כאשר פיל גור האוסטרלי עצר את השעון בתום 152 שעות ריצה רצופות ב"פרויקט 168", עולם ריצות הסבולת עמד משתאה. לוחם האש בן ה-40 גמע 1,019.3 קילומטרים. הקפה של 6.7 ק"מ בכל שעה עגולה במשך מעל שישה ימים ורבע, כמעט ללא שינה. אלא שגוף האדם אינו מכונה, והמחיר על מתיחת הגבולות הפיזיולוגיים עד לקצה המוחלט סירב להמתין.
לכתבות נוספות בנושא:
- 152 שעות ברצף, 1,020 ק"מ: פיל גור מתח את גבולות היכולת בבקיארד
- התיאבון למדליה מול הזכות לחזור הביתה: איפה עובר הגבול של עולם הריצה?
- הקסם של הירח, הכוכבים והשביל: למה החלטתי לחזור למרוץ מדבר מצפה רמון
שבועות ספורים לאחר שסיים את האתגר הבלתי נתפס וגייס מעל 300,000 דולר אוסטרלי לילדים חולים, גור מצא את עצמו מאושפז בעצמו בבית החולים כבר בפעם השלישית. הפעם הוא ממתין על מיטת הטיפולים לניתוח לניקוז זיהום חמור ברגלו השמאלית. כזה שישבית אותו מריצה בתקופה הקרובה וימנע ממנו להתחרות באליפות העולם.
הידרדרות שהובילה לחדר הניתוח
ההתאוששות של גור מהריצה הממושכת התבררה כמורכבת ומסוכנת בהרבה משציפה. תחילה הרגיש גור כאבים חדים ונפיחות ברגלו השמאלית. הוא אושפז בבית החולים בפרת', שם ביצע סדרת בדיקות מקיפה. הרופאים הרגיעו אותו בתחילה והעריכו כי מדובר בהמטומה (דימום פנימי ברקמות כתוצאה מפגיעה בכלי דם) שתחלוף מעצמה. גור שוחרר לביתו ב-9 בספטמבר תוך תקווה שיוכל להחלים בזמן לקראת היעד הבא.
אלא שהמצב רק הלך והחמיר. גור החליט לפנות לקבלת חוות דעת נוספת אצל רופא ספורט, שהפנה אותו בבהילות למיון. או אז, התבררה התמונה העגומה. בדיקת שאיבה של האזור הפגוע לא העלתה דם, אלא מוגלה – עדות לכך שההמטומה הזדהמה והפכה למורסה חיידקית עמוקה ברקמת הרגל. גור נאלץ להתאשפז שוב, והוכנס ללוח הניתוחים להליך כירורגי בהול לניקוי וניקוז הרקמה המזוהמת.
View this post on Instagram
החלום על אליפות העולם מתרחק
מעבר לפגיעה הפיזית הקשה, הניתוח גודע את תוכניות המרוצים הקרובות של גור. בעוד כחמישה שבועות בלבד, ב-17 באוקטובר, מתוכננת להיפתח אליפות העולם של ה-Satellite Championships (אליפות הלוויין הבינלאומית בבקיארד אולטרה). באליפות זו מתחרות בו-זמנית נבחרות מ-50 מדינות, כולל ישראל, על תואר אלופת העולם הקבוצתית, לצד הכתרת אלופי המדינות.
גור, שקיווה להוביל את נבחרת אוסטרליה, מבין כעת כי הסיכוי שיצליח להתאושש, להחלים מהניתוח ולעמוד על קו הזינוק בכושר תחרותי שואף לאפס.
"זה הסיום הכי גרוע שחוויתי מאירוע כלשהו שעשיתי אי פעם", הודה גור בגילוי לב ממיטתו. "וזה כנראה לא מאוד מפתיע בהתחשב במרחק שרצתי, ובכך שרצתי עד שלא יכולתי יותר פיזית, ולא עד שהמתחרה האחרון שלצידי פרש".
"פרויקט 168" של פיל גור: לרוץ עד שהגוף פשוט מסרב
ההסתבכות הרפואית הנוכחית היא תוצאה ישירה של אופי האתגר שגור לקח על עצמו. בפורמט בקיארד מסורתי, מרוץ מסתיים כאשר נותר רץ אחד בלבד. כלומר, הרץ המנצח תלוי ביכולת של ה"אסיסט" (הרץ האחרון שנותר לצידו) למשוך אותו קדימה. שיאו העולמי הרשמי של גור (119 הקפות / 798 ק"מ) נקבע כשסאם הארווי נשר אחרי 118 שעות.
אלא שב"פרויקט 168", גור בחר לצאת לסולו מוחלט באלפרד סקיט ריזרב כדי לבחון איפה בדיוק נמצא הקיר האישי שלו: "בפורמט רשמי אתה תלוי באחרים כדי לדחוף את המרחק," הסביר גור. "היו פעמים שבהן הגעתי ל-114 או 119 הקפות והרגשתי שיש לי עוד מה לתת, אבל נאלצתי לעצור כי האירוע פשוט נסגר. אז החלטתי לקחת את זה לידיים שלי ולהפוך את זה לאתגר אישי".
הוא ניפץ את שיאו האישי ב-33 שעות שלמות, גמע מעל 1,019 ק"מ ונעצר רק כשהגוף שלו קרס לחלוטין לקראת ההקפה ה-153.
View this post on Instagram
הצד האפל של האולטרה: מה באמת קורה לגוף במאמצי קיצון?
המקרה של גור מהווה תזכורת חדה למחירים הפיזיולוגיים הקיצוניים שגובות ריצות אולטרה רב-יומיות. כשספורטאי דוחף את עצמו למאמץ שנמשך קרוב לשבוע ימים, הגוף נכנס למצב מצוקה רב-מערכתי:
- קריסת מערכת החיסון: מאמץ גופני בעצימות ובמשך קיצוניים מדכא באופן דרסטי את פעילות תאי הדם הלבנים והנוגדנים. הגוף מפנה את כל משאבי האנרגיה לתנועה ולהישרדות בסיסית, ומותיר את המערכת החיסונית מרוקנת. במצב כזה, פציעה פנימית קלה יחסית – כמו המטומה או מיקרו-קרע בשריר – הופכת לחממת גידול קלה לחיידקים, המסוגלים לייצר זיהום עמוק במהירות שיא.
- הרס רקמות וטראומה מיקרו-וסקולרית: "חבטות" חוזרות ונשנות במשך 152 שעות ומיליוני צעדים על הקרקע גורמות לקרעים זעירים בלתי פוסקים בנימי דם וסיבי שריר. שחרור חלבונים מסיבי השריר לזרם הדם מעמיס קשות על הכליות (סכנת תמס שריר / רבדומיוליזיס). בעוד דימומים פנימיים ברקמות הרכות יוצרים כיסי נוזלים ודם שאינם מצליחים להתנקז באופן טבעי.
- חסך שינה קיצוני ומניעת שיקום תאי: בפורמט הבקיארד, זמני המנוחה בין ההקפות מסתכמים בדקות בודדות. מה שמונע כניסה לשלבי שינה עמוקה. ללא שינה עמוקה, הגוף אינו מפריש הורמון גדילה (HGH). התיקון התאי נעצר לחלוטין, ותהליכי דלקת סיסטמיים יוצאים מכלל שליטה.
הגבולות של הרוח מול המציאות של הגוף
פיל גור הוא אחד מאתלטי הסבולת החזקים והעמידים ביותר בעולם. היכולת המנטלית שלו לרוץ שבוע שלם היא עדות מופלאה לעוצמת הרצון והרוח האנושית. אולם, האשפוזים החוזרים והניתוח הקרוב מזכירים לכולנו אמת פיזיולוגית פשוטה. כזו שרצי אולטרה נוטים לעיתים לשכוח: כוח הרצון עשוי להיות בלתי מוגבל. אך הרקמות, כלי הדם ומערכת החיסון עשויים בסופו של דבר מבשר ודם.
כעת, גור מקבל טיפול אנטיביוטי וממתין לפעולה הכירורגית. אולם גם הוא מבין שכעת אין ברירה אלא לקחת צעד לאחור. "אני לוקח את זה יום אחרי יום", סיכם. הריצה הבאה שלו אולי תצטרך להמתין. אבל הלקח על המחיר של הגעה לקצה יישאר חקוק עמוק בסצנת האולטרה העולמית.
