אנחנו רגילים לחשוב שאימון טוב הוא אימון שבו הצלחנו. התנועה הייתה מדויקת, שיווי המשקל נשמר והתרגיל נראה בדיוק כפי שהתכוונו. אלא שמחקרים בתחום הלמידה המוטורית מציעים רעיון כמעט הפוך: לפעמים דווקא האימון שבו אנחנו טועים יותר – הוא זה שמלמד את המוח יותר. אולי הגיע הזמן להפסיק לנסות להיות מושלמים באימון, ולהתחיל לתת לגוף לטעות ולפתור בעיות.
לכתבות נוספות בנושא:
- כולנו מתאמנים כדי לא ליפול. אבל מי מלמד אותנו איך ליפול?
- על הפנים: למה שרירי הפנים הם הסוד הנסתר של האימון שלכם?
- אימון לנפש: 5 תרגילים פשוטים שישחררו לכם את הגוף – ואת הלחץ
תארו לעצמכם שני אנשים שלומדים מיומנות חדשה. הראשון מבצע אותה שוב ושוב בדיוק באותם תנאים – אותה נקודת התחלה, אותו קצב ואותו מרחק. אחרי כמה ניסיונות הוא כבר נראה מצוין: התנועה חלקה, מספר הטעויות יורד ויש תחושה ברורה שהוא למד. האדם השני מקבל משימה מורכבת בהרבה: בכל פעם משנים לו משהו – פעם המרחק שונה, פעם המהירות ופעם הסדר. הוא טועה יותר, מהסס יותר ונראה פחות מיומן.
אם היינו צריכים לבחור מי מהם עבר אימון טוב יותר, סביר להניח שהיינו בוחרים בראשון. מבחינת נראות הוא נראה הרבה יותר מרשים, אבל ייתכן מאוד שדווקא השני למד יותר. להצליח באימון וללמוד באימון הם שני דברים שונים. מה המוח הכי אוהב? גיוון, אתגר והתמודדות עם בעיות ומכשולים.
תנועה היא לא רק פקודה – היא חיזוי
אנחנו נוטים לחשוב על תנועה כעל פקודה ישירה: המוח אומר ליד להתרומם והיד מתרוממת, הוא אומר לרגל לצעוד והיא צועדת. בפועל, הסיפור מורכב בהרבה. בכל פעם שאנחנו מבצעים פעולה, מערכת העצבים מייצרת תחזית לגבי מה שעומד לקרות: כמה כוח יידרש? לאן האיבר יגיע? מה תהיה התוצאה?
אבל אז מגיע "העולם האמיתי": היד הגיעה רחוק מדי, הגוף איבד מעט שיווי משקל או שהמשקל היה כבד מהצפוי. ברגע הזה נוצר פער בין מה שהמערכת ציפתה שיקרה לבין מה שקרה בפועל.
במנגנוני הלמידה המוטורית, מידע על השגיאה מאפשר למערכת לעדכן את הפעולה הבאה. כשאנחנו טועים, המוח לא מקבל רק את המסר "נכשלת", אלא מקבל נתונים יקרי ערך שמלמדים אותו איך להתמודד עם הקושי. תנאי תרגול קלים וקבועים יכולים לגרום לביצועים בזמן האימון להיראות מעולה, אך לתת יתרון קטן בהרבה במבחן הזמן. לעומתם, תנאים שמאתגרים ומקשים על הביצוע במהלך האימון, עשויים לשפר משמעותית את שימור המיומנות לאורך זמן.
לשלב בין המוכר למאתגר
אז מה הכי נכון לעשות? לשלב בין השניים: לבצע תרגול מוכר בטכניקה מדויקת, לצד תרגילים שמאתגרים את יכולת הלמידה של הגוף.
קחו למשל תרגול יוגה: יש בו מגוון רחב של תנוחות ואתגרים. כל מורה מביאה לאימון את העולם שלה. ייתכן שבשיעור אחד ניראה מצוין ונבצע את התנוחות בצורה מרשימה ופוטוגנית, ובשיעור אחר ניתקל בקושי כבר בתחילת התרגיל משום שאיננו מורגלים אליו. וזה מצוין – בדיוק כך מתבצעת למידה אמיתית.
בחדר הכושר הרצפה ישרה, המשקולת שוקלת בדיוק אותו דבר בכל חזרה, אנחנו יודעים מתי מתחיל התרגיל ומה תהיה התנועה הבאה. אבל החיים הם מערכת פתוחה: המדרכה לא תמיד ישרה, הילד שאנחנו מרימים זז במפתיע, השקית כבדה יותר בצד אחד, או שמישהו נתקל בנו כשאנחנו עייפים וממהרים.
תנו לגוף לפתור את הבעיה לבד
כשמתאמן מבצע תנועה שלא בדיוק כפי שהתבקש, האינסטינקט של המאמן הוא לתקן מיד: "לא ככה", "עוד קצת שמאלה". לפעמים התיקון כמובן חיוני והכרחי – במיוחד מטעמי בטיחות או כשיש סכנת פציעה. אבל אם נתקן כל סטייה קטנה לפני שהמתאמן קיבל הזדמנות לחוש אותה, אנחנו לוקחים ממנו את הבעיה שהמערכת שלו אמורה לפענח ולפתור בעצמה. עדיף לתת למתאמן רגע להתמודד לבד לפני הערת התיקון.
זה כמו נהיגה בכביש: אם בכל צומת יגידו לנו בדיוק לאן לפנות, נגיע מהר מאוד ליעד – אבל בפעם הראשונה שנסע לבד, לא יהיה לנו מושג איפה אנחנו. כדאי שהמתאמנים יחקרו את הגוף ואת התנועה בעצמם, ולא רק יסתמכו על הוראות חיצוניות.
המינון הנכון: אתגר שניתן לפתרון
עם זאת, חשוב להדגיש: יותר טעויות אינן בהכרח יותר למידה. קל לקחת את הרעיון הזה רחוק מדי ולהפוך כל אימון לקשה או כאוטי ככל האפשר, אך זה לא עובד כך.
האתגר חייב להתאים לרמת המתאמן ולמורכבות המשימה. אם המשימה פשוטה מדי, היא מספקת מעט מאוד מידע חדש; אם היא קשה מדי ויוצרת הצפה של שגיאות, המוח לא מצליח לעבד את המידע. הרעיון הוא להגיע ל"אזור שבו אנחנו עדיין מצליחים, אבל לא כל הזמן" – משימה שמאתגרת מספיק כדי לדרוש הסתגלות, אך עדיין ניתנת לפתרון.
איך נראה אימון שנותן מקום לטעות?
הוא לא חייב להיראות מסוכן. אפשר לקחת פעולה מוכרת ולשנות בה פרט קטן:
-
לבצע אותה בקצב אחר או מנקודת התחלה שונה.
-
לשנות מעט את המרחק או את סדר התרגילים.
-
להגיב לסימן חיצוני במקום לדעת מראש מה הפעולה הבאה.
-
בתרגילי שיווי משקל: לשנות בהדרגה את בסיס התמיכה או להוסיף משימה קוגניטיבית/מוטורית קלה במקביל.
המטרה אינה להכשיל, אלא לגרום למערכת לשאול שוב ושוב: איך לבצע? איך לפתור? איך להסתגל?
יש משהו מאוד נעים ובטוח באימון צפוי שבו הכל קבוע וידוע מראש. אבל בשלב מסוים, אימון כזה כבר לא מפתח את היכולת לפתור בעיה, אלא רק משחזר פתרון שכבר למדנו. טעויות ראויות למקום משמעותי באימון – לא כמשהו שמחפשים בכל מחיר על חשבון בטיחות וטכניקה, אלא כהזדמנות אמיתית לצמיחה.
בפעם הבאה שמשהו באימון לא יוצא בדיוק כפי שתכננתם, לפני שאתם ממהרים להתאכזב, נסו לשאול את עצמכם: מה הגוף שלי למד עכשיו? תחקרו את הטעות. אולי המטרה החשובה ביותר של אימון אינה ללמד את הגוף לעולם לא לטעות – אלא ללמד אותו בדיוק מה לעשות כשהוא טועה.
למידע נוסף, תכניות אימונים ואימונים מקוונים חינם כנסו לאתר של עדי שיף.



























