אם טרם שמעתם את השם בוריס שטונדה, או לחילופין פספסתם את הסרטונים הרבים שתיעדו את "הרץ עם הפרוטזה", אז כנראה שאתם לא באמת חלק מעולם ספורט הסיבולת בישראל.

אחרי שהשלים בהצלחה את מקצה חצי המרתון בתל אביב בחודש פברואר האחרון, צלח את המקצה הארוך במשחה פורט2פורט ואפילו הספיק כבר לטפס פעמיים על הר הקילימנג'רו שמתנשא לגובה של כמעט 6,000 מטרים, שטונדה בן ה-29, תושב תל אביב, כתב לאחרונה עוד פרק בספר ההשראה שלו. הוא סיים לראשונה את מקצה חצי איש הברזל בתחרות חצי איירונמן ולנסיה שבספרד, בזמן של 7:28 שעות.

"החוויה היתה מטורפת, אני אפילו לא יודע איך להסביר את זה. סיימתי בערך מקום 2,000 מתוך 3,000", מספר שטונדה. "עקפתי כ-1,000 איש וזה עשה לי טוב בלב. זו היתה הפעם הראשונה ששחיתי באירוע כל כך המוני. השתתפתי כבר בכמה טריאתלונים בישראל וגם יצא לי כבר לשחות 10 ק"מ בים הפתוח, אבל שום דבר לא הכין אותי לזה. בלמו אותי במים בכל כך הרבה מצבים וסיימתי את החלק הזה ב-38 דקות, כשהשחייה היא החלק שאני מצטיין בו. קיבלתי מכות, דממתי ביד משעון של מתחרה אחר, מישהו משך אותי בגדם".

"כולם הריעו פתאום"

שטונדה מתאר בהתרגשות את מחיאות הכפיים שלהן זכה עם הכניסה והיציאה שלו מהמים, אז אסף אליו מחדש את הקביים בדרך לתחנה הבאה. "כולם הריעו פתאום", הוא נזכר. "האהדה היתה מטורפת ואותי זה ריגש מאוד. אחרי שהורדתי את חליפת השחייה רצתי לכיוון האופניים ולא הצלחתי להכניס את הפרוטזה. זה לקח לי בערך 10 דקות למרות שתרגלנו את זה כמה פעמים. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל לבסוף זה הסתדר והתחלתי ברכיבה. טיפסנו לכפרים נידחים, כולם צועקים ומריעים. לא הרגשתי את הרכיבה".

ואז הגיעה הריצה.
"זה השלב הכי קשה עבורי. אפשר לספור על עשר אצבעות את כמות האנשים במצב שלי שעושים את זה בעולם. היה חם, רצתי קצת פחות מהיר מבדרך כלל. נלחמתי עם הראש וסיימתי לבסוף כמעט בשלוש שעות. לקראת הסוף דעכתי אבל תחקרנו את זה ובפעם הבאה ניתן בראש".

ומה היעד הבא?
"קיבלתי סלוט לאליפות העולם באיש ברזל בקונה, הוואי, שם נעשה לראשונה את המרחק המלא. אני אדם דפוק לגמרי ואני מודע לזה".

בוריס שטונדה בסיום משחה פורט2פורט | צילום: נועם אופק, שוונג

בוריס שטונדה: "אין דבר כזה מגבלה"

בוריס שטונדה לא היה כל הזמן "דפוק לגמרי" כלשונו. לוחם דובדבן לשעבר ששירת במילואים בחטיבת הקומנדו היה בטיול ביפן כשפרצה מלחמת חרבות ברזל ב-7.10.23. ארבעה ימים אחר כך הוא כבר נחת בישראל, עלה על מדים והצטרף לצוות שלו. חמישה ימים מפרוץ המלחמה הוא נפצע לראשונה מפגיעת רסיס בעורף, אבל החליט להמשיך בלחימה. שבוע אחר כך נפצע שוב הפעם ממטען ענק שהוטמן בכניסה לפיר של מנהרה בתוך בניין אזרחי. ארבעה מחבריו של שטונדה נהרגו והוא נפצע קשה. במהלך אשפוזו בבית החולים נותח 19 פעמים, ואף היה מורדם ומונשם לכמה ימים, עד שלבסוף התעורר והבין שאיבד את רגלו.

"אני רוצה להוכיח שהמגבלה שלי היא לא פיזית, אלא נפשית, ולהבהיר שלמעשה אין דבר כזה מגבלה", מדגיש שטונדה. "אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו. היום אפשר לעשות הכל, בלי גבולות. לדוגמה אין אף בונה פרוטזות שימליץ לרוץ, והיו כמה שאמרו לי שהריצה לא בריאה עבורי. אבל אני בוחר לחיות עם זה. אני רץ בלי מנגנון הברך ובכל צעד, בכל תנופה, אני מרגיש זעזוע במפשעה. בית הגדם, שהגדם יושב בתוכו, מכאיב לי במפשעה וזה מצב שיכול להגיע עד לכדי דימום כמו שקרה לי בחצי המרתון בתל אביב וגם בוולנסיה. זה הרגיש לי כמו כוויה אבל המשכתי ושום דבר לא יעצור אותי. נושכים שפתיים ומחכים שהמרוץ יסתיים.

"כבר התמודדתי עם דברים קשים יותר. המחסור ברגל הוא מחסור בעצמאות והיום אני מתחרה ועוקף אנשים עם שתי רגליים וידיים שמסתכלים עליי. אותי זה מחזק ואני מאמין שזה מחזק גם הרבה אחרים. כמו את הילד בספרד שהכין שלט עם השם שלי עליו. זה כל כך חיזק אותי".

בוריס שטונדה בסיום חצי איירונמן ולנסיה | צילום: Sportograf

מה אתה מתכנן בדרך להוואי?

"אני רוצה לעשות מרתון מלא. גם תום מרמרלי (שלוש פעמים אלוף ישראל באיש ברזל בישראמן לשעבר – א.י), תחתיו אני מתאמן במסגרת פרויקט 'צעד צעד' של עמותת 'בלב אחד' שמלווה לוחמים פצועים בדרכם להשיג יעדים ספורטיביים שונים, אמר לי שנעשה את זה אולי בחו"ל. קצר וקולע. במקביל אני צריך להתחיל להעלות את נפח הריצה, שזה האתגר הכי גדול עבורי. אני מתכונן כבר שבחלק מהריצה בקונה יהיה מעבר להליכה, כי המסלול כולל עלייה של כ-300 מטר טיפוס. אין כמעט קטועים שעשו את זה לפניי, זה משהו על גבול הבלתי אפשרי".

התראיינת לא מעט על מצבך. מה עוד לא שאלו אותך?
"אף פעם לא שאלו אותי מה עובר לי בראש במהלך תחרות. מה הלמה שלי? מה מניע אותי? אז מה שמניע אותי זה לעשות מה שאחרים כבר לא יכולים לעשות, אותם חברים שנהרגו. ולהנציח אותם. תמיד. אם אני זוכר אותם הם חיים לנצח. אני תמיד מביא איתי לכל תחרות את דגל היחידה עם הפרצופים והשמות שלהם: משה לייטר ז"ל, יוסי הרשקוביץ ז"ל, מתן מאיר ז"ל וסרגיי שמרקין ז"ל".

למה אתה הכי מתגעגע?
"לחופש. לפעמים לא בא לי לתכנן, לקחת קביים ולשים את הפרוטזה. אלא פשוט לקום ולרוץ בלי לחשוב פעמיים".

ומה הכי חסר לך מהחברים שאיבדת?
"הכי חסרים לי התדריכים של לייטר שהיו מרגיעים אותנו. וגם הניגונים של יוסי על הכינור. כמה אנשים הכרת בחיים שלך שמנגנים על כינור"?