שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

דעות || 4 תובנות על מייקל ג'ורדן בעקבות "הריקוד האחרון"

אין ספור מלים ותכניות מנתחות בימים האחרונים את הסדרה, את מייקל ג'ורדן עצמו וכל אספקט שניתן לנתח, אז האם הוא היה המנהיג הטבעי של הקבוצה והאם מעולם לא שגה וטעה בהחלטותיו?

לאחרונה שוחררו כל הפרקים של סדרת הדוקו "הריקוד האחרון" על המסע של מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס להשגת אליפות ה-NBA השישית שלהם. ובאופן כללי מדובר בסקירה נפלאה של הקריירה של ג'ורדן וחבריו לאורך השנים. סיפור שכאילו נלקח מספר אגדות ולרגעים לא נראה אמיתי. אבל כמה שהוא כן אמיתי ומרגש וסוחף. בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מהרהר, חושב, קורא, צופה בראיונות ועסוק מאוד במשמעויות של הסדרה. אני בוחר לשתף כאן בחלק מהתובנות שלי על הסדרה ומייקל ג'ורדן, על מנת לעורר עוד שיח, לשמוע ולקבל עוד דעות, מחשבות ותובנות.

המנהיגות של מייקל ג'ורדן

גילוי נאות. מייקל ג'ורדן הוא אליל הילדות הגדול שלי. שלושה אנשים היו מושאי ההערצה שלי בילדותי ונערותי:
1. סופרמן (הדמות) וכריסטופר ריב השחקן. היפה, הגבוה, החתיך שמציל את האנושות בכל פעם ושואף לעשות טוב. עד היום אני מתרגש בכל פעם שאני צופה בקטעים שבהם הוא עף באוויר.
2. מייקל ג'קסון בפאזה הראשונה שלו. בשנות ה-80 עם הלהיטים הגדולים והקליפים הבלתי נשכחים. היה לי פוסטר ענקי מעל המיטה והייתי שומע את התקליט הראשון שלו בלופ (אז זה היה בקסטות בטייפ). לגרסה של שנות ה-90 כבר ממש לא התחברתי.
3. מייקל ג'ורדן – הספורטאי המושלם. היפה, האתלטי.

הוקסמתי מהדרך שבה שיחק כדורסל, ריחף באוויר, מהתנועות, הגמישות, החן בכל פעולה, החיוך הכובש ושמחת המשחק והחיים. והתאהבתי. מיד. בשנת 84 כאשר ג'ורדן הצטרף ל-NBA הייתי בן 12, הייתי שחקן כדורסל וכדורעף וג'ורדן היה עבורי מודל ענק לחיקוי והערצה. עוד בימים שלפני האליפויות הגדולות. בימים של המשחקים המדהימים, זכיות בתחרות ההטבעות והמיתוג שלו ככדורסלן על. לימים אני זוכר את הקימות המוקדמות ב-4:00 לפנות בוקר כדי לצפות במשחקים ואת רגעי השיא הבלתי נשכחים. הצפייה בסדרה "הריקוד האחרון" החזירה אותי תוך שניות לתוך חוויית הנעורים שלי.

באופן מיידי חשתי צמרמורות וחיוך גדול נמתח ונמרח על הפנים שלי כמה דקות לאחר שהתחיל הפרק הראשון, ולא ירד לרגע עד לצפייה בפרק הסיום לפני יומיים. תחושה שקשה לתאר במלים של מסע במנהרת הזמן והיכולת לחוות מחדש שנים של אושר וחופש גדול, כאילו לא חלפו מאז 30 שנה.

איזה מנהיג הוא היה? מייקל ג'ורדן | צילום: Bryan Horowitz

אין ספור מלים ותכניות מנתחות בימים האחרונים את הסדרה, את מייקל ג'ורדן עצמו וכל אספקט שניתן לנתח. אני חושב שיש כאן הזדמנות גדולה ללמוד שיעורים חשובים על החיים, על הצלחה ועל עצמנו ולכן אני גם תורם את השני גרוש שלי לעניין… והחלטתי לכתוב על התובנות שלי. בכל פעם תובנה אחת שאני מקווה שתעורר עניין ותאפשר לאנשים להתחבר, להגיב, להסכים, להתווכח ובכלל – לנהל תקשורת שתפרה ותצמיח אותנו.

הנקודה הראשונה שאני בוחר להתמקד בה היא – מנהיגות. אין ספק שמייקל ג'ורדן היה הספורטאי המצליח והמשפיע ביותר בהיסטוריה של הספורט הקבוצתי. ואין ספק שהיה מוכן לשלם מחירים אישיים מטורפים ומחויבות חסרת גבולות ומעצורים כדי לקדם, לשפר ולהשביח את עצמו, היכולות שלו ולהשיג ולכבוש את היעדים הגדולים שהציב לעצמו.
אבל האם היה באמת מנהיג? קראתי מאמר יפה של אוריאל דסקל באתר "כלכליסט". המאמר הזה עושה הפרדה בין "מנהיג טכני" לבין "מנהיג טבעי" וקובע שמייקל ג'ורדן לא היה באמת המנהיג הטבעי של הקבוצה ושההתנהגות שלו כפי שבאה לידי ביטוי בסדרה, היא לא התנהגות של מנהיג.

אני מסכים מאוד עם הקביעה הזו ורוצה להוסיף כמה תובנות שלי בעניין – ישנן שתי דרכים להנהיג אנשים:
1. מתוך פחד: מה יקרה לך אם לא תלך אחרי? אם לא תעשה מה שאני אומר לך?
רוב המנהיגים בוחרים בדרך זו מפני שהיא משיגה תוצאות בטווח הקצר והיא גם הרבה יותר קלה.

2. מתוך תקווה גדולה: לאן אתה יכול להגיע עם הפוטנציאל המדהים שלך? תן לי להוביל אותך לשם.
מייקל ג'ורדן באופן מובהק, הנהיג את שיקגו בולס לאורך שנים תחת משטר של פחד. פחד מפניו, פחד להפסיד, פחד לאכזב אותו באימונים ובמשחקים. המסר שהוא העביר היה ברור – אם לא תעמדו בציפיות שלי, לא תשתפו פעולה עם הדרך שלי, לא תסייעו לי להשיג את המטרות שלי ולא תוכיחו לי שאתם ראויים לכך, אני אדאג להשפיל אתכם ולגרום לכך שלא תהיו חלק מהקבוצה. לכן רבים מהשחקנים ששיחקו לצד ג'ורדן ציינו שההרגשה היתה שהם משחקים עבורו ועבור המטרות שלו. וכמובן שפחדו מאוד לאכזב אותו ולשאת בתוצאות. אז נכון שהלחץ העצום שג'ורדן הפעיל על חבריו לקבוצה, גרם לחלקם להפוך לשחקנים הרבה יותר טובים מכפי שהיו. אבל היו גם רבים שזה לא קרה להם.

בהקשר זה אני רוצה להתעכב כאן על שתי הנחות:
הראשונה היא אותה הנחה רווחת שזה מה שהיה עליו לעשות כדי להוביל את הקבוצה לזכייה באליפות ושאם לא היה נוהג כך, לא היה יכול לבנות סביבו את הצוות המושלם לזכייה באליפות. והשנייה היא ההנחה שהשחקנים שסביבו חייבים לו את התהילה לה זכו ושבלעדיו היו נשארים ככל הנראה שחקנים אפורים בקבוצות אפורות.

בנוגע להנחה הראשונה, היא מחוברת אצלי להבנה שהגעתי אליה כבר לפני מספר שנים ואני חושב שמדובר על טעות טרגית של אנשים שבוחרים (שלא במודע) בדרך כלשהי ומשיגים דרכה תוצאות שהם שואפים אליהן, ומתקבעת אצלם ההבנה שהדרך שפעלו היא הדרך הנכונה. זאת אומרת השגת התוצאה היא המעידה על הצלחת הדרך והגישה וכל טענה על התנהלות לא מתאימה, נתקלת מיד במה שאנחנו קוראים "מבחן התוצאה". אבל השאלה היא האם דרך שמובילה לתוצאה רצויה, היא בהכרח הדרך היחידה? ובהקשר של מנהיגות, האם מנהיגות מתוך פחד והפחדה שמשיגה תוצאות רצויות היא הדרך היחידה?

מכירים את המשפט הידוע שמיוחס ללאונרדו דה-וינצ'י? "הטרגדיה של אנשים היא לא שהם מציבים לעצמם מטרות גבוהות ונכשלים, אלא זה שהם מציבים לעצמם מטרות נמוכות ומשיגים אותן". אז בפרפרזה על המשפט הזה, יש לי משפט שאומר: "הטרגדיה של מנהיגים מתוך פחד, היא לא העובדה שניסו להנהיג אנשים מתקווה וגדולה ונכשלו,
אלא זה שהם מנהיגים אנשים מתוך פחד וזה מצליח להם".

אני מאמין שגם מייקל ג'ורדן היה יכול להנהיג אנשים מגדולה, מתקווה ולסחוף אותם להגיע לאותם מקומות שאליהם הגיעו, גם בלי להפחיד, לאיים, להשפיל ולדרוס אותם. הוא פשוט לא ניסה. הוא פשוט לא ידע איך עושים את זה. הוא אינדיבידואל מבריק, שהפך למנהיג הטכני של הקבוצה שלו והעובדה שהדרך שבה נהג הובילה אותו לכאלו תוצאות, הצדיקה עבורו את הדרך. הרי ב"מבחן התוצאה" הוא הצליח… אני מציע ללמוד מכך שזה שמשהו עובד, לא בהכרח אומר שהוא מתנהל בצורה נכונה ו/או שאין דרך אחרת טובה יותר. שאסור לקדש את "מבחן התוצאה" ומותר להטיל ספק גם בו.

ולגבי ההנחה השנייה, ברור שהיא לא נכונה עובדתית – שחקנים אפורים יותר או פחות, זכו באליפויות NBA לפני מייקל ג'ורדן ואחרי מייקל ג'ורדן. לא נכון לשפוט את אלו שנשארו ולא את אלו שעזבו. ישנם שחקנים שלא עמדו בלחץ של ג'ורדן, עברו קבוצה ואפילו זכו איתה באליפות. זאת אומרת שלא תמיד חייבים להיכנע לרודן עריץ, כדי לזכות בפירורים שהוא מחלק לך. תמיד כדאי לבחון את המצב ולקבל החלטה מתוך הגדולה שלנו ולא מתוך הפחדים שלנו.

לתת 100% מעצמך בכל משחק

למען הסר כל ספק, אני לא מבקר ולא שופט את מייקל ג'ורדן. מי אני בכלל שאשפוט אותו? כל מי שלא היה במקומות האלו, לא יבין לעולם איזה לחצים, קשיים ואתגרים יש לכוכבי העל האלו. אני מעריץ את ג'ורדן השחקן ומודה על הזכות לחוות שנים כל כך משמעותיות בחיי, כאשר הוא מהווה את אחד המודלים הגדולים שלי. אני מודה לו על שעות של הנאה צרופה וחוויות בלתי נשכחות, ואת הדברים שכתבתי אני מפנה לכל מי שקורא וצפה בסדרה. התובנות שהעליתי חורגות מתחום הספורט כמו שרבים מהמגיבים שיקפו בתגובות שלהם. מנהיגות מתוך פחד היא תופעה מאוד רווחת במקומותינו. ובעיקר נתונות המחשבות לי לאותם מיליוני צופים וצופות צעירים שרואים בג'ורדן מודל להצלחה ועלולים לאמץ את התפיסה שאם אתה טוב, ומתאמץ ומשקיע, אזי מותר לך להשפיל, לרמוס ולרדת לחיים של חברי הקבוצה שלך, בשם המטרה הקדושה – לנצח. הלוואי ויהיה לצידם אדם (מאמן) שיראה להם שישנה גם דרך אחרת. שיסביר להם שיש עוד אפשרויות להנהיג קבוצה ולהגיע להישגים.

השיעור השני שאני בוחר לציין הוא האמירה וההבנה של ג'ורדן שעליו להיות כל משחק וכל אימון, וכל אירוע במיטבו. לתת בכל פעם 100% מעצמו. ג'ורדן ידע לעשות את זה משני מקורות מוטיבציה עיקריים: הראשון – מוטיבציה פנימית להוכיח לעצמו שהוא הטוב מכולם ורצון אדיר לנצח בכל מחיר ובכל מקום ובכל משחק ובכל תחום (גם גולף, קלפים, ואפילו גלגול מטבעות שיפלו קרוב לקיר) וגם ההבנה שלו שהוא מתחזק מותג על, שאין לו את הפריבילגיה לפגוע במותג מפני שההשלכות הן מרחיקות לכת מבחינה אישית וכלכלית.

והשני – המחויבות האדירה שלו כלפי קהל המעריצים שלו. ההבנה שלו שאנשים רכשו כרטיסים כדי לראות אותו ועליו "לספק את הסחורה". הוא הרגיש מחויב לתת מעצמו לקהל ולהיות בשיאו בכל ערב. גם אם מדובר במסע משחקים לא חשוב של שיקגו בצרפת. עבורו, הצופה הצרפתי זכה בהזדמנות חד פעמית לצפות בו משחק ולכן הוא מחויב אליו. הוא יבקש לשחק הרבה דקות ובמהלך המשחק יפגין ביצועי על, ייתן את כל מה שהוא יכול (בלי להיפצע) וגם ידאג להראות לאוהד הצרפתי איך הוא "משפיל" את הכוכב של הקבוצה הנגדית כדי שיזכור תמיד מי הוא מייקל ג'ורדון ומה הוא שווה.

אדם שכל כך מחויב כלפי עצמו וכלפי השירות שהוא נותן, זו דוגמה ושיעור גדול שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד ממנו. השיעור לא מיועד רק למי שמשחק, מופיע או מבצע את עבודתו מול קהל גדול. זה נכון עבור כל אחד ואחת מאיתנו. אם נצליח להיות מחויבים כלפי עצמנו כמותג שיש לשמור על השם שלו, נתייחס לעצמנו בצורה הרבה יותר מכבדת בכל פן אפשרי (נראות, השקעה, טיפוח יכולות, צורת הליכה, דיבור, סטנדרטים גבוהים) והתוצאה תהיה שיפור מתמיד ביכולות שלנו וגם בתוצאות שלנו.

ואם נצליח גם להיות מחויבים באמת ל"קהל" שלנו, לאנשים שאיתם אנחנו נפגשים, ללקוחות שלנו, לעובדים שלנו, לספקים שלנו, לחברים שלנו, למעסיקים שלנו, לבני הזוג שלנו, לילדים שלנו ונקפיד על כך שהם ייראו אותנו במיטבנו, אנחנו נחווה הצלחה מדהימה בכל תחום בחיים. הרי לאנשים שנמצאים איתנו בקשר ובעיקר לאנשים הקרובים לנו, לא מגיע לחוות אותנו עייפים, מוטרדים, עצבניים וחסרי סבלנות. מגיע להם לראות אותנו "עולים על המגרש", לוקחים אוויר, משנסים מותניים, שמים את הדאגות והצרות שיש לפעמים, בצד. ונותנים מעצמנו, ומבקשים הרבה "דקות משחק" ונותנים ביצועי על. מגיע להם לראות אותנו מחויבים להם ולעצמנו להיות במיטבנו.

אותנטיות

אין ספק שמייקל ג'ורדן הוא גדול הכדורסלנים מאז ומעולם, אין עוררין על כך שהוא הספורטאי הקבוצתי המשפיע ביותר בהיסטוריה, גם על המשחק שאותו שיחק וגם מעבר למשחק (פרסום, קידום מכירות, הערצה חובקת עולם ועוד ועוד).
וברור לכולנו שהוא יחיד בדורו ושהוא מוכשר בטירוף, ושעבד קשה יום יום כדי להגיע להישגים הגדולים שלו, ששילם מחירים שלעולם לא נבין, ושהוא שייך לקבוצת מצומצמת של כוכבי על. אבל האם הוא אדם מאושר? האם היה מאושר בשנותיו ככוכב על? האם היינו רוצים להתחלף איתו? לחיות את חייו? האם יש בו את אותה שלווה פנימית, רוגע והשלמה שמאפיינים אנשים שבאמת טוב להם במקום שבו הם נמצאים?

במהלך הצפייה וההנאה האדירה שחוויתי מהסדרה, לא יכולתי להתעלם מהצילומים של הראיונות עם מייקל ג'ורדן היום. מן המסך ניבט אלי אדם שנראה לרגעים רבים מאוד מוטרד, לא נינוח, כמעט ולא מחייך, ולמעט הפעמים שראה את הוריו מדברים עליו בטאבלט והתרגש באמת, היה רוב הזמן עצור ומרוכז מאוד בלהוכיח את צדקתו ואת דבריו. הדבר המדהים ביותר הוא ש-30 שנים אחרי, הוא עדין נוטר טינה לכל אדם שפגע בו, אמר עליו משהו לא טוב, העז לשחק טוב מולו, לקלוע מולו הרבה נקודות, שלא לומר לנצח אותו, ועדין לא סולח לכל מי שלא קיבל כמובן מאליו את היותו של מייקל ג'ורדן האלוהים של משחק הכדורסל. זה היה מהמם לראות באיזה עוצמה הוא חי את העבר שלו.

בפרק הסיום הראו לנו את מייקל כמאסטר-זן שחי את ההווה, את רגע, את הכאן ועכשיו. שלא מתעסק עם מה שהיה ולא עם מה שיהיה. שלא חושש מפני החטאה של זריקה מפני ש"למה לחשוש ממשהו שעדין לא קרה?" כפי שהיטיב לבטא. שומע מוזיקה, צוחק, מתבדח, רוקד ונהנה מהחיים גם ברגעים הכי חשובים לקראת המשחקים הגדולים.
וזה היה מקסים ומאוד מרגש.

אז למה במהלך הראיונות הוא נראה עייף, עם עיניים אדומות שמתרוצצות לצדדים? שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שהוא לא יושב שם, פורש את הידיים שלו לצדדים, מדבר בחיוך ובחופשיות ומשדר לכל העולם שהוא מייקל ג'ורדן ולא מעניין אותו מה היו הפרטים הקטנים. שהוא גדול מזה. שלא אכפת לו מה אומרים עליו אחרים. "אלוהים", שאלתי את עצמי ואותו, אתה פאקינג מייקל ג'ורדן. תן חיוך. תכניס קצת אנרגיה חיובית לדברים שלך. מה אתה עסוק בצורה אובססיבית כזו בעיצוב של העבר? בחייך, "שחרר" קראתי לעבר המסך.

בשנים האחרונות יצא לי לראות בלייב או בטלוויזיה, וגם ולשמוע מספר אנשים שהם הגדולים ביותר בתחום שלהם בעולם. הדבר המשותף שראיתי אצל כולם היה העובדה שהם פועלים ומתנהגים בצורה חופשית לחלוטין ושלא מוטלת עליהם חובת ההוכחה. הם לא מרגישים שהם צריכים להוכיח את עצמם בפני אף אחד. הם מחויבים לעצמם ולמקצוע שלהם וכמובן לקהל כפי שכתבתי בפוסט השני. אבל הם לא עסוקים בכלל בשאלה "מה חושבים עלי?", "מה אומרים עלי?", "מה יכתבו עלי בעיתון?". וזה כל כך נעים לראות אנשים כאלו. נסו להיזכר באדם כזה שראיתם. מפני שרק כאשר אין עלינו את נטל ההוכחה, אנחנו יכולים להיות אותנטיים באמת. להיות עצמנו. בלי מסכות.

היתה לי הרגשה שמייקל ג'ורדן היום, הוא לא אותנטי כפי שהיה כאשר היה בשיאו כשחקן אחרי שכבר לקח אליפות. וקצת הצטערתי בשבילו על כך שהוא עסוק, עדיין, 30 שנים אחרי, בעיצוב של העבר שלו ומתקטנן על כל פרט קטן בביוגרפיה האדירה שלו. כנראה שהתנהגות אובססיבית לא ממהרת לעבור.

אז השיעור שאני לוקח הפעם הוא העובדה שכדי להיות באמת מאושר, צריך להסיר מאיתנו את נטל ההוכחה בפני אחרים ואולי גם בפני עצמנו. וזה ממש לא קל ופשוט. גם אם אנחנו לא מסטרים בתחום שלנו, כדאי שנייחס קצת פחות משמעות וחשיבות למה שאחרים אומרים, חושבים וכותבים עלינו. בצורה כזו נוכל להתחבר לאני האותנטי שלנו ולהרגיש הרבה יותר טוב עם עצמנו.

הסדרה "הריקוד האחרון" של מייקל הוא לא סוף הסיפור. מייקל ג'ורדן פרש בפעם השנייה מכדורסל מקצועני וחזר כעבור שנתיים לשחק עם ה"וושינגטון וויזרדס". מצאתי לפני יומיים סרטון חדש, שמספר כל מה שקרה מאז הפרישה של מייקל לאחר האליפות ה-6 ועד היום. סרט שמשלים את הפאזל ולמען האמת, נותן תמונה נפלאה ואפילו טוויסט קטן בעלילה. לא רוצה לעשות לכם ספוילרים, רק אומר שכאשר רואים את מייקל ג'ורדן בן 40, משחק ונותן את הנשמה על המגרש מול ספורטאי העל הצעירים כל כך ממנו, ורואים אותו מפסיד, ומחטיא, ולא מוותר, וממשיך, ונפצע, וממשיך שוב ועושה את הכל בחיוך ובהשלמה, מבינים באיזה מסטר מדובר.

ואולי רק שם, בגיל שנושק ל-40, בקבוצה שבקושי יכולה להגיע לפלייאוף, עם שחקנים שלא מתקרבים לשותפים שלו בשיקגו בולס, אפשר לראות את מייקל משחק ללא נטל ההוכחה. לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. רגוע, נינוח, מחיוך, משחק למען עצמו ולמען הקהל ולמען אהבת המשחק. פשוט ככה. כי הוא נורא אוהב לשחק כדורסל. זה הכל.
ואותי המראות האלו ריגשו מאוד. ושם, הוא היה נראה לי מאוד מאוד מאושר.

the real last dance

ושוב אומר – אשרינו שזכינו לראות מייקל ג'ורדן, ילד הפלא והפיטר פן הנצחי של הכדורסל. כמה אושר הוא העניק לנו.
ממליץ בחום לצפות בסרטון.

המאמן הוא המנהיג האמיתי של הקבוצה

בחלק הרביעי והאחרון של המחשבות שעלו ועולות לי בהמשך לסדרה "הריקוד האחרון" על מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס, אני בוחר להתייחס למספר נקודות שבתחילה חשבתי שאולי הן "מובנות מאליהן" ולכן אין צורך לכתוב עליהן. יחד עם זאת, אני מאמין שמה ש"מובן מאליו" עבור אדם אחד, הוא לא בהכרח כזה עבור אדם אחר ולכן חושב שיש ערך בכתיבה של הדברים ועיבוד שלהם גם בעזרת התגובות והמחשבות של מי שמעוניין לשתף. אני מבטיח לקרוא ולהגיב.

1. המאמן הוא המנהיג האמיתי של הקבוצה: פיל ג'קסון הוא האדם שעל שמו רשומות 6 האליפויות של שיקגו (ועוד 5 של הלייקרס), לא פחות מאשר על מייקל ג'ורדן ושאר הכוכבים של הקבוצה. היכולת שלו להדביק את השחקנים, להתוות שיטת משחק, לשכנע את מייקל ג'ורדן שבטווח הארוך ואם ברצונו לזכות באליפויות, עדיף לו לוותר על הנקודות ועל ה"מייקל-בול" שהקבוצה משחקת, ועליו להיות שחקן יותר קבוצתי. לפעול למען האחרים. להיעזר בצוות שלו. זו נקודת המפנה הגדולה ביותר בקריירה של ג'ורדן ולא סתם הוא התחייב לא לשחק תחת מאמן אחר.

היכולת של פיל ג'קסון לחבר מצד אחד את כל הקבוצה בעזרת פילוסופיה נוצרית, בודהיסטית ואינדיאנית היתה כוח אדיר, ומצד שני היכולת לראות כל שחקן כאינדיבידואל שדורש את הדרך הייחודית לו, ובדרך הזו ניתן למקסם את הפוטנציאל האישי שלו (הטיפול בדניס רודמן הוא דוגמה ומופת למאמן שרואה את טובת הקבוצה הרבה לפני האגו שלו עצמו).

2. להיות מספר 2: אין ספק שהתפקיד של סקוטי פיפן בהצלחה האדירה של שיקגו בולס, הוא מכריע, משמעותי וברור לעין. כפי שמייקל ג'ורדן בעצמו אמר בנאום שבו נכנס ל"היכל התהילה" של שחקני ה-NBA – "בכל פעם שרואים אותי בסרט כלשהו, רואים את סקוטי ברקע…. הוא תמיד היה שם".

אני בוחר להתמקד בתפקיד הכל כך מיוחד שיש בלהיות מספר 2. להיות מעולה, מוביל, משפיע ובכל זאת, לצד מספר 1 דומיננטי. זה קורה כמובן בכל תחום בחיים וחורג הרבה מעבר למגרשי הספורט. לא כל אדם נועד להיות מוביל, מנהיג ומספר 1 של התחום שבו הוא נמצא. הרבה אנשים לא מבינים את זה וחושבים שעליהם להתקדם כל הזמן עד שיגיעו לראש הפירמידה. לעתים המקום הטוב ביותר להיות בו הוא דווקא מספר 2. מקום שבו אפשר להביא לידי ביטוי את האיכויות המעולות שלך, בלי האחריות הגדולה שיש למי שהוא מספר 1. אני חושב שמספרי 2 טובים הם נכס נדיר שמאוד לא קל למצוא.

אדם שילך לצד המנהיג של הקבוצה, החברה, העסק, היחידה וכל מסגרת מובילה. אדם שיקבל עליו את התפקיד הזה ברצון ובהשלמה. שלא ינסה כל הזמן לחתור תחת מספר 1 ולקחת את מקומו. ברגע שיש הפרדה ברורה מי מספר 1 ומי מספר 2 וכל אחד שלם עם מקומו, או אז מגיע החלק היפה ביותר, מגיעה הסינרגיה בין השניים והתוצאה היא בהחלט שלם שגדול בהרבה מסכום חלקיו. מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן, כל אחד בעצמו הם השחקנים מהטובים ביותר בהיסטוריה של הכדורסל. וביחד הם יצרו כוח ועוצמה שלא היה ניתן לעצור אותה.

השיעור שלי מכך הוא, אם אתה מנהיג (בכל תחום בחיים) – חפש לך מספר 2 טוב. ערכו יקר מפז. אם אתה מספר 2 (בכל תחום בחיים) ואין לך שאיפות להיות מספר 1 – שמח בחלקך ותפרגן מכל הלב למספר 1 שמוביל וגם מאפשר באיכויות שלו, את המצב שבו אתה נמצא.

3. מקורות המוטיבציה: אדם שואב את המוטיבציה שלו להתקדם, לעשות, לפעול בכל דרך שבה הוא פועל, ממקור פנימי או חיצוני.

המקור הפנימי – המחשבות, הערכים, הסטנדרטים, האמונות, הסיפורים הפנימיים שדוחפים אדם לפעולה או להימנעות.

המקור החיצוני – הכוח העצום של הסביבה, הלחץ החברתי, דעת מומחים, רצון למצוא חן, השאיפה להשתייכות חברתית ועוד.

למייקל ג'ורדן היתה מוטיבציה פנימית אדירה. רצון בלתי ניתן לעצירה להפוך לשחקן הכדורסל הטוב ביותר שהיה אי פעם. רצון למצות את היכולות האישיות הנדירות שלו עד תומן. כוח עצמתי פנימי שדחף אותו למצוינות חסרת פשרות וחתירה בלתי מתפשרת לשיפור עצמי. מעין מנוע טורבינה ענק שלא עוצר ורק הולך ומתגבר כל הזמן. אבל היה בו גם משהו שלא היה פשוט לצפות בו – הוא יצר מוטיבציה פנימית על ידי כך שהמציא לעצמו מוטיבציה חיצונית. אני מתכוון לכך שהיה מדרבן את עצמו בכך שהיה מספר לעצמו סיפורים שחלקם בכלל לא אמיתיים, על דברים שקרו, על דברים שנאמרו או נעשו שבכלל לא קרו במציאות. היה לו עולם דמיוני שהוא ידע להפעיל אותו בצורה מושלמת לצרכים שלו.

השיא היה כמובן בסיפור שסיפר לעצמו על שחקן צעיר שאמר לו בשיחת מסדרון אחרי משחק פלייאוף לא טוב של מייקל "אז זה היה מייקל ג'ורדן הגדול?" בצורה מזלזלת. ג'ורדן חזר להמשך הסדרה והשפיל את אותו שחקן צעיר עד אפר. לימים סיפר ששיחת המסדרון בכלל לא התקיימה ואת הכל המציא לעצמו בראש. כנראה שבשם "ערך הניצחון" מייקל ג'ורדן היה מוכן לעשות כל מה שצריך כדי לנצח. גם אם זה לברוא לעצמו עולם דמיוני שבו עליו להוכיח לכל מבקריו שהוא באמת הטוב מכולם.

4. כבוד להורים – מעל הכל: מרגש היה לראות לאורך הסדרה את הכבוד וההערכה שמייקל ג'ורדן רוחש להורים שלו. האנשים היחידים שעליהם לא היה מוכן לדרוך בדרכו לפסגה. האנשים שאיתם התייעץ לאורך כל הקריירה. מפתיע היה לראות כמה היה קרוב לאביו וגם לאימו. כמה התרגש מצפייה באימו מקריאה מכתב שכתב וכמובן את הדרך שבה התמודד עם מותו של אביו. אני חושב שהמסר שמייקל מעביר כאן לכל מיליוני המעריצים והצופים הוא בעל ערך עליון ועצום – "כבד את אביך ואת אמך" בכל דרך ובכל מחיר.

אל תשכח מי קם לטפל בך כשצרחת כתינוק בלילות, החליף לך חיתולים, טיפל בך במסירות כשהיה לך חום, דאג לכל הצרכים שלך כשהיית צעיר, היה שם עבורך במקומות שראית וגם כאלו שלא ראית. וגם אם היו ועדין יש מחלוקות, והיו ועדין יש ריבים ואולי גם כעס ועלבון, חייבים לזכור כל הזמן להוקיר תודה להורים שלנו ולהאמין שהם עשו את מה שחשבו לנכון בזמנו. עשו את מה שהם ידעו. נתנו את מה שהם יכלו. ובעיקר להאמין שהיתה בהם כוונה טובה.

תודה גדולה מעומק ליבי לאחד והיחיד, הגדול מכולם, שליווה את שנותיי כנער מתבגר, כחייל ואחר כך כאדם צעיר, שמילא את ראשי בחלומות, שהיווה עבורי השראה ענקית, שגרם לי לקום ב-4:00 בבוקר עם חיוך, שהערצתי אותו ואהבתי אותו בכל ליבי – למייקל ג'ורדן הגדול. תודה. תודה. תודה.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

מאמרים נבחרים

  • שביל השרון: 60 ק"מ של ריצה בנופים משכרים

    מחפשים מסלול ירוק וציורי עם תוואי שטח משתנה ובמסדרון אקולוגי מרתק? המסלול החדש הזה שמתחיל בנחל אלכסנדר ומסתיים…

    קרא עוד
  • תכנית אימון למתחילים: מ-0 ל-5 ק"מ ריצה

    רוצים לעשות ביחד את ה"צעד הראשון"? אז בואו נתחיל לאט ובביטחון עם תכנית אימונים בסיסית שתוביל אתכם לריצה…

    קרא עוד
  • מה לעשות במקרה של פציעת פלנטר פצאיטיס?

    מרבית קהילת הרצים והרצות מכירים היטב את המונח דורבן ולא בהקשר של מכרסמים חמודים. הנה מה שצריך לדעת…

    קרא עוד
  • 4 עקרונות לפעילות גופנית לאחר צום

    כיצד חוזרים לפעילות גופנית לאחר צום? הפיזיותרפיסט עופר צחר עם הדגשים לחזרה לשגרת חיים ספורטיביים בייחוד בתקופה מבלבלת…

    קרא עוד
  • עולים במשקל בסגר? 7 דרכים לשלוט במשקל גופינו בתקופת הקורונה

    הסגר כופה על רבים מאיתנו אורח חיים אפילו יותר יושבני מזה שהתרגלנו אליו, ובלי לשים לב קל מאוד…

    קרא עוד
  • אצילות או רוח ספורטיבית? הטריאתלט שריגש את כל העולם

    הקטע הבא יכול להיכלל בפקולטה לפילוסופיה בכל אוניברסיטה בעולם והוא למעשה לא דן בספורט, אלא במשמעות הניצחון לאדם…

    קרא עוד
  • איך מתחילים לרוץ? 10 כללים לרצים מתחילים

    החלטתם להתחיל לרוץ? הנה עשרה כללי אצבע לרצים מתחילים שיכווינו אתכם ושכדאי לכם לרוץ איתם

    קרא עוד
  • גיא ניב מסכם את הטור: "זה היה אכזרי, אבל נהניתי"

    ראיון עם הרוכב גיא ניב שצלח 3,482 ק"מ מפרכים בטור דה פראנס עם רגעי דרמה, כאב וקושי מהפרינאים…

    קרא עוד
  • לקראת הסגר: מה התקנות החדשות לגבי פעילות ספורטיבית?

    עד איזה מרחק מותר לצאת בזמן הסגר לריצה או הליכה ומה לגבי המסכה? הנה פרוט התקנות החדשות לפני…

    קרא עוד
  • כך תשפרו את מהירות הריצה שלכם

    חלק גדול מהרצים החובבים חולמים לשפר את התוצאות שלהם - כך בדיוק תעשו זאת

    קרא עוד
  • ריצה VS שחייה: איפה שורפים יותר קלוריות ומה היתרונות של כל אחד מהם?

    כל עוד אנו מבצעים פעילות גופנית מצבנו מצוין, אך מה עדיף יותר, לשחות או לרוץ? הפיזיותרפיסט עופר צחר…

    קרא עוד

3 thoughts on “דעות || 4 תובנות על מייקל ג'ורדן בעקבות "הריקוד האחרון"

  1. Avatar ארז פורת הגיב:

    אופיר היקר תודה!! הענקת לכולנו תובנות מדהימות שהבחירה היא בידינו להיות הגירסה הכי טובה של עצמנו והחשיבות העצומה של עבודת צוות ודווקא עכשיו זו הזדמנות נפלאה להעיף את עצמנו הכי גבוה שאפשר ולחיות בעוצמה ובמשמעות
    ולהגשים את עצמנו ב4 העולמות. תודה אופיר!

  2. Avatar שרון רוסו הגיב:

    אופיר, תודה רבה על האפשרות לראות את מייקל ג'ורדן ואת כל נושא המנהיגות, התחרותיות והרצון להיות הכי טוב שיש בצורה כל כך מלמדת ושונה. הבנתי כל הרבה עלי ועל החיים שלי, למה אני מתחבר אצל ג'ורדן ולמה לא. השכלת לחבר את כל התובנות לכדי יצירה רגשית וכנה שבאה מתוכך וזה היה הכי כיף לקרוא. שוב תודה על האפשרות ללמוד ממך.

  3. Avatar יואב הגיב:

    מייקל כשחקן היה גדול מאוד, עצום. אבל אצל הרבה עכברי כדורסל מקובל שקארים גדול יותר.
    רק מה הוא הרבה יותר צנוע וחיובי ממייקל, שהמנהיגות השלילית שלו מזכירה שלטון דיקטטורי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות