להמשך אחרי מרתון תל אביב הקרוב?
"סיימתי קורס מאמנת פילאטיס מכשירים, בר ומזרן. אני חוזרת לעצמי, מנסה להגדיל את נפח הריצה גם כדי להשתקם ולחזור לסיבולת שהייתה לי לפני, ובשנה הבאה אולי לרוץ אפילו את מרחק חצי המרתון. המסר הכללי שאני רוצה להעביר למי שנלחם כרגע במחלה הוא לא לוותר ושיידע שהכל יהיה טוב יותר ממש בקרוב".
מילן ואראל משתתפות בקבוצת הריצה של ארגון "רחשי לב" שמלווה ילדים ומבוגרים חולי סרטן ואת בני משפחותיהם. בקבוצת הריצה של "רחשי לב" שמשתתפת במרתון ת"א ירוצו כ-200 רצים למען מטרה משמעותית וחשובה: גיוס כספים לתקופות מצילות חיים ובדיקות גנטיות שאינן בסל התרופות. לתרומות ולמידע נוסף על העמותה לחצו כאן.
