לפני יומיים קיימתי שיחת סיכום עם מתאמנת שלי, שחזרה מתחרות איש הברזל צ'אלנג' רות. דיברנו על המספרים, על הלוגיסטיקה, על התזונה ועל הרגעים הקשים באופניים ועל הריצה. אבל במשפט הסיכום שלי אמרתי לה משהו שאני מרגיש בכל תא בגוף שלי: איש ברזל זו לא תחרות, זה מסע. זה מסע של קביעת יעדים, פריצת גבולות, והמון התמודדויות עצמיות ומשפחתיות. המסע לא נגמר בחציית קו הסיום, והתוצאה היא אף פעם לא היעד. הערכים, התעצומות הנפשיות והפיזיות שמגלים בתוך התהליך, הן המטרה.
לטורים נוספים של דן אלתרמן:
כשניתקתי את השיחה, הסתכלתי סביבי והבנתי כמה המשפט הזה מלווה אותי עכשיו, דווקא כשהשעון נעצר. אחרי יותר משלושים שנה של קריירה ספורטיבית אינטנסיבית, לקחתי החלטה להפסיק זמנית את התחרויות. הבחירה הזו נולדה מתוך החלטה אחת ברורה: להתמסר לטיפול בלביא.
עם לביא למקסיקו
לאחר כמעט שנה של הכנות, הגענו השבוע למונטריי שבמקסיקו, המקום שבו לביא שלנו יעבור טיפול חדשני, כזה שאנו מאמינים באמונה גדולה שעשוי לפתוח עבורו דלתות חדשות ולשפר את איכות חייו.
דן אלתרמן עם בנו לביא | צילום: פרטי
למי שעדיין לא מכיר את לביאקי, לביא הוא בננו השלישי מתוך ארבעה. ילד קסם, המאובחן עם שיתוק מוחין קוואדרופלגי בעקבות פגיעה בלידה. לפני כשנה נחשפנו למחקר ולטיפול שמתקיים כאן במקסיקו, ומאז יצאנו למסע של למידה, בדיקות, התלבטויות, גיוס משאבים והמון הכנות עד שהשבוע, סוף-סוף, הגענו לכאן.
דרך יומיומית
בשבילנו, "דרך הלביא" היא לא רגע חולף והיא לא תחנה זמנית שמתחילה ומסתיימת. זה מסע חיים. זו דרך של אמונה ואופטימיות, של תקווה ופריצת דרך יומיומית. כדי לצאת לדרך הזו, נדרשו מאיתנו חודשים ארוכים ומורכבים של הכנות שנגעו בכל חלקיק בחיים שלנו: לארגן מחדש את הבית, העבודה, העסקים, הלקוחות, וכמובן, לדאוג למתאמנים שלי, שהם הלב הפועם של העשייה שלי.
עכשיו אנחנו כאן, כל המשפחה יחד במקסיקו. עוטפים את לביא בכל האהבה והכוח שיש לנו וממוקדים במטרה ובאמונה להשיג את כל ההישגים. יש לא מעט קשיים ואתגרים בדרך הזו, אבל אלו בדיוק המקומות שבהם הכלים שרכשתי בשלושת העשורים של הקריירה שלי, בספורט ההישגי, נפגשים עם המציאות.
דן אלתרמן והמשפחה בקו הסיום האחרון בישראמן | צילום: טים נודלמן, שוונג
מה שלביא מלמד אותנו יום-יום, שום תחרות בעולם לא יכולה ללמד. הוא השיעור הכי גדול שלנו באמונה, בעבודה קשה ובפריצת גבולות.
הערכים האלה, התעצומות הנפשיות והאמונה המוחלטת בדרך, זה מה שנתן לי כוח בקריירה. וזה בדיוק מה שמניע אותנו עכשיו. זו, עבורנו, דרך הלביא.
אולי בסופו של דבר, לכולנו יש את “דרך הלביא” שלנו. מסע ייחודי שהחיים מזמנים לנו. דרך שלא תמיד בוחרים, שלא תמיד מבינים, שלפעמים משנה את כל התוכניות. אבל דווקא בה אנחנו מגלים את הכוחות שלא ידענו שיש בנו, את האנשים שאנחנו הופכים להיות, ואת המשמעות האמיתית של הדרך.
כי החיים הם לא אוסף של קווי סיום. הם מסע. וכל אחד מאיתנו צועד בדרך הלביא שלו.
החיים הם לא יעד. הם דרך.
