ביום שישי האחרון השתתפתי בחצי מרתון הגבורה באופקים. ב-7 באוקטובר 2023 חדרו לעיר אופקים מחבלים במסגרת מתקפת הפתע על ישראל. בתוך שעות ספורות, רחובות שקטים הפכו לשדה קרב. ההתקפה גבתה קורבנות מקרב התושבים ומכוחות הביטחון שנהרגו בלחימה. רחובות העיר היו מלאים במחבלים ארורים שמטרתם הייתה לרצוח, כמה שיותר.
תושבים, שוטרים, חיילים – אנשי כוחות הביטחון ואזרחים – זינקו מיד להגנה, לחתירה למגע, וניסו להציל חיים. הקהילה נאלצה להילחם כמעט לבדה בשעות הראשונות ו-33 אזרחים ושוטרים נהרגו בעיר בשעות אלו. למען אותם גיבורים וגיבורות – נערך בשישי האחרון המרוץ המרגש.
מרוץ הגבורה אופקים 2025 | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג
לימים, הסיפור של אופקים ב-7 באוקטובר הפך לסמל של כאב, אבל גם של גבורה, של רצון לשרוד ולזכור. העיר במקום בו חיי רבים נקטעו – הפכה לזירת זיכרון, לקריאה לאחדות, ולכוח אנושי.
זו השנה השנייה בה מתקיים המרוץ המיוחד הזה. הוא כולל מקצים שונים: מקצה חצי מרתון (21.1 ק"מ) בו אני השתתפתי, וכן מקצים קצרים יותר – 10 ק"מ, 5 ק"מ, ואף מקצה משפחות קצר ל-1.2 ק"מ.
מדובר במיזם חשוב של עיריית אופקים, בהפקת שוונג, במטרה ליצור דרך לא רק של ספורט, אלא של זיכרון, אחדות וחוסן. קריאה לשיקום, להתגברות ולאחדות. המסרים והמשמעות – זיכרון, כבוד לנרצחים, ואחדות הקהילה – הורגשו בכל ק"מ. המרוץ לא נועד רק להיות אירוע ספורטיבי. הוא מהווה יצירה של זיכרון קולקטיבי – לכבד את האזרחים ואנשי כוחות הביטחון שאיבדה אופקים, ולבטא את התחושה שהעיר "קמה מחדש" מתוך הכאב.
חן גלייט סנטר במרוץ הגבורה | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג
רבים מהרצים רצו "למענם" – משפחות שכולות, חברים, תושבי העיר, כוחות ביטחון, קהילות מגוונות. העובדה שהמרוץ כלל גם מקצים קצרים אפשר גם למשפחות ולילדים – ולא רק לרצים מנוסים – לקחת חלק. רבים מהרצים בחרו לרוץ עם חולצות, דגלים או שלטים לזכר היקרים להם – מה שהפך את הריצה לזיכרון חי, אישי, קולקטיבי. התרגשתי מאוד לרוץ איתם ברחובות העיר, הרגשתי שאנחנו משדרים מסר של חוסן, עומק קהילתי, אחדות. אנחנו כאן, זוכרים, לא נשכח ונמשיך הלאה ביחד.
זה היה באמת חצי מרתון מהיר ויפהפה, שעבר בין נקודות משמעותיות בעיר והסביבה. גם העיצוב של המסלול – עם מעבר דרך אזורים משמעותיים (שכונת מישור הגפן, הכביש לבסיס חצרים, סמוך לנחל אופקים) הוסיף רבדים של זיכרון ועוצמה במהלך הריצה.
ההשתתפות במרוץ הייתה עבורי הרבה מעבר לריצה. חצי מרתון שלמעשה רצתי אותו כאימון. אף הייתה לי הזכות לעמוד על הפודיום כשקטפתי את המקום הרביע הכללי בנשים והמקום השני בקטגוריית הגיל.
חן גלייט סנטר במרוץ הגבורה | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג
הרגשתי הכרת תודה וזכות לקחת חלק באירוע של קהילה שמתמודדת עם כאב. קהילה שנפגעה, אבל בוחרת לקום, לזכור, לאחד כוחות ולרוץ קדימה. רצתי כמחווה של כבוד, אחדות וחוסן – דרך הרגליים, הלב והזיכרון.
כבר מהרגע שעמדתי על קו הזינוק הרגשתי את האנרגיה המיוחדת של האירוע, את הרוח הקהילתית ואת המשמעות הערכית שמאחורי המרוץ. כל קילומטר חיזק בי את התחושה שאני חלק ממשהו גדול, וכשהגעתי אל קו הסיום והבנתי שגם הצלחתי לעמוד על הפודיום – זה היה רגע שלא אשכח.
המסר החשוב הוא: עם ישראל חי! לא ינצחו אותנו.
חן גלייט סנטר במרוץ הגבורה | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג
