כל חיי שנאתי כושר והרגשתי שגם הוא שונא אותי, שפשוט לא נועדנו.

בבית הספר לפני ריצות או מבחני כושר, הדופק שלי היה עולה מהלחץ ומחרדת הבושה, מכישלון ומחשש למראה שלי: ילדה/נערה מלאה, רצה, מזיעה ומתנשפת. כמה בושה היתה לי סביב אי ההצלחה ויותר מזה, מהמראה האנושי שלי. כי עד גיל 26 לא ראיתי ייצוגים מגוונים של גוף ספורטיבי.

היו רק נשים רזות וחטובות שעשו ספורט, כי רק ככה לכאורה, נראה גוף שעושה ספורט.

"אפשר להיות בריאה, בכושר ולא רזה, וזה היה סנסציוני עבורי" | צילום: עידית ניסנבאום

 תחושת חריגות ובושה איומה 

בגיל 22 התחלתי לעשות ספורט בתקווה להיראות כמו נשים שעושות ספורט (רזות וחטובות). ויום אחד נכנסתי לחדר הכושר הקטן ברעננה, כרגיל עם תחושת חריגות ובושה איומה, התמקמתי על ההליכון עם נעליים שהיו של אמא שלי וחולצת צופים מכיתה י', ולפתע ראיתי את המורה לזומבה נכנסת לחדר הכושר בפיזוזים של גאווה, וקהל נשים ענק חיכה מחוץ לדלת הסטודיו משל ביונסה עומדת להיכנס ולהעביר את השיעור.

כבר לא היה מקום בסטודיו, היה צריך להירשם מראש באיזשהו שלב, וגם אני כמו כולן, הופנטתי מהבחורה המרשימה הזו, הגעתי לשיעור אחד ומאז הגעתי לכל שיעור שלה.

המורה לזומבה היתה בחורה צעירה, בת 25 לערך, ססגונית, צבעונית ומרימה. אבל היא היתה גם עוד משהו, היא היתה מלאה.

כמה זה משנה לכאורה אפשר לתהות, אבל עבורי זה שינה, שינה עולם, שינה תפיסה.

היא היתה מורה לכושר, היא היתה בכושר גבוה מאוד והיא עדיין הייתה מלאה. פתאום יכולתי להרהר ולשים סימני שאלה על האישור לכך שאני או כל אחת אחרת בכושר. לפתע הבנתי, אפשר להיות בריאה, בכושר ולא רזה, וזה היה סנסציוני עבורי.

המורה לזומבה גם הביאה נוכחות גאה ובלתי מתפשרת או מצטנעת. היא היתה שם במלוא הדרה, עם שיערה המתולתל והגדול, אותו היא לא התאמצה להחליק או להקטין את נפחו. היא היתה שם עם הגוף השרירי אך הלא קטן שלה, עם חולצות בטן ובגדים זוהרים, היא היתה רוקדת בתעופה עצמית מעוררת קנאה והשראה והיא בעיקר תפסה מקום במרחב מבלי להתנצל על זה.

וככה בפשטות, בעצם הקיום הטבעי שלה, אני קיבלתי ריפוי, או לפחות את ההתחלה שלו, שם נזרע הזרע.

פעמיים בשבוע, בכל שבוע, אני ונשים רבות אחרות הגענו צמאות לרקוד זומבה ולהסתכל על הבחורה המדהימה הזו, להסתכל ולקוות להידבק במה שיש לה, בחן האותנטי והלא מתאמץ או מתנצל הזה, גם כשהוא בגוף לא קטן.

באנו כדי לזכור שאפשר לרקוד ולחגוג את הגוף בכל צורה ומידה, שאפשר להיות חזקות ובכושר גם אם אני לא רזה, שאפשר לשים חולצת בטן וטייץ ורוד גם עם בטן לא שטוחה. היא היתה מושא להערצה ויותר מזה לריפוי.

כיום, כמאמנת כושר בעצמי, שלא נראית כמו הייצוגים המוכרים של עולם הכושר, אני ערה ומודעת לכמה זה משמעותי ללקוחות שלי וגם לא פעם זה נאמר לי מהן.

נטשה את הניסיון למראה הגוף ה"מצופה" ממאמנת כושר | צילום: עידית ניסנבאום

 כושר ובריאות מגיעים בכל מיני מידות 

אני אמנם כן אישה רזה יחסית, אבל אני מזמן נטשתי את הניסיון למראה הגוף ה"מצופה" ממאמנת כושר. וההסכמה הזו שלי להיות בגוף הטבעי שלי, היא הושטת יד ועזרה למתאמנות שלי לקבל את הגוף שלהן.

כיום יש עוד ועוד מאמנות כמוני בשוק וזה מבורך. יש קהילה עצומה ומיוחדת בשם "מתאמנות בכל מידה", והקהילה הזו הפכה להיות הבית השני שלי, ועצם ההצלחה שלה היא רק שיקוף חד וברור לצורך ולכמיהה הענקית של נשים לקבל תוקף, לשמוע חוויות דומות לשלהן, לשתף ללא חשש, לעשות ספורט בכל מידה ולדעת שהן בסדר.

העולם מתקדם להבנות הללו, וביחד עם זה לצערי עדיין הרוב המוחלט של ייצוגי בריאות בחברה הוא רזה, קטן, חטוב. כמה זה ממדר אנשים בכלל ונשים בפרט ממרחב הכושר? האם זה מייצר תהליכים בריאים של פעילות גופנית בקרב אנשים, או שמא רק מעודד עיסוק כפייתי ולא בריא שסופו לרוב יהיה ייאוש והפסקת הפעילות הגופנית?

והאם אפשר כבר לנטוש את אידיאל הכושר התלוש ולתת קצת יותר מקום גם לעוד סוגים של מאמני ומאמנות כושר, דוגמניות לבגדי ספורט ודוגמאות נוספות שיראו שכושר ובריאות מגיעים בכל מיני מידות.

מה יהיה אם יהיו עוד הרבה מורות ומורים כאלה? כנראה שרק דברים טובים.

נועה זילברמן | מאמנת כושר אישית, הוליסטית ובודי פוזיטיבית