גולש במורד שביל בהר חורשן. מתפתל בין סלעים רטובים בתוך יער עתיק, מהיחידים בארץ ששרדו את הרעב של הקטרים הטורקיים לפחם טרי. האוויר קריר והקרקע מכוסה נבטים טריים. בעוד כמה שבועות יתחילו לפרוח כאן נרקיסים. ברקע בקעה קטנה נטועת כרמים, מפציעה בין עצי האלון הסבלניים. כל זה ממלא את זווית שדה הראיה שלי. אבל אני לא יכול להביט בהם. לא עכשיו. אני מרוכז בצעד הבא. למעשה בצעד החמישי הבא.
לכתבות נוספות בנושא:
ריצה טכנית בירידות: איך עושים את זה נכון?
לרוץ, להתחזק ולהזדקן לאט יותר: איך ריצה ואימוני כוח משפיעים על הגיל הביולוגי
גראבל: טרנד אופנתי חולף – או ההווה והעתיד של עולם האופניים?
העיניים קולטות את השביל שמולי. הוא בעצם סדרה של דילוגים מסלע למדרגת אדמה, לטלאי דשא. מערכת העצבים מחלקת לרגליים הוראות. היא זוכרת את הצעד הקרוב, אני לא צריך להסתכל עליו. מה שמתחתי הוא כבר בעבר. אני בהווה שלפני. מציץ קדימה להמשך השביל, בוחר נתיב יציב ובטוח.
בודק נשימה. הקצב מתאים? רוצה לשמור עליו רגוע ונעים, אבל מספיק קליל כדי ליהנות מהמהירות. משחרר ידיים, הן משקולות איזון מעופפות, אני לא באמת שולט עליהן. האוויר עובר מסביבי ודרכי. מסנן ממני דאגות, מחשבות, תקיעות. הירוק מפעפע לתוכי, מרווח עצמות ורקמות, שנדחסו במשך שנתיים של אפר. מכניס הכל לפרופורציה. גם יערות שרופים מלבלבים. אם ניתן להם.
ריצת שטח | צילום: יניב שושן
חזרה לבסיס
ריצת שטח בשבילי היא מעבר לספורט ולתנועה. לחיזוק השרירים והמערכת האירובית. היא מצב מנטלי. חזרה לבסיס הכי בסיסי: אדם. תנועה. קרקע. זה לא שהריצה מאפשרת לכבות את המחשבות. הן משתחררות ממך כי אתה צריך להתרכז רק בדברים הפשוטים: מנח רגל. בחירת נתיב. נשימה.
פוקוס. אנחנו כל כך צמאים לו. מחפשים את הטכניקה, הטכנולוגיה, הכימיה. רק לחזור לפוקוס. החיים עוברים עלינו במולטי טאסקינג מתמיד. חושבים על כמה מטלות, מנתחים את מה שהיה ואמרו לנו, מגיבים לכל אלו שרוצים את תשומת ליבנו, מתכננים את השעה והיום והשנה הבאים. סורקים מסכים ומאזינים למלל וצלילים, והכל בו זמנית.
כאן על השביל – פוקוס הוא הכרח. אתה מוצא את עצמך נע במשך שעות ולא בדיוק זוכר מה חשבת. פשוט היית מרוכז בתנועה. הקנס על איבוד פוקוס הוא מידי וכואב. או סתם מביך.
מעניין, אחד מהדברים הראשונים שמתאמנים שלי מתמודדים איתו הוא שמירת הפוקוס. ריצה בשביל מסולע מצריכה אותך להחזיק את הפוקוס חזק. מתאמן אחד אמר לי בריצת ההרים הראשונה שלו "פתאום עברה לי מחשבה, ונפלתי".
מה שנפלא לגלות הוא שעם האימונים אנחנו מצליחים להחזיק את מיקוד הלייזר הזה במשך יותר ויותר זמן. כאילו משהו חדש נוצר בנוירונים שלנו. נוירוני גלישה חסרת מאמץ בשביל.
על השביל פוקוס הוא הכרח | צילום: Shutterstock
בשטח אני לא משתעמם
שואלים אותי מה אני עושה כדי לא להשתעמם בריצות ארוכות. בשטח אני לא משתעמם. התנועה מספקת לך זרם של מתמיד של גירויים, שנעשה מוזיקת רקע לתנועת המחשבות דרכך. כמו ענני עשן הן מתערפלות מסביבי. לפעמים חולפות מיד, לפעמים נלכדות במערבולת. בסוף הריצה ארגיש איתן שלם יותר. לפעמים הן יגיעו לפיתרון מעשי. ולפעמים רק נסכים לשלום ביננו. עד הריצה הבאה. ובכביש? בכביש אני אצטרך לשמוע משהו באוזניות. להימלט משאון העיר. והתערבויות מלאכותיות בקשב שלי.
אומרים לי שריצה היא אסקפיזם. בעיקר ריצת שטח. ממי אתה בורח? מה אתה לא רוצה לעשות ולהיות. זה הפוך, אני עונה. הריצה היא החיים. אנחנו אמורים לנוע דרך הנוף, כמו הציידים וחיות העדר שאנחנו. אנחנו אמורים לפענח את התמונות והצלילים והריחות מסביבנו, להיצלות בשמש ולהירטב בגשם, להרגיש את הקרקע משתנה תחת כפות רגלינו.
דווקא הישיבה, הטמפרטורה הנוחה, המעבר הממונע ממקום למקום, מיסוך החושים באוזניות, כפפות, בשמים, עדשות ומסכים, זו הבריחה, זה האסקפיזם.
לנוע דרך הנוף | צילום: Shutterstock
הפחד עוזר להתרכז
מה עם הפחדים? הפחד להיאבד, ליפול, להתלכלך, להתקרר, לעקם קרסול. מה עם הפחד מאי הוודאות? מהחיות, מהאנשים המשוטטים בשטח? הם שם. הם עוזרים לי להתרכז. אפשר ללמוד אותם ולהיעזר בהם ככלים, להבדיל ממעצורים.
בסדרת הכתבות הבאה כאן בשוונג אחשוף את הכניסה לעולם ריצת השטח. תנועה שמביאה ממדים נוספים לריצה המוכרת מהרחוב והפארק. תנועה שמאפשרת לי להיזכר בדברים שאפילו לא ידעתי ששכחתי. נדבר על טכניקות, ציוד, מסלולים, מרוצים, דרכים להתחיל ודרכים להשתפר. ובינתיים. השאירו את האספלט מאחורה, צאו לשבילים.
הכותב: יניב שושן | רץ הרים, מאמן ריצה ומייסד בית הספר לריצת הרים. מרכז את ספורט ה-Skyrunning בישראל. סקייראנר נלהב בעצמו שמאמין שהתרופה נמצאת בשבילים כל בוקר מחדש.
