הג'ירו ד'איטליה סיפק לנו השנה היסטוריה, כאשר יונאס וינגגור הפך לרוכב השמיני בכל הזמנים שזכה בכל שלושת הגרנד טורים. הטור דה פראנס שייפתח בשבת עשוי לספק לנו היסטוריה מסוג אחר. טאדיי פוגצ'אר ינסה להפוך לרוכב החמישי בכל הזמנים שמנצח (באופן רשמי) חמש פעמים בטור דה פראנס. הרשימה הנוכחית כוללת ארבעה מהרוכבים הגדולים בהיסטוריה. הזדמנות נהדרת להזכיר אותם ואת גדולתם.
ז'אק אנקטיל (1964-1957)
בזמן שרוכבי אופניים השקיעו בתדמית קשוחה, אנקטיל היה הרוכב ה"קול" הראשון. הוא נהנה מתדמית של אריסטוקרט, למרות שגדל בכפר למשפחה חקלאית. את בקבוקי המים שלו הוא מילא בשמפניה, מכיוון שלדבריו טעם פעם אחת מים וזה גרם לו להיות חולה. הוא הקפיד להתלבש יפה ולהיות מסורק תמיד. היה ידוע בחיבתו הרבה לאוכל צרפתי עשיר. ונהג לעשן סיגרים קטנים לפני מרוצים לעיני העיתונאים.
לכתבות נוספות בנושא:
- אכזבה: נדב רייסברג מחוץ לסגל קבוצת NSN לטור דה פראנס.
- מוכן לטור דה פראנס: פוגצ'אר שוב ניצח והשלים זכייה בטור השוויצרי.
- מכה קשה לווינגגור וקבוצת ויסמה: ואן ארט יחמיץ את הטור דה פראנס.
על האופניים, הוא היה אב הטיפוס של שען. כולו תנוחה אווירודינמית, כל לחיצה על הדוושה מחושבת, כל הוצאת אנרגיה מדויקת. זה זיכה אותו בכינוי "מסייה כרונו". זה לא סיפק לו בהכרח אוהדים רבים, אך הרכיבה המחושבת הזו סייעה לו לזכות במרוצים. ב-1957 הוא זומן לראשונה לנבחרת צרפת בטור דה פראנס – וזכה.
שנה לאחר מכן, כושר לקוי ומחלה ממנה סבל הובילו לפרישתו. ב-59' סיים רק שלישי וב-1960 בכלל לא רכב בטור. אבל בהמשך שב והשתלט על המרוץ. ב-1961 הכריז שילבש את החולצה הצהובה מהיום הראשון של הטור ועד האחרון. הישג שרק שני רוכבים לפניו השיגו. הוא קיים, אבל הואשם בכך שהוא רוכב הגנתי ומשעמם. "רוכב שאף אחד לא יכול לשבור, אבל שלא שובר אף אחד". אוהדים בקו הסיום אפילו שרקו וקראו לו בוז.
ב-1962 הוא עשה בדיוק את ההפך, כאשר עבר להוביל רק שני קטעים לסיום, לאחר שניצח בקטע נגד השעון. בכך השווה את שיא הזכיות בטור. ב-1963 זכה בוולטה אספנייה והפך לרוכב הראשון שזוכה בכל שלושת הגרנד טורים, אחרי שניצח בג'ירו ב-1960. חמישה שבועות לאחר מכן הפך לרוכב הראשון שזוכה בדאבל טור-וולטה באותה שנה, כאשר לראשונה גם ניצח בקטעים הרריים בטור.
למרות שהיה הרוכב הטוב ביותר של התקופה, הצרפתים העדיפו ברובם את ריימונד פולידור. מי שסימל עבורם את האיש הפשוט. ב-1964 היריבות בין השניים הגיעה לשיאה בקטע ה-20 של הטור של 1964. אחד הרגעים האייקוניים בהיסטוריה של המרוץ בדרך לפוי-דה-דום הסתיים בזכייה חמישית של אנקטיל בחולצה הצהובה.
ריק ואן לוי וז'ק אנקטיל בטור דה פראנס 1964 | צילום: Anefo, Wikimedia
אדי מרקס (1969-1974)
כאשר אדי מרקס התייצב לראשונה בטור דה פראנס ב-1969 הוא היה כוח עולה בענף. כשחצה את קו הסיום כבר היה "הקניבל". מרקס הפך ליחיד בהיסטוריה שזוכה במקביל בחולצה הצהובה, בחולצה המנוקדת ובחולצה הירוקה. בנוסף לשישה ניצחונות קטעים.
שנה לאחר מכן הוא הסתפק בכך שהשווה את שיא הזכיות בקטעים בטור אחד, כשניצח בשמונה קטעים, בהם גם קטעי הרים, קטעי נג"ש וקטעים שטוחים. בשום שלב לא דורג נמוך יותר מהמקום השני בדירוג הכללי.
ב-1971 הגיע כמועמד ודאי לניצחון, אבל זאת הייתה הזכייה הקשה ביותר שלו. הוא נאלץ לחזור מפיגור של תשע דקות, ונהנה ממזל הרב של יריבו העיקרי לואיס אוקניה, בדרך לזכייה שלישית. שנה לאחר מכן חזר רק כדי להוכיח שהניצחון הקודם לא היה מזל, והסתפק בניצחון בשבעה קטעים.
מרקס ופוגצ'אר | צילום: Tour De France
ב-74' שוב ניצח בשמונה קטעים, בדרך לטריפל קראון באותה שנה. ב-1975 הוא הגיע לקטע 14 עם יתרון של דקה וחצי, אבל אז הותקף על ידי צופה בעלייה לקו הסיום בפוי דה דום, ההר השנוא עליו, ולבסוף סיים רק שני. הוא ירכוב עוד פעם אחת בטור, ויסיים שישי.
ברנאר אינו (1978-1985)
שנה לאחר שמרקס רכב בפעם האחרונה בטור, החל עידן הגירית. אינו היה רוכב קשוח וחסר רחמים, שעשה הכל כדי לנצח. מבחינתו הדרך היחידה היתה לתקוף, ולא משנה אם מדובר ביריב או באוהב.
הזכייה הראשונה שלו היתה בעיקר בזכות יכולות הנג"ש שלו, אבל הוא לא הפסיק לתקוף את יריביו לאורך כל הדרך. הטור של 79' היה מאבק ראש בראש בין אינו ליופ זוטומלק, כשהשניים לא הפסיקו להיאבק עד קו הסיום בפריז, כאשר ברחו לדבוקה בקטע שלרוב מסתיים בספרינט.
שנה לאחר מכן ניצח בג'ירו והשלים את הזכיה בשלושת הגרנד טורים, אבל פרש באמצע הטור כשהוא לובש את החולצה הצהובה בעקבות פציעה בברך. ב-1981 ניצח בארבעה נג"שים וגם בקטע אחד בהרים, אבל ספג ביקורת על כך שהוא רוכב הגנתי מדי. ב-82' הוא זכה ללא דרמות, כששוב ניצח בשאנז אליזה, הפעם בספרינט המוני, כתשובה לביקורת על הרכיבה ההגנתית שלו.
ברנאר אינו | צילום: Wikimedia
שנה לאחר מכן דילג על הטור בשל דלקת גידים, ואז הגיעו השנים הסוערות בקריירה שלו. ב-84' הפסיד ללורן פיניון, לפני שחזר וזכה ב-85', למרות אף שבור וברונכיט, בעיקר בשל השליטה שלו בנג"ש והעזרה שקיבל מגרג למונד.
בטור של 86' השניים נאבקו ראש בראש, למרות הבטחתו של אינו לסייע לאמריקאי לזכות בחולצה הצהובה. באחד הטורים המפורסמים בהיסטוריה, השניים חצו את קו הסיום באלפ דואז יד ביד בקטע ה-18, שסימל את סוף עידן הגירית.
מיגל אינדוראיין (1991-1995)
ביג מיג הוא הרוכב היחיד שזכה בטור חמש פעמים ברציפות. השיטה שלו היתה פשוטה. להביס את כולם בנג"ש ולא להפסיד יותר מדי זמן בהרים. בגובה 1.86 מטר ומשקל של 76 ק"ג, לא רבים חשבו שהוא מסוגל לנצח גרנד טור.
הוא אמנם ניצח בקטע לקוטרט-קמבסק ב-89' וללוז ארדידן ב-1990, כשהוא מקדים את למונד, אבל הניצחונות הללו היו היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. על אף שהוא בהחלט היה מטפס כשרוני.
במהלך הזכיות שלו בחולצה הצהובה ניצח בתשעה קטעים נגד השעון ובשני פרולוגים. ואף רוכב לא התקרב אליו בדירוג הכללי. זה אמנם שעמם את האליל שלו אינו, שכאמור ספג לא מעט ביקורת בעצמו, אבל הוא היה הרוכב הדומיננטי ביותר בטור בתחילת שנות ה-90'. על הדרך גם השלים פעמיים דאבל ג'ירו-טור. ב-96' הוא חלה וסבל לאורך כל הטור, וסיים רק במקום ה-11. בסיום אותה שנה יפרוש, לאחר שיזכה בזהב אולימפי וייכשל שוב בניסיון לזכות בוולטה.
מיגל אינדוראין בטור דה פראנס | צילום: Guigui, Wikimedia
לאנס ארמסטרונג (1999-2005)*
הטקסני ניצח שבע פעמים ברציפות בטור אחרי שניצח את הסרטן, והפך לגיבור עולמי. היו שם ניצחונות בהרים ובנג"ש, דרמה ואכזריות. הוא זכה ב-26 קטעים (כולל נג"ש קבוצתי ופרולוגים). אבל ההיסטוריה הרשמית מכירה רק בשני קטעים שבהם ניצח בתחילת שנות ה-90'. בניגוד לרוכבים אחרים, הוא שילם על השימוש שלו בסמים. לפיכך, גם ברשימה הזו הוא מופיע רק כהערת שוליים. ולא כחלק מהגדולים.
