קצת יותר משבוע עבר, אבק הכוכבים שקע וזה הזמן לשבת ולסכם את צ'אלנג' ישראמן שלי לשנת 2025.
את צ'אלנג' ישראמן 2024 סיימתי ויומיים לאחר מכן עלינו על המטוס לתאילנד. זה חתם תקופה של חמישה חודשי פינוי מטורפים, בהם חיינו בשני חדרי מלון, ללא עסקים, ללא מסגרת לילדים ובלי בית. ארזנו את כל הציוד שהיה ברשותנו ויצאנו למסע מטורף, מגבש ומסקרן.
נחתנו בתאילנד, יצאנו לטיול אחרי צבא במזרח עם ארבעה ילדים. הגוף עוד ניסה להתאושש מהתחרות ובדיוק שבוע מצ'אלנג' ישראמן 2024, בנופים הקסומים של פוקט, יצאתי לאימון הריצה הראשון שלי. למרות כל הבלבול וחוסר הוודאות לגבי ההמשך, היה לי די ברור, שעל צ'אלנג' ישראמן 2025 אני הולך בכל הכח.
דן אלתרמן בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
במשך שלושת חודשי הטיול, בחום הקיצוני של תאילנד (47 מעלות בצל), בחדרי הכושר (הלא ממוזגים) רכבתי על אופני כושר והזעתי את נשמתי. שחיתי בבריכות השחייה הפרטיות שהיו לנו בוילות כשאני קשור לגומי ברגליי. תכננתי באופן ממוקד ושילבתי בין אינספור האטרקציות והטיולים שעשינו, את האימונים שלי על בסיס יומי. לא פעם שאלתי את עצמי ואת יהל למה אני עושה את זה? גם פה, בקצה השני של העולם, כשיש לי את כל הסיבות רגע לוותר, המשכתי.
וכך עשיתי גם כששבנו ארצה. 15 חודשי פינוי ונוודות, לא הסיטו את המבט מהמטרה. המשכתי להתאמן והשתמשתי בישראמן כמטרה ועוגן בשגרת היום יום.
יחד עם זאת, הספורט, חשוב ככל שיהיה, הוא רק חלק אחד ממציאות חיי. ולצד האהבה האדירה שלי לאימונים ולספורט, אני מחויב באופן מלא לדברים נוספים. בראש ובראשונה המשפחה שלי, שאני כל כך אוהב וגאה בהם. וכמובן הפרנסה, שנפגעה המון בשנה האחרונה. וזה כולל את תפקיד חיי – אבא ובעל, שלא מוותר על שום דבר, כולל הכנת כריכים בבוקר וקפה ליהל, ליווי לגן, פיזור, מקלחות, חוגים, הסעות ועוד.
את תקופת הפינוי, לצד ההכנה לתחרות, לצד ההתמודדות במציאות המשתנה, בחרנו כמו תמיד לראות כהזדמנות. לצד הקושי, קרו המון דברים חיוביים. התפננו ליצור, ניצלנו את הזמן לכתיבה, להקלטת תכנית פודקאסט "רק בגלל הרוח" והוצאנו לאור חלום ישן – הרצאה משותפת של יהל ושלי. זו הייתה מלאכה מקודשת שהשקענו בה את מירב הכוחות והאנרגיות והיא הפכה לעיקר העיסוק שלנו בחודשים האחרונים. פרויקט שמסב לנו אושר וגאווה… הרצאה שמתמקדת בסיפור החיים שלנו, במסע מלא רכבות הרים שמשלב בין קריירת ספורט הישגית, לעסקים, להתפתחות, לגידול ארבעה ילדים קסומים, שאחד מהם הוא ילד פלא המאובחן עם שיתוק מוחין, ועל היכולת לשלב בשמחת הלב בין הכל.
דן אלתרמן והמשפחה בממ"ד. תקופה מורכבת | צילום: פרטי
אני חוזר להכנה, שנמצאת שם תמיד במקביל להכל. יש בה כל כך הרבה צדדים, שעות של בדידות באימונים, קושי פיזי ומנטלי שצריך לנצח מדי יום. כידוע, האימונים לתחרות כזו כרוכים בוויתורים והקרבות רבות. וצריך ללמוד כל הזמן לשלב את הכל יחד.
התחרות מתקרבת ואני מנתב את הציפיה והדריכות לריכוז ופוקוס במטרה שהצבתי. בשבוע שקדם לתחרות היו אינסוף כתבות, פוסטים, ופרסומים על "איך לנצח את דן אלתרמן". אין ספק שזה מחמיא, ומעניק רוח גבית, אך גם מעורר תחושת אחריות גדולה כלפי כולם. נותני החסויות, החברים, המשפחה שלי והקהל הגדול שמצפה ומחכה לראות מה יקרה שם. זהו עומס מנטלי משמעותי ואני מודה על כל טיפת פרגון וחיבוק ענק שזכיתי להם טרם, במהלך ולאחר הישראמן.
לתחרות הגעתי הכי מוכן שאני יכול, בהתחשב בכל הגורמים. הגעתי מוכן פיזית ומנטלית. האמנתי בניסיון שלי וביכולת לנהל תחרות בצורה רגועה, שקולה ומחושבת. לנצל את ארגז הכלים, הידע והניסיון שלי בתבונה. וזה נוגע בכל ההיבטים: החל בשבוע שלפני, בשהייה לפני התחרות באילת, בהתארגנות בבוקר התחרות. בשטח ההחלפה וכמובן לאורך היום הכל כך מפרך הזה – באיש הברזל עצמו.
דן אלתרמן בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
תחרות איש הברזל מלווה באין ספור בלת"מים ומשברים. אפשר להתכונן להכל, ועדיין בזמן האמת דברים צצים. השנה הם לא איחרו להופיע כמובן, וצצו מוקדם מאוד מהצפוי. כבר בשלב השחייה, במהלך ההקפה השניה, המצוף הצהוב נסחף. שמתי לב שאני שוחה יותר מדי, הגרמין (שמצפצף לי כל 500 מטר) צפצף וצפצף, והמצוף פשוט לא הגיע.
פתאום הגיע אלי אופנוע הים ואמר לי להסתובב ולשחות למצוף השני. הוא מעדכן אותי שהמצוף נסחף. התבאסתי, אבל לא איבדתי עשתונות והמשכתי קדימה. לצערי הרב נוספו לי עוד כמעט 400 מטר, אבל זה מה יש. והיום ארוך. אני חושב שמכל התחרויות שהתחריתי בהן בשנים האחרונות, התנאים ברכיבה ובריצה היו מהקשים שחוויתי. רוח חזקה באופניים ובריצה וחום. אני שמח שהתכוננתי גם למזג אויר כזה, והתמודדתי באימוני רכיבה בדרום רמת הגולן עם רוחות קשות.
מרגע הזינוק אל המים, דרך הרכיבה וריצת המרתון, ניהלתי את הכל בצורה מחושבת. לא נתתי לאמוציות ולמחשבות להשתלט עליי. הייתי קשוב לתוכנית התחרותית שלי ולמספרים שנקבעו מראש עם ניר בדולח המאמן שלי. למרות שראיתי את איתן (יודשקין) ואמיל (שחקלדיאן) לא רחוקים ממני, ולמרות שידעתי שאני יכול לגשר אליהם, המשכתי בקצב שלי ולא נגררתי. לא התפתיתי להגביר. וזה עבד, את אמיל הצלחתי לעקוף כבר אחרי 150 ק"מ ואל איתן הגעתי ממש בכניסה לשטח ההחלפה. לקחתי לעצמי עוד כמה שניות בשטח ההחלפה, שתיתי ויצאתי לדרך.
דן אלתרמן בצ'אלנג' ישראמן | צילום: עודד קרני, שוונג
הרגלים הרגישו טוב, נכנסתי מיד לקצב. יציב ובטוח ביכולת שלי. ראיתי את איתן מולי, והמשכתי במגמה הברורה – לרוץ בקצב שלי. אחרי 3 ק"מ הגעתי אליו ומשם שייטתי כל הדרך אל שער הסיום. פעמיים עצרתי ליד המשפחה המדהימה שלי, לקחתי מהם מים וג'לים בנקודת ההזנה. הבטתי בהם בהתרגשות על המסירות והאהבה שהם מרעיפים עליי. כמה אני מודה להם שהם שם איתי, תומכים מלווים ומעודדים ללא תנאי.
התכנון השנה היה לרדת את ה-3 שעות בריצה. אז אמנם רצתי 3:02 שעות, אך שמח שזוהי תוצאת הריצה הטובה ביותר שלי בשבע השנים האחרונות.
דן אלתרמן בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
אני שמח ומוקיר תודה על ההישג הזה. הישג שמגיע אחרי שנה מטורפת. אין יום שאני לא מודה על הזכות הזו להמשיך לעשות את הספורט הזה, בגיל שלי וברמה הזאת. מוקיר את ההזדמנות, לעמוד על קו הזינוק, מול הטובים ביותר בארץ, לכבד אותם ולהתחרות מולם בצורה ההוגנת ביותר. אין ספק שכל אחד מהם עשה תחרות ראויה. אי אפשר לעשות את זה לבד. הניצחון הזה מוקדש לשותפים שלי, ארבעת הילדים ויהל המלכה.
דן אלתרמן עם אשתו ובנו בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
