הזינוק למרוץ האקסטרים הקשה בעולם התחיל

היא בהחלט קשוחה ועומדת בכל הקריטריונים להיות התחרות הקשה בעולם, דניאל קרן עם עוד ארבעה אנשי צוות התאמנו לקראתה שנה שלמה ויצאו למרוץ של 671 ק"מ | פרק 04 בהרפתקה
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

הפרק הראשון בסדרה | פרק 02 | פרק 03 | פרק 04


בפרק הראשון תיארתי מה זה Adventure Race באופן כללי וסיפרתי קצת על התחרות בפיגי', באופן ספציפי. הפרק השני עסק בהכנות והפרק השלישי תיאר את ההגעה לפיג'י ואת תחילת התחרות.

ביום שלישי בבוקר יצאנו מהאוהלים אל הלוא נודע. כמו בהרבה תחרויות Adventure Race, גם כאן נשמרת הסודיות והמארגנים לא מגלים איך התחרות תתחיל – האם בריצה, שייט, אופניים, סאפ, ראפטינג או איזה תעלול מזוכיסטי אחר שימציאו המארגנים. התכנסנו, רוויי אדרנלין עד לקו האוזניים וצעדנו לגדות הנהר שם ראינו שורה של סירות עץ מקומיות. שם התחלתי לחשוד. קיבלנו 30 דקות להתארגנות כשבזמן הזה מנהל התחרות מייקל "בר" גרילס (הרפתקן בריטי, סופר ומנחה טלוויזיה), ריחף מעלינו, תלוי מחוץ למסוק כשעשרות פיגי'אנים בחצאיות וחצי גוף ערום מתבוננים בנו בסקרנות.

יום שלישי, השמש עולה, לינור (בייבי) קליגר-צרפתי רוכנת על המפות הימיות מחשבת זמני גאות ושפל, כיווני זרימה, אזימוט ומתכננת את המסלול של כ-40 קילומטר לכיוון הצ'קפוינט, נקודת הביקורת הראשונה, כשנשמעת צפירת הקונכייה ועשרות המתחרים חותרים במרץ קדימה במורד הנהר. אחרי שעתיים של חתירה מאומצת אנחנו מגיעים לאוקיאנוס, אבל ישתבח שמו, רצה לפנק אותנו ולכן כיבה את הרוח מעל פיג'י וחתרנו עוד 7 שעות, בקטנה, עד לצ'ק פוינט שממנו יצאנו לסיבוב של שש שעות בג'ונגל הפיג'אני שלעומתו תל אביב באוגוסט נראית קרירה ויבשה.

חברי הצוות הישראלי לתחרות האקו צ'אלנג' באימונים בארץ | צילום: באדיבות דניאל קרן

סוף הסיבוב היבשתי מחזיר אותנו לסירה שמחכה לנו, בשקט. עלה לא זז. ואנחנו קופצים פנימה ומתחילים לחתור. 9 שעות לקח לנו להגיע ועוד 9 שעות לחתור בחזרה. בקטנה. אלעד כמו תחנת כוח גרעינית, חותר בעוצמה ובלי הפסקה. כל 200 תנועות מישהו אחר נותן קצב. בערך בשתיים בלילה אנחנו מגיעים לקצב של השלב הראשון מבין חמשת שלבי התחרות – שלב הנהר. בן, לוקח כמה נשימות עמוקות ועטור בסכין קומנדו ופנס תת מימי צולל למים השחורים, שם, על קרקעית הים, נמצאת המדליה שעליה חרוט RIVER. כעבור כמה עשרות שניות הוא צץ מעל פני המים בחיוך גדול כשהמדליה בידו. בלי מצלמה, אין על מה להתעכב ושוב אנחנו חותרים בקצב בלילה השחור.

אחרי כ-24 שעות, השמש מתחילה לעלות וצובעת את השמיים בגוונים מוגזמים, כאילו לאלוהים התחלקה האצבע על הכפתור של ה-Saturation (רוויה). הזרועות והכתפיים איך נגיד, אחרי 18 שעות של חתירה, מעדיפות שהמקטע הבא יהיה ברגל או באופניים… אבא תרחם… אנחנו מזדכים על הסירה, רצים לחוף ושם מגלים כי הקטע הבא הוא – דא דם – סאפ. אבא לא ריחם. (או שאין לו קליטה בפיג'י). 8 שעות על הסאפ נגד הזרם, במעלה הנהר. בשעתיים האחרונות, מבול מטורף שמגביר את הזרימה הנגדית וגם הורס לנו את התסרוקת. בכפר אנחנו שולפים את שקיות המנה החמה ומתחת סככה של בית ספר נטוש מתענגים על פסטה פרימאוורה, חטיפי חלבון ומתרגלים הרכבת אופניים בחושך ובגשם.

אחרי כמה ניסיונות הצלחנו, ביום רביעי בערב, קפצנו על האופניים ויצאנו לדרכים של פיג'י. פיג'י, אם צריך לתאר את הטופוגרפיה שלה תחשבו על דף נייר שמעכתם אותו לכדור, אוקיי? אז זהו ככה. אין מישור. פשוט אין. או ירידה מטורפת שבה טסים למטה בשיא המהירות כדי לצבור שוונג (פרסומת סמויה) לקראת העלייה הבאה, או עלייה שאחרי כמה עשרות מטרים שואבת את כל האנרגיה, בשיפועים שהטור דה פראנס לא מכיר… אבל לא צריך יותר מדי להתרגש, אנחנו כבר אחרי 65 ק"מ ונשארו רק עוד 10 ק"מ עד המחנה. בקטנה. 10 ק"מ – 3 שעות. גם אנחנו לא האמנו. שביל בוצי, חלק ותלול, הופך את המחזה לגרוטסקי.

רפסודת "בילי-בילי" בפעולה | צילום: יוטיוב אקו צ'אלנג'

שלושה גברים ואשה אחת, נראים כאילו הם בתחרות התאבקות בבוץ, מנסים לטפס שביל בוצי וחלקלק, תלול כל כך שהנשימות שלנו אפילו מחליקות למטה, קמים ונופלים, מחליקים ונעמדים, נעזרים בחבלים כדי לטפס על צלע ההר, על ארבע, נראים כאילו יצאו מקרב בוץ. מגיעים למעלה עם אופניי הספשלייזד המעולים שעברו התעללות קשה ביותר ומשם גלישה ארוכה למאהל… בוקר יום חמישי.

במאהל מקבל את פנינו עמית ויינר: "אבל מה שהפתיע אותי, שכל פעם הם הגיעו למחנה עם חיוך גדול, לא הבנתי מה הסיבה, אולי כי הם שמחים לראות אותי? או את האוכל? אולי בגלל ההזדמנות להניח את התחת על משהו יבש? אלעד בנימיני בחיוך רחב שאומר יאללה נתקתק את זה, נבלע 4 ק"ג אוכל, נעמיס עוד 10 ק"ג וממשיכים. "בייבי" (לינור) בחיוך תמידי ושקט, מיד מתארגנת ובלי ששמים לב כבר מאורגנת ליציאה. בן, חיוך גדול, מיד מתחיל לתכנן, להתארגן ולבדוק מה להמשך. דניאל בחיוך הממזרי הידוע של, טוב החימום היה נחמד, מתי זה מתחיל? אבל בסוף הבנתי שהם פשוט נהנים מזה, מטורפים שכאלה".

חמישי בבוקר, השעון מתקתק. האוהל שעמית ארגן לנו הוא גן עדן – אוכל טעים, תה וקפה, בגדים יבשים, ונעלי הוקה יבשות. אחרי 48 שעות המנוחה הזו נחוצה. אנחנו מחליפים בגדים, מנסים לדחוס כמה שיותר אוכל, ממלאים את תרמילי הגב באוכל למקטע הבא ומתפנקים בטבילה בנהר. כשאנחנו נחים לבן יש עבודה – הוא צריך לשבת המפות הטופוגרפיות וללמוד את המסלול שלאורכו נצטרך לנווט ב-48 השעות. אסור GPS, אסור שעון, אסור שום מכשיר אלקטרוני. והופ. שוב אנחנו על הרגליים. נפרדים לשלום מעמית. כמה שעות הליכה/ריצה מביאות אותנו לגדות הנהר.

ערימות של סנאדות במבוק ארוכות נקשרות אחת לשנייה כדי ליצור "בילי-בילי", מעין רפסודה ארוכה וצרה שעליה נעמדנו בשעות אחר הצהריים כדי להתחיל לחתור אל הלא-נודע. אחרי חמש שעות של חתירה רצופה אנחנו מבינים שעוד לא עשינו חצי מהדרך. נגד הזרם כבר אמרנו – נכון? ככה לקראת חצות של יום חמישי בלילה התחילו ההזיות, שבין רגעי השינה, בישיבה, בתוך המים, לרגעי הערות. כך מתארת את השעות האלה בייבי (לינור) קליגר-צרפתי: "השינה ב'תורנות' שלי ושל אלעד ושנרדמנו שנינו, ההזיות המטורפות והציפייה שהסיוט הזה, שמישהו בתחילת הנהר אמר לנו שלוקח 5 שעות ולא נגמר במשך 12+ שעות….".

המוח, אחרי 72 שעות, נמצא ב-Overflow מטורף והזיות, כאילו אכלנו חצי קילו פטריות, מתחילות. אני מוכן להישבע שאני רואה את הגורילה של קינג קונג מתבוננת בי מתוך היער, בן רואה, אשכרה בעיניים פיג'יאנים עומדים על הגדה ומתבוננים בנו, אלעד מזהה בין עצי הג'ונגל את המשאית של האקו, ובייבי, שומעת שירת ילדים. ואנחנו באמצע הלילה, כל אלה זה כמו הסיכוי (וגם הסיכון יש לומר), לראות את שרה נתניהו בהפגנה בבלפור מתופפת בטירוף בדרבוקה עם מסיכה עליה כתוב "קריים מיניסטר".

אמצע הפ…ג ג'ונגל של פיג'י כשאור הירח המלא מציץ מבין העצים הגבוהים. 13 שעות בנהר המתפתל, הזיה אחת ארוכה ומעייפת – משאירה את חותמה גם חודשים רבים לאחר מכן. הנה מה שאלעד בנימין כותב: "עוצמת האירוע נחקקת בזיכרון בצורה אחרת מאירועים אחרים בחיים. גם עכשיו, שנה אחרי – אני יכול לעצום עיניים ולהרגיש את המים בנהר שעליו בילינו 13 שעות ברפסודת 'בילי בילי', לחוש את מגע הבוץ בו סחבנו את האופניים יום שלם ולהריח את הג׳ונגלים בהם בילינו לילות רצופים. ההתנתקות המוחלטת מ'החיים השוטפים' והמיקוד במטרה אחת בלבד – להמשיך לנוע קדימה, מאפשרת לחוות את ה'כאן והעכשיו' באופן עוצמתי. קצת כמו מדיטציה – אם מדיטציה היו עושים בזמן שייט, רכיבה, גלישה, טיפוס וריצה".

אנחנו מסיימים את קטע הבילי-בילי בשישי בבוקר מרכיבים את האופניים וממהרים לפני ששבת תכנס למאהל הבא, שבו עמית יחכה לנו עם אוכל חם ושקי שינה שנזחל לתוכם לשינת חמישה כוכבים של שעתיים וחצי.

בפרק הבא: למה אסור לעשות ראפטינג בלילה ואיך פגשנו את אחינו היהודים בדמעות התרגשות באמצע הג'ונגל.



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"כשמישהו אומר לי שאני לא יכולה לעשות זאת, אני פשוט לא מקשיבה לו", פלורנס גריפית ג'וניור



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג