החרטות והפספוסים שלי ביום הכיפורים

לכל אחד ואחת מאיתנו יש חרטה או פספוס הקשורים להתנהלות הספורטיבית שלו. לקראת יום כיפור פנינו ל-12 מאמנים וספורטאים, שיספרו לנו על אחת כזו אישית ואותה הם מוכנים לשתף
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Empty Wet Winter Street

עוד כתבות לקראת יום כיפור: יום כיפור מאתגר | האם להתאמן או לא להתאמן ביום כיפור? | צום יום כיפור! איך אוכלים את זה?

חשבון הנפש לקראת יום הכיפורים, הוא הזדמנות לשאול מאמנים וספורטאים על החרטות והפספוסים שליוו אותם בחיים הספורטיביים שלהם. לכל אחד ואחת יש את הסיפור האישי שלו, או את הרצון להתייצב בשנה הקרובה אל מול האתגר החשוב לו, אז הנה 10 מאמנים וגם ספורטאים ששיתפו אותנו במחשבות שלהם.

רן אלתרמן: מאמן

כשדן אחי ואני היינו בשיא האימונים שלנו, המסגרת כללה שעות רבות של אימונים. לדן ולי לא היתה קבוצה בארץ להתאמן איתה, ולא מאמן שישגיח. מעבר לעובדה שלא היה בארץ את הידע, הרגשנו שאנחנו לא צריכים שמישהו "ישב לנו על הראש" כדי שנתאמן והסתפקנו (בלית ברירה) בתכנית אימונים שנשלחה אלינו במייל. אהבנו את האימונים, המוטיבציה היתה גבוהה והיינו ממוקדים. לא היה אימון שפספסנו ולא היה תרגיל שלא עשינו. מעבר לכך, אם היה קורה שהתבלבלנו בספירה של מספר החזרות בתרגיל מסוים, ברירת המחדל היתה ללכת על הספירה הנמוכה, כדי שחס וחלילה לא נעשה פחות. היינו כל כך מחויבים, שגם כשהרגשנו חולים או עייפים, לא ויתרנו לעצמנו והרגשנו צורך להתאמן. החרטה הגדולה שלי היא שלא הצלחנו להיות קשובים יותר לגוף. עבדנו בצורה "קרה" והרבה פעמים התעלמנו מסימנים שבדרך. היום כמאמן, אני רואה כמה זה חשוב להקשיב לגוף, לתחושות, לרגשות של המתאמן ובמידת הצורך לעשות את ההתאמות. שתהיה לנו שנה טובה וגמר חתימה טובה.
[רן הוא אלוף ישראל 5 פעמים, סגן אלוף ישראל 6 פעמים, מקום 3 פעמיים]

זהבה שמואלי: מאמנת

הייתי כל כך נאמנה לתכנית האימונים בהיותי אתלטית אולימפית, כך שלאחר הצום של יום כיפור יצאתי עם מעט אוכל לאימון שבדיעבד "ששילמתי עליו". מוסר השכל האישי שלי הוא, שביום כיפור יש וחשוב לקחת יום חופש גם פיזי וגם נפשי.
[זהבה היא אלופה ושיאנית ישראל בריצות למרחקים בינוניים וארוכים. ייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס]

אילן גולדמן: מאמן

אני אוהב לרכוב. ממש אוהב. כשהייתי נער, אני מניח שאהבתי לרכוב יותר משאהבתי הרבה דברים אחרים שנערים בדרך כלל אוהבים לעשות. טוב, אולי חוץ ממעשי קונדס. בעיקר אהבתי לצאת מביתי במרכז הכרמל, להאיץ הכי מהר שאני יכול לאורך שדרות מוריה, לדהור בירידות הקצרצרות לעבר מרכז חורב, להיכנס למנח אווירודינאמי בדרך פרויד ולהציץ במד המהירות בזמן שאני גולש במהירות הנושקת ל-90 קמ"ש וחולף על פני רכבים בדרכי לאימון. אבל יותר מאשר את הריגוש היומי הנלווה לאימונים הקשים, אהבתי את התחרויות. במיוחד את הרגעים המשכרים כשאתה נמצא לבדך מלפנים ואתה חש בביטחון מוצק כי הניצחון מגיע בעוד מספר רגעים. ההתרגשות מניעה את הדוושות. ספורטאי תחרותי יודע שלרגעים כאלו אין תחליף.

לו הייתם שואלים אותי לפני 20 שנה מה אעשה כשאהיה גדול, כמובן שהייתי עונה: "רוכב". לא היתה אפשרות אחרת. פנטזתי על החיים כמקצוען, התחריתי בהצלחה בחו"ל והייתי מוכן לדווש את כל המרחק כדי להגשים את חלום הנעורים. אבל זה לא צלח. בשנת 1998, חבר חדש התחיל להתלוות אלי לאימונים – כאב חזק, מגביל, מסרס בשריר הארבע של שתי הרגליים. מה היה מקורו? מומחה אחד מחו"ל גרס שזה מנטלי, שני טען בתוקף שמקורו בלחץ מהגב ונדרש ניתוח, שלישי בכלל סבר שמדובר בשברי מאמץ. והיו עוד רעיונות ורופאים. הניסיון לברר מי מהם צדק נמשך שנים והחלום נגוז. החרטה על כך שאולי ויתרתי טרם גיליתי את התשובה, תמיד שם. כך גם אותו כאב שחי איתי עד היום ולא מאפשר לכייף כנער על האוכף. כיום, לשמחתי, ניתנה לי הזכות וההזדמנות לזרוע חלומות בליבם של נערים/ות צעירים אותם אני מאמן. לעתים, בזכותם, אני מצליח לזכות ברגעים קצרצרים של קסם על האופניים.
[אילן הוא אלוף ישראל לשעבר ברכיבת כביש]

אריאל רוזנפלד: מאמן

במשך 38 שנה אכלתי מוצרים מהחי תוך התעלמות מהצער והאלימות הנובעים ממעשיי. לפני כחמש שנים עברתי לתזונה טבעונית וזוהי אחת ההחלטות שאני הכי גאה בה בחיי.
[אריאל הגיע במקום הראשון באולטרה חומת ברלין ל-100 מייל]

ליאור כהן: מאמן

בפתחו של יום הכיפורים תשע"ז, הקדוש מבין חגי ומועדי ישראל נהוג לעשות חשבון נפש ותשובה בין פלוני למקום (להוא היושב במרומים), בין אלמוני לחברו (לטעמי המצווה החשובה מכל) וכן בין האדם לנפש הפנימית שלו. מדי שנה אני נוהג לנצל את הימים הנוראים ולהביט לאחור ולדלות את הטעויות האישיות שעשיתי. לנוכח המקום ועל דעת קהל קוראי אתר שוונג אתייחס למשהו שארצה לשנות מבחינה אישית בנושא בניית העונה האישית שלי כמאמן וכספורטאי. את השנה הקרובה אני מתעתד לבנות כך שאקח חלק פעיל במספר תחרויות מטרה מוגבל מאוד ולהיות שם הרבה יותר לספורטאים שלי בתחרות, לא כדמות המובילה והפעילה אלה לצד התחרות, במתן טיפים ומלים מעודדות. את תחרויות המטרה האישיות שלי כבר סימנתי והן תהיינה לרוב לא במסגרת הקבוצתית וזאת על מנת שאגיע הרבה יותר מונגש לספורטאי שלי בתחרויות הדגל שלהם. אני רוצה לברך את כלל עם ישראל בכלל ואת קוראי אתר שוונג בפרט בגמר חתימה טובה וצום קל.

חלי רוזנשטיין: מאמנת

אני, חלי רוזנשטיין, מבקשת סליחה מעצמי, על שניסיתי לרצות, במקום להעז. שמחה שיש לי כיום את היכולת להשיא עצות מניסיוני למתאמני הצעירים. ולתפארת העתיד לבוא. וחוץ מזה סליחה מכל אנשי הברזל… כי תכלס אני חושבת שהתחרפנתם על הראש. תודה ולהתראות בכיפור הבא.
[חלי היא אלופת ישראל לשעבר בטריאתלון]

אברום בורג

רצתי מהר, רצתי לאט, רצתי הרבה וגם מעט. אז מה פספסתי ואיפה טעיתי? עם השנים והמסלולים למדתי שהכל טעות אחת גדולה ומתמשכת: כשאני בהר החמצתי את הים ולאורך החוף חסרות לי העליות. בייסורי האינטרוול אני מתגעגע לפגרה וביום המנוחה הנעליים כועסות מהפינה. כשאני אוכל אני משוכנע שאני רזה מבפנים וכשאני רעב אני הרי שוקל כמו שני פילים. אם ירושלים אז לא תל אביב ואם החורף בטבריה אז הלך איזה מרתון אביב. בקיצור; הכל כל כך נורא שהחיים פשוט נפלאים. נאחל עוד הרבה שנים של לבטים ומרחקים פסטה בלילה שלפני, ג׳ל באמצע וחלבון אחרי. כי לא לרוץ זה פספוס הרבה יותר גדול מכל החפירות הנ״ל. פספוס של החיים עצמם.

רן שילון: מאמן

יש לי מעט חרטות על דברים שעשיתי וקצת פחות על אלה שפספסתי. כל זה היה נכון עד שצפיתי בטרום בכורה של הסרט על אוהד נהרין. למי שלא יודע, רקדתי בלט קלאסי במשך שבע שנים והפסקתי באמצע שנות העשרים לחיי אחרי שצפיתי בסרט, וברקדנים, שרובם מהתקופה שבה אני רקדתי, הרגשתי שאם קיימת חרטה גדולה בחיי, היא בדיוק זו – שלא המשכתי לרקוד בינתיים, אני מתנחם בפיזוז מצוקים והרים. חתימה טובה לכולם.

אילנית יורמן עוזרי: שחיינית פראלימפית

אני מוחלת לעצמי על כל מה שלא השגתי. בתחילת השנה האזרחית הצבתי לעצמי רשימת מטרות ובהן: מרתון שחייה, לשפר זמנים במדידה ל-100 מ' חופשי, לשחות מכלא אלקטרז שבסן פרנסיסקו לחוף, לחצות בשחיית שליחים את התעלה האנגלית, לפעול למען הפראטריאתלון בישראל ועוד. הכל הושג. כמו כן הבטחתי לעצמי ברשימה שלי שאשחה 2 ק"מ ליום, 60 ק"מ בחודש ו-730 ק"מ בשנה.

היעד הפך לאובססיה. התחלתי לשנות את תכנית האימון כדי לצבור עוד נפח. ויתרתי על אימוני איכות לטובת אימוני נפח בים ועל ימי מנוחה כדי לסגור חוסרים בתכנית החודשית. עד שהבנתי שלא אשיג יעד זה ונשברתי. אני מבקשת מעצמי סליחה על הצבת יעד ללא הלימה עם יכולותיי ועם המטרות האחרות שהצבתי לעצמי. יעד שהכניס אותי למתח מיותר, ולא תרם להתפתחות שלי כשחיינית. ואני מוחלת לעצמי ומכילה את הצורך לעשות יותר מהנדרש. בתקווה לשנת 2017 עם יעדים אתגריים וברי השגה.

אשמורת משעל: מאמנת

בנובמבר האחרון התחלתי לאמן קבוצה מאוד מיוחדת בעמותת "אתגרים", שהיא עמותה לבעלי מוגבלויות ונכויות. אימנתי את קבוצת ההליכה וריצה של כעשרה חברים ועוד 10 מתנדבים. זוהי קבוצה של אנשים שחלקם סובלים משיתוק מוחין, נכות רגלית, אוטיזם, עיוורון ועוד. נפגשנו בימי ראשון בערב בבית שניאור בפארק הירקון, הסניף של אתגרים ויצאנו לאימון כושר של כשעה. הכרתי קבוצה כל כך מיוחדת שהיתה מקור להשראה ולהעצמה לי, למתנדבים, לחברים ולעוברים ושבים בפארק. היכולת להגיע לכל אימון, להתמודד עם הקושי, המגבלה והאתגרים, להיחשף, להתמסר לקבוצה ועוד – חידדו לי את העצמה האנושית האדירה הקיימת, שגורמת להתעלות מעל הקשיים והמגבלות, ולגדול להיות אנשים גדולים מהחיים. בעקבות הטיסה שלי לארה"ב, אני מתחרטת שלא הספקתי להיפרד כמו שצריך מאותה קבוצה מיוחדת שנכנסה לי ללב, ומקבוצות ריצה נוספות ולהגיד להם כמה שהם נפלאים, מעוררי השראה ולקחתי מהם המון לחיים. יישר כוח!

איתמר חושן: רץ אולטרה

בשנים האחרונות הולך ענף האולטרה ותופס תאוצה ממשית בין אלו שגילו את הקילומטר ה-43 וכבר לא מסתפקים במדרכות האפורות ובכבישים הסואנים. כמו רבים אחרים, גם אני נשבתי בקסם של הריצות הארוכות בשטח ואפילו הספקתי לרוץ כמה מירוצים יותר ארוכים באירופה. שם, גם נחשפתי לאיכויות הארגוניות והניהוליות של העוסקים בענף. בין אם מדובר באנשי ה-UTWT, מתנדבי ITRA או מנהלי המירוצים עצמם שמוציאים תחת ידיהם מירוצים שהם יצירות פאר שבונות את הענף הזה קדימה ומעלה.

ממה שהצלחתי ללמוד, כל ענף, גם הפראי ביותר כמו ענף האולטרה, זקוק לגופים מארגנים, יד מכוונת ו"אבא ואמא" שיודעים לפרוס חסות ולדרג, לארגן, לקטלג, לחלק ניקוד ועוד. כאן בדיוק באה החרטה שלי. הפספוס. אולי התנצלות.
דווקא כמי שבעיסוקו המקצועי, בא מעולם הייעוץ והאסטרטגיה, כמי שמחשיב עצמו (לפחות בעיני עצמו) כבעל כוח ויכולת להניע מהלכים, אני מתעצב על כך שאיני מספיק לעשות עוד ולתרום יותר לענף שאני כל כך אוהב. כן, אני מצטער ומתחרט על כך שאיני מתעל יכולות שיש ברשותי לטובת קידום הענף שמספק לי כל כך הרבה שעות של הנאה והתרוממות רוח. זה אולי נשמע קצת קיטש, אבל זו חרטה אמיתית. אני תקווה שבשנה הבאה אעשה יותר. חתימה טובה.

ד"ר איתי זיו

כל חיי הם סביב הספורט. מבין סוגי הספורט השונים בהם השתתפתי באופן מקצועי נציין את העיקרי שבהם – כדוריד (שיחקתי בליגה הראשונה במכבי רחובות ובקבוצות אחרות). חלק מאותן שנים (גיל 27-30) זכורות לי במיוחד. הסיבה לכך הנה שבמקביל לאימונים ומשחקי הליגה (4 יחידות אימון ומשחק מדי שבוע) כתחביב…. התאמנתי והתחריתי בטריאתלון ובריצות ארוכות. באותה תקופה גרתי ברמת גן ושלוש פעמים בשבוע, במשך השנים הללו, הייתי יוצא לריצה מביתי בשכונת רמת חן לרחובות, מרחק של 25 ק"מ, מבצע שם את אימון הכדוריד (אימון אינטנסיבי של שעה וחצי) ובסיום האימון חוזר ברכיבה על אופניים לרמת חן. ביום האימון הבא הדבר היה חוזר על עצמו, רק הפוך. רוכב על אופניים לרחובות, מבצע שם את אימון הכדוריד ואז חוזר בריצה לרמת חן.

בהסתכלות לאחור אציין שזו היתה תקופה מדהימה עם יכולת שיא שלי בתחום האירובי. הייתי רץ בין 100-125 ק"מ בשבוע (לא כולל אימוני רכיבה, כדוריד ושחייה לפרקים) שאופיינו, כמובן, שיפור תמידי בתוצאות בתחרויות הטריאתלון והריצות הארוכות. אך מה עם הקריירה הספורטיבית במשחק הכדוריד? היכולת הגופנית האנאירובית שלי ירדה באופן משמעותי באותן שנים, כי מסתבר שביצוע אימוני סבולת כה ממושכים (בהם מופעלים סיבי השריר האדומים באופן מאוד משמעותי), ממש לא מתאימים לשיפור יכולת גופנית אנאירובית כה גבוהה הנדרשת במשחק הכדוריד (הפעלה בעיקר של סיבי שריר לבנים). ואז, למרות היקפי הפעילות הגופנית המרשימים באותה תקופה, הייתי מגיע לאימוני הכדוריד עייף מבחינה פיזיולוגית (מערכת עצבית-שרירית) ובשל כך, שינויי הכיוון היו הרבה פחות חדים ומהירים, ניתרתי פחות גבוה, הספרינטים הרבים (הכרחי במשחק הכדוריד) היו איטיים יותר ובסך הכל – חלה ירידה די ממשית ביכולת הגופנית האנאירובית וביכולת המשחק הכוללת. בהסתכלות ובמחשבה לאחור לא הייתי אומר פספוס, אך, ייתכן, שהיה מקום להתנהל אחרת ולבנות תכנית אימון מקצועית ומושכלת, בה ניתן היה לשלב את שני סוגי הספורט הכה שונים ביניהם מבחינת הדרישות הפיזיולוגיות, תוך פגיעה נמוכה יותר ביכולת האנאירובית במשחק הכדוריד. 
[מנהל מקצועי של קורסי הכשרה מתקדמים למדריכים, מאמנים ואנשי מקצוע במכללה האקדמית בוינגייט]


צילום עמוד הבית: thinkstock




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

  • מיכאל הגיב:

    איתי זיו, התרשמתי לראות שגם ביום כיפור אתה מצליח להשאר מתנשא ונפוח. בזמן שהאחרים עסקו בחשבון נפש אמיתי, אתה הקפדת לתאר כמה "תותח ספורטיבי" היית ואפילו על הטעות שלך "לא היית אומר פספוס", פן יצא שאתה לא מושלם…למה שוונג ממשיכים לתת לך במה?

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"לא משנה כמה איטי אתה, אתה עדיין עוקף את כל אלה שעל הספה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג