הבקיארד אולטרה קונספט הפך למגניב ומוכר בשנתיים האחרונות, אז לא ארחיב בחוקי הפורמט. בגדול, כל שעה עגולה מזנקים להקפה של 6.7 ק"מ וממשיכים לרוץ עד שנשאר רק רץ אחד על המסלול.
לכתבות נוספות בנושא:
אחרי 39 שעות: דודו דאנו ניצח בבקיארד אולטרה הישראלי, עידו דסה שני!
פורסט גאמפ הסיני: רץ 100 ק"מ ביום במשך 100 ימים ברצף.
לרוץ בבוץ: המדריך המלא לריצת שטח בחורף (ולמה זה יותר כיף משחשבתם).
קונספט מופרע ואכזרי שהגיע לארץ בפעם הראשונה ב-2020. באותה שנה – לקחתי את הגוף שלי לקצה וכמעט שילשתי את המרחק הכי רחוק שרצתי אי פעם, עם 18 שעות ריצה. הייתי ילד בן 21 שרק התחיל ללמוד את עולם האולטרה. חיה שונה בנוף ומהר מאוד קיבלתי את הכינוי "הילד".
View this post on Instagram
עברו הרבה שנים מאז. לאורך השנים האלה השתתפתי בעשרות אולטרות, בארץ ובעולם, בכביש ובשטח. צברתי ניסיון ועומק בעולם האולטרה שבזמנו, אפילו לא דמיינתי שאגיע אליו.
בין אימונים לאי ודאות
אל הבקיארד האחרון התאמנתי כמו שלא התאמנתי הרבה זמן. במשך בלוק של בערך ארבעה חודשים הקפדתי על רצף אימונים מדויק וקשוח מפי היוצרת ליז מלכה (המאמנת שלוקחת אותי לגבולות חדשים פעם אחר פעם).
באימונים בדקנו ודייקנו דברים עד לפרטים הקטנים ביותר, תזונה, קצב, ביגוד, ציוד ועוד ועוד. כחלק מהאימונים, רצתי סימולציות של שעות ארוכות ואפילו ימים, בקור, בשלג, בגשם, בלילה ובכל תנאי.
עידו דסה בבקיארד | צילום: אורי אבירם
כחודש בערך לפני הבקיארד פרצה המלחמה השניה עם איראן והאמת היא שחשבתי שהמרוץ לא יצא לפועל. אומנם לא נתתי לזה לשנות את תוכנית האימון, אבל עמוק בפנים לא חשבתי שהמרוץ יצא כמתוכנן.
שבוע לפני המירוץ, אחרי שכבר ביטלו לנו פעמיים את כרטיסי הטיסה לארץ – הודיע על הפסקת אש ושהמרוץ יוצא לפועל בתאריך המתוכנן. יומיים לאחר מכן, קנינו כרטיסי טיסה בדקה ה-90 והמראנו לארץ עם הרבה מאוד סימני שאלה לגבי היתכנות המרוץ. יום לאחר מכן, ההפקה הודיעה על דחייה של הזינוק ביום אחד בגלל מזג אוויר קשה של חום ואובך.
באותו שלב, זה הרגיש כאילו הגורל לא באמת רוצה שהמרוץ הזה יקרה. אבל ההפקה והרצים ניסו לעשות הכל כדי לרוץ!
יצא לדרך למרות הכל | צילום: דגנית מקא קראוז
הצוות הוא הכל
למרוץ הזה ארגנו צוות מלווה של אריות. חבורה של אנשים אדירים שהתקבצו יחד במטרה אחת – לעזור לי לדחוף את קצה גבול היכולת:
- דולב ושי, חברים יקרים משכבר הימים. אחראים על אווירה, לוגיסטיקה וציוד מ- א' ועד ת'.
- ליז ושחר, המאמנת והספורטתרפיסט שמלווים אותי כבר כמה שנים בכל ההרפתקאות הכי גדולות שלי.
- אבא שלי. שהיה איתי באותו בקיארד ראשון לפני שנים ועזר לי לדחוף את הגוף והנפש לקצה.
- ים ואדיר, צלמים ויוצרי תוכן (רצים בעצמם). שילוו אותנו לאורך המרוץ ויתעדו את הרגעים הכי קריטיים.
- ולי, האישה שלי, החצי המוצלח והחברה הכי טובה שלי. מפקדת על כל האופרציה כמו שרק היא יודעת.
כל הצוות הזה, הוא הסוד האמיתי להצלחה שלי ועוד אכתוב עוד על איך בדיוק זה בא לידי ביטוי בהמשך.
יוצאים לעוד סיבוב | צילום: תומר פדר, Sportphotography
יום שישי 14:00 – זינוק
בין קריית מלאכי לבית שמש, ביער חרובית, חור שרוב האנשים לא שמעו עליו – הוקמה לה עיר אוהלים קטנה שהייתה בית לבערך 100 רצים ורצות שניסו לנפץ את תקרת הזכוכית שלהם. בין אם 3 או 30 הקפות על המסלול – כל אחד והאתגר שלו.
בשעות הראשונות בבקיארד, יש תחושה של אופוריה מעט פתטית באוויר. מצד אחד, עשרות רצים שמחים ומאושרים. אבל מהצד השני נמצאת ההבנה שמחכות עוד שעות רבות על המסלול וזו רק ההתחלה.
אני תמיד משתדל לבלות את השעות הראשונות בלהכיר את הרצים שעל המסלול. גם כי אני באמת מעוניין לשמוע על המסעות והאתגרים של שותפיי למסלול. אבל גם כי זה עוזר לי להסיח את דעתי מהמחשבה שיש לי עוד ימים ארוכים לפניי.
עידו דסה בבקיארד | צילום: אורי אבירם
פרוטוקול ותוכנית מובנית
בין הקפה להקפה, אני והצוות התנהלנו על פי פרוטוקול שבנינו מראש. בהתאם ליעדים ולדברים שעבדו לי בסימולציות שלי. הפרוטוקול תיאר לפרטי פרטים מה אני צריך בכל שעה של המרוץ – החל מנוזלים ותזונה ועד ביגוד ציוד ותמיכה.
המנטרה שלנו באירועי סיבולת כאלה סובבת סביב המשפט "כישלון בתכנון הוא תכנון לכישלון" (תרגום חופשי).
תוכנית מרוץ טובה למרוץ בקיארד בנויה על 2 אבני ייסוד: אסטרטגיית תזונה ואסטרטגיית קצב. אסטרטגיית התזונה תציג פרוטוקול מדויק המכיל את כמות הפחמימות, חלבון, מלח, נוזלים וכו' שהרץ צריך לצרוך בכל שעה במרוץ. התוכנית צריכה להיות דינמית ולקחת בחשבון מראש את תנאי מזג האוויר, לילה ויום, העדפות אישיות, והרבה מאוד חלופות למקרה שהדברים המוכרים לא עובדים.
אסטרטגיית הקצב מתארת פרוטוקול מאמץ / קצב מטרה לשעות מסוימות לאורך המרוץ ולאורך שעות היום. בהתאם לשאיפות של הרץ, תנאי מזג האוויר ותוואי המרוץ. התוכנית הזו מאוד אישית. אבל היא מהווה בסיס הכרחי על מנת לתת נקודות ייחוס לרץ על רמת המאמץ שלו לאורך זמן וצפי התנהלות לוגיסטית הכרחית לאורך המסלול (זמן לשירותים, אוכל, החלפות בגדים, שינה וכו').
גם ישנים. קצת | צילום: אורי אבירם
בחזרה למרוץ – הלילה יורד והחושך איתו. אין ירח באותו הלילה. המסלול עובר לאורך יער בלי שום ישוב בסביבתו. הביטוי "חושך מצרים" הוא התיאור הטוב ביותר למצב השביל בלילה. יש משהו מיוחד בריצה בחושך. תמיד היא מביאה איתה קצת שקט. כל אחד מתכנס בעצמו, מרוכז באלומת פנס הראש שמאירה את כמה המטרים הבאים. צעד אחר צעד.
יום שבת – 00:01 יום הולדת
להקפה מספר 10, הצוות הפתיע אותי! בלי לשים לב, התחלף לו היום ואיתו הגיעה חגיגת יום הולדתי. הצוות ניפח בלונים, הכין זר, הדליק נרות, שר שירי יום הולדת ומילא אותי בחום ואהבה לכבוד יום הולדתי ה-28. זו הייתה חוויה מיוחדת, כאשר כל הרצים, הרצות והצוות שרו לי ואיחלו מזל טוב על קו הזינוק – 10 שניות לפני הזינוק לשעה הבאה.
לאורך כל אותו הלילה והיום, רצים שפגשתי לאורך המסלול איחלו לי מזל טוב. בין אם הכרנו לפני או לא.
עידו דסה בבקיארד. קשוח בלילה | צילום: תומר פדר, sportphotography
כמו בכל אולטרה מרתון, הבוקר הביא איתו אנרגיות חדשות וממלאות. יש משהו בזריחה שיכול להרים רץ מנקודת השפל הכי נמוכה. בנוסף לאנרגיות, הבוקר הזה הביא איתו גם מזג אוויר קיצוני שכלל רוחות מטורפות, אובך ושרב. זאת אחרי שיום לפני כן, רגע לפני השקיעה, ירד עלינו מבול מטורף במשך חצי שעה. כזה שהרטיב אותנו, את המחנה, את הציוד ומילא את השביל בבוץ לכמה שעות.
עוד בהכנות ידענו שמזג אוויר שכזה הוא החולשה הכי גדולה שלי. כיוון שבחודשים האחרונים אני ביליתי את רוב שעות האימון שלי באוסטריה, בגשם, שלג וטמפרטורה סביב ה-0 מעלות. השינוי הזה של אימון בתנאים שונים לחלוטין הוא אתגר משמעותי שניסיתי לגשר עליו באמצעות שילוב אימונים עם סשנים בסאונה כדי להרגיל את הגוף. עם זאת, לא באמת הצלחתי לעמוד בפרוטוקול הנדרש על מנת לבצע התאקלמות לפי הספר.
אחד מהאמצעים להתמודד עם החום היה לקרר את הגוף שלי כמה שניתן. לכן הצוות שלי עבד קשה בכל הקפה להרטיב אותי במים קרים ולמלא קרח בכובע, בשרוולי הידיים ובבנדנה שלי על הצוואר. זה בהחלט עזר והיה יותר טוב מכלום. אם כי החום והמזג אוויר עשו את שלהם. היום הארוך בתנאים הללו התחיל להראות את אותותיו כאשר השמש שקעה.
הצוות המלווה חשוב כל כך | צילום: אורי אבירם
יום ראשון – 00:01 דו קרב
את הלילה השני, אחרי 30 שעות בערך, התחלנו שני רצים – דודו דאנו ואני. אחרי כמה שעות של ריצה בחשיכה, התחלתי לסבול מעייפות בלתי נשלטת. זאת תחושה נוראית, אך מוכרת לי היטב מן העבר. ההקבלה הכי טובה שלי זה לשיכרון מאלכוהול.
הראייה מתבלבלת, הדיבור נמרח, העיניים נעצמות, המוח מפסיק לחשוב בהיגיון. עכשיו קחו את כל זה ותלבישו על רץ שנמצא בתנועה כבר מעל 32 שעות, 210 קילומטר בערך, באמצע יער חשוך, בלי קליטה בפלאפון עם פנס על הראש.
עידו דסה בבקיארד | צילום: אורי אבירם
כשהתחלתי להרגיש ככה, דאגתי קודם כל להודיע לצוות שלי. מאותו רגע, הם נכנסו לדריכות ותוכנית "חירום" של איך מנהלים אותי בצורה כזו שתאפשר לי להמשיך לרוץ, אבל בלי לסכן את עצמי. בגדול, התפקיד שלהם בכל הקפה שלי בשעות הבאות היה לוודא את הערנות והצלילות שלי, להאכיל אותי, לחדש נוזלים, עיסויים, להעלות את המורל, להזכיר לי למה אנחנו כאן ואת כל העבודה הקשה שהשקענו בשביל הרגע הזה – שידענו שיגיע.
כל אחד בתורו דחף אותי לצאת להקפה הבאה ולזאת שאחריה. כולל דודו עצמו שעזר לי על המסלול ושמר עלי. נכון, זאת תחרות וכל אחד מאיתנו רוצה לנצח, אבל התחרות הזאת שונה מתחרות רגילה, בגלל שכולנו רוצים לראות למה אנחנו מסוגלים ולשבור את הגבולות שלנו. בשביל לעשות זאת אנחנו צריכים אחד את השני! סך הכל דודו ואני רצנו עשרות שעות יחד על המסלול. יש בינינו קוד של לוחמים.
המופע של עוף החול
המלחמה הזאת המשיכה בערך 6-5 שעות, כאשר בחלקן הגעתי דקה בודדת לפני ההזנקה הבאה, ובאחרות הגעתי 15 דקות לפני שעת השין. כמו שמפיק המרוץ יאיר רמאן אמר "זה היה מופע של עוף החול, איך שחזרת לרוץ למרות שהיה נראה שזה הסוף".
להקפה ה-39 יצאתי עם כאב חזק בכף הרגל שסחבתי כבר כמה שעות. באותה הקפה הבנתי שאני לא אצליח לייצר קצב ריצה שיאפשר לי להגיע בזמן לסיום ההקפה והסתובבתי חזרה אחרי 20 דקות.
עידו דסה ודודו דאנו בסיום | צילום: אורי אבירם
לי ליוותה אותי במטרים האחרונים חזרה למחנה. המחנה שהיה עיר אוהלים לפני 24 שעות, היה ריק לגמרי בשעות האחרונות. רק 2 אוהלים, שלי ושל דודו. אפילו מההפקה נשארו רק צוות מצומצם. אבל עבורי, מתחם האוהלים היה מלא עד אפס מקום. מלא באנשים שעצרו את הכל, למשך סופ"ש שלם. שמו הכל בצד והתרכזו במטרה אחת – בי.
זה הצוות שלי, שמורכב ממשפחה ומחברים שהם משפחה. האנשים הכי טובים שיכולתי לבקש. הם ועוד עשרות חברים, משפחה ומכרים שהגיעו לבקר ולתמוך בי לאורך 262 קילומטרים ו-38 שעות של ריצה.
איזו זכות יש לי. להיות חי, להיות מסוגל לקחת את הגוף והנפש שלי עד קצה גבול היכולת ולרדוף אחרי מימוש הפוטנציאל שלי. הזכות להיות מוקף באנשים שאוהבים אותי ואני אותם. תודה לכם ולחסויות שתומכות בי לאורך הדרך (שטראוס פרו, ג'ולבו, תה נורת' פייס, קורוס, פודיום ו-RacePace). ותודה לכל מי שעקב מרחוק, אמר מילה טובה, חייך ופרגן.
בשונה מתחרויות אחרות שעשיתי בעבר, הבקיארד הזה השאיר איתו טעם של עוד. ואני כבר מחכה לאליפות העולם באוקטובר!
הכותב: עידו דסה | מרצי האולטרה המובילים בישראל. פעמיים אלוף ישראל בריצה למרחק 100 ק"מ. לשעבר שיאן ישראל במרחק הזה בקצב ממוצע של 4:39 דק' לקילומטר. התחרה בעשרות מרוצי סבולת מפרכים ברחבי העולם, ייצג את ישראל באליפות העולם בסקיי-ראנינג, טיפס את פסגות האלברוס וקילימנג'רו. כשהוא לא בהרים, עידו עובד בסטראטאפ ספורט הסיבולת RacePace.
