עבורי זה אותו מדבר, שתי ריצות, וחמש שנים ביניהן. במרוץ מדבר במצפה רמון יצא לי להשתתף פעמיים – בשנים 2018 ו-2023. יש ריצות שזוכרים בגלל התוצאה ויש ריצות שזוכרים בגלל הפודיום. הריצה הזו נחרטה בליבי בעיקר בגלל התחושה.
ב-2018 הגעתי לראשונה למרוץ הלילה במדבר. זו הייתה חוויה שונה מכל מרוץ שהכרתי עד אז: לרוץ בשעות הערב כשהחושך יורד, הירח מאיר את המדבר והשמיים נפתחים מעליך. בחרתי אז במקצה ל-21 ק"מ – מסלול מאתגר יחסית עם כ-625 מטרים של טיפוס מצטבר, שבו נופי המכתש משתקפים ומחזירים את אורו של הירח. המסלול, השקט, האוויר המדברי והתחושה של ריצה בתוך מרחב עצום, הפכו את המרוץ למשהו שהוא הרבה מעבר לעוד תחרות.
לפרטים מלאים ולהרשמה למרוץ מדבר מצפה רמון לחצו כאן.
חמש שנים אחר כך חזרתי למצפה רמון. אותו מדבר, אותו מרוץ לילה, אותה תחושה מיוחדת – אך הפעם בחרתי במקצה ל־10 ק"מ. חמש שנים זה לא מעט זמן בעולם הריצה. בין שתי הריצות נכנסו לחיים שלי עוד המון קילומטרים, מרוצים, אימונים, מטרות ואתגרים. הריצה כבר הפכה מחוויה שאני אוהבת לחלק בלתי נפרד מחיי, והפעם הגעתי למדבר קצת אחרת.
רק אלומת הפנס, הנשימות והכוכבים
כשאני מסתכלת היום לאחור, התוצאה והדירוג הן לא הדבר הראשון שאני זוכרת. זה לא מרוץ מהסוג שבאים אליו כדי לשבור שיא אישי. זה מרוץ שבאים אליו בשביל החוויה. אני זוכרת בעיקר את המדבר ואת הריצה מתחת לשמיים זרועי כוכבים.
יש משהו מיוחד בלרוץ בלילה במדבר. את יוצאת לדרך כשכבר חשוך, מסביבך מאות רצים, אבל ככל שמתקדמים במסלול יש לפעמים מקטעים שבהם את מוצאת את עצמך לגמרי לבד. יש רגעים שבהם כל מה שנשאר הוא האור הקטן של פנס הראש, קצב הנשימה והצעדים על הקרקע. ואת עם עצמך ועם המחשבות. מעליך שמיים מלאי כוכבים, ולפעמים הירח המלא מאיר מספיק כדי להזכיר לך שאת נמצאת במקום שהוא הרבה יותר גדול ממך. אין בניינים, אין רעש של עיר, אין רמזורים. רק המדבר. וזה בדיוק מה שהופך את מרוץ מדבר לכל כך מיוחד. וככל שאת מתקדמת ומתקרבת אל קו הסיום, את מתחילה לשמוע את "רעש" הציוויליזציה – וזה סוג של התרגשות.
אותה האהבה חיברה בין שתי הריצות האלו – האהבה לריצה. אבל גם אני השתניתי בין שתי הפעמים.
ד"ר חן גלייט סנטר במרוץ מדבר | צילום: צלמי שוונג
"לחזור לאותו מסלול – אבל כאדם אחר"
ב-2018 עוד לא ידעתי עד כמה הריצה תהפוך להיות משמעותית עבורי. ב-2023 היא כבר הייתה חלק בלתי נפרד ממני. ידעתי שכל מרוץ הוא רק נקודה קטנה בתוך דרך הרבה יותר ארוכה. שהתוצאה חשובה, אבל היא לא תמיד מה שנשאר. לפעמים מה שנשאר הוא המקום, האנשים, התחושה והזיכרון של מי שהיינו באותו רגע. ואולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת לחזור למקומות שבהם כבר רצתי… כי לפעמים אנחנו חוזרים לאותו מסלול ומגלים שאנחנו כבר לא אותם אנשים. שנקודת המבט שלנו השתנתה, ושהמטרות שלנו שונות לחלוטין.
הפעם אני חוזרת לשם שוב, והפעם הזו היא כבר אחרי 7 באוקטובר. אותה שבת הייתה מבחינתי נקודת מפנה ביחסים שלי עם ריצות השטח. מה שהוא עשה לי בפנים, וביני לבין השבילים? זה כבר נושא לטור אחר.
אי שם בין הירח, הכוכבים, השביל והצעדים… יש מרוצים שמסתיימים בקו הסיום, ויש מרוצים שממשיכים איתך הרבה אחרי. השנה החלטתי שאני אהיה שם שוב. נתראה על קו הזינוק!
