מה זה בכלל גראבל?
באנגלית גראבל זה "חצץ" או משהו בסגנון. אבל אני אישית מעדיף את המונחים דרכי עפר/שבילים/דרכים לבנות. או שאולי בעצם אולי בכלל עדיף להימנע מלנסות להגדיר. בגדול אופני גראבל הם הכלאה של אופני כביש ואופני שטח. משהו באמצע עם אפשרויות אין סופיות להתקרב לאחד הקטבים – שטח/כביש. שלדה דומה לכביש, כידון מעוקל, צמיגים רחבים עם "קוביות", וזהו.
לטורים נוספים של ליאור זך מאור:
הטיפים של ליאור זך מאור לישראמן || חלק 2: הרכיבה.
דאבל בוקינג מהאגדות || ליאור זך מאור מסכם סופ"ש פורה.
פעם שלישית ג'ל: ליאור זך מאור מסכם את צ'אלנג' רות.
הרעיון הינו שאלה אופניים שמתאימים "לכל הדרכים", כלומר גם לכביש וגם לשטח. אבל לא שטח טכני וקשה, לא סינגלים עם סלעים ומדרגות וכדומה. שטח "לייט". במידה רבה האופניים האלה הם קצת כמו להיות טריאתלט, אתה לא בהכרח הכי טוב באחד הענפים – לא בשחייה, לא ברכיבה, ולא בריצה. אבל בשאיפה אתה טוב מספיק בכל אותם דברים.
ליאור זך מאור בשיקמה גראבל | צילום: SportPhotography
ההיסטוריה של הדיסיפלינה
קצת כמו בטריאתלון אפשר לחלק את ההיסטוריה של דיסיפלינת הגראבל לתקופה של "לפני הספירה" ואחרי "תחילת הספירה". לפני הספירה זה איפשהו בשנות התשעים כשכמה רוכבים בנו לעצמם אופני שעטנז בקונפיגורציות כאלו ואחרות והתחילו לרכוב עליהם. ה"ספירה" החלה באזור שנת 2005 כשנולד האירוע שהוא "הוואי" של הגראבל – "דירטי קנזה" (שמאז שמו השתנה לאנבאונד). אירוע גרבל חד יומי ארוך.
באמריקה יש אין סוף דרכי עפר/שבילים לבנים שקשה לרכוב עליהם עם אופני כביש, ומצד שני אין בהן ממש צורך באופני הרים עם שיכוך והכל. צריך אופניים ייעודיים וספציפיים לשבילים האלה. יש אירוע, אז יש ענף ויש ליצרנים סיבה לפתח אופניים ייעודיים לענף ולאירוע הזה.
הגראבל התחיל קצת כדיסציפלינה עם תרבות והווי מחתרתי ואנטי ממסדי. חולצות משובצות במקום ביגוד רכיבה צמוד, פלאסק וויסקי במקום בקבוק איזוטוני, ורוח של "תן לרכוב" ולא של תחרות כמו בכביש או בשטח. כך נולד כנראה המונח "רוח הגראבל". מונח שמלווה את הענף עד היום ומייצר הרבה ויכוחים ותרעומת בקרב ותיקי הענף.
ספרינג גראבל 2025 | צילום: עופר עברי, SportPhotography
באופן טבעי מתישהו במהלך השנים הענף התמקצע והשתנה, יש שיאמרו לטובה ויש כאלה שפחות. הכל עניין של השקפה ושל החיבור שלך לענף. הכסף השפיע, הכניסה של רוכבים תחרותיים ובהמשך גם של מקצוענים. "רוח הגראבל" שבעבר גרמה לכך שגם המובילים נהגו להמתין איש לרעהו בתחנות הריענון במרוצים, הלכה ונעלמה. אף אחד לא מחכה ואף אחד כבר לא באמת מתלונן שלא מחכים לו.
שיקולי בטיחות – השפעת התאונות בכבישים על התפתחות הגראבל
לרכוב כביש זה כיף אדיר בעיני. לכסות מרחקים גדולים, לטפס ולרדת עליות מיתולוגיות בארץ ובעולם, חלק וזורם, בלי ענייני בוץ, קוצים, אבק וכדומה. אבל קשה להתכחש לעובדה שבמהלך העשורים האחרונים הכבישים והתנועה עליהם השתנו. הרבה יותר כלי רכב מבעבר, הרבה יותר נהגים עסוקים בטלפונים שלהם, הרבה יותר מחלפים שמורכב לחצות אותם. בגדול לרכוב על הכביש כיום זה פחות בטוח מבעבר.
לא רק בארץ, בכל העולם הצפיפות בכבישים עלתה והטלפונים הם משאב קשב לנהגים. הגראבל הוא תחליף או תוספת טובה למי שרוצה לצמצם את נוכחותו על הכביש, ובטח ובטח על כבישים ראשיים. במיוחד במהלך השבוע כשהתנועה בבוקר ערה. רבים ממסלולי הגראבל באימונים הפופולאריים משלבים מקטעי כבישים צדדיים פה ושם. אבל בזכות הצמיגים העמידים אתה יכול לרכוב עמוק בשוליים מבלי לחשוש כמעט מפנצ'רים, וזה מעלה את רמת הבטיחות.
ליאור זך מאור רוכב גראבל | צילום: פרטי
רוח הרפתקנית ופאן טהור
יש משהו באופניים האלה ובדיסיפלינה הזאת שהופך הכל ליותר פשוט והרפתקני. חדוות הגילוי ורוח החופש של לרכוב לאן שהכידון לוקח אותך. בלי מגבלות כמעט. שבילי עפר, דרכים חקלאיות, כבישים צדדיים בין ובתוך יישובים, מדרכות, שבילי אופניים… גיוון אין סופי.
זה נכון, בכל מקום שאתה רוכב על אופני גראבל אתה יכול לרכוב גם על אופני הרים. לפעמים אפילו בנוחות ושליטה משופרת. אבל זה בכלל לא העניין. העניין הוא לצאת מאיפה שמתאים לך ולרכוב לאן שבא לך. לתפור מסלולים, להכיר ולנסות דרכים, חיבורים כאלה ואחרים.
"שלב הנגד" ולמה כדאי פשוט לנסות
כמעט כל רוכב כביש או שטח שתציע לו לנסות גראבל יגיד לך שהוא לא מבין את הקטע ולא מתחבר. למה לרכוב על אופניים שהם בינוניים בהכל במקום לרכוב על אופני הרים מעולים בשטח ואופני כביש מעולים בכביש? גם אני חשבתי והגבתי ככה בהתחלה. יותר מבהתחלה, במשך כמה שנים עקבתי מרחוק אחרי הדיסיפלינה החדשה ולא היה לי שום רצון לנסות אותה. וגם אני אמרתי כמו כולם שאין בארץ מספיק דרכי גראבל טובות והכל.
ליאור זך מאור על אופני הגראבל | צילום: פרטי
אבל הזמן חלף, הדיסיפלינה התפתחה, האופניים השתפרו, ולמשל אפשר להרכיב צמיגים רחבים יותר שמשפרים את הנוחות והביטחון ברכיבה בגראבל. ניסיתי והתחברתי מיד. למרות שיש לא מעט אנשים שלוקח להם זמן והם צריכים לפחות עשר רכיבות גראבל לפני שהם נשבים בקסם העניין.
לאן זה הולך
אין ספק שהגראבל הוא הדבר הכי חם וטרנדי בעולם האופניים העולמי והמקומי כרגע. השאלה האם זה כאן כדי להישאר ואיפה תהיה הדיסיפלינה הזאת נניח בעוד חמש או עשר שנים. כמובן שקשה לדעת, אבל ההערכה שלי היא שזה לא טרנד חולף קצר מועד. למעשה הגראבל קיים כבר מספיק שנים בעולם כדי שנוכל להגיד את זה. אני מאמין שנראה יותר ויותר חברות ודגמי גראבל ייעודיים, יותר ויותר מרוצים ואירועי גראבל, ויותר ויותר קבוצות ורוכבים שנכנסים לתחום הזה בהדרגה. פעם כינו רוכבים בשמות "כבישון" או "שטיחון", היום נוסף לזה הכינוי "גראבליסט". אני גראבליסט גאה.
