זהו, המעגל נסגר. השם של ליאור וייצמן עבר את שער הסיום של צ'אלנג' ישראמן 2026. אותו מעגל שנפתח באותו יום ארור, 7 באוקטובר 2023. ביום שבו ליאור ואני יצאנו לרכיבת נפח שגרתית במסגרת האימונים שלנו לקראת תחרות הישראמן 2024, למרחק חצי איש ברזל.
לכתבות נוספות בנושא:
עם התמונה על החליפה והזיכרון בלב: סמ"ר דביר ברזני ז"ל הונצח על מסלול הישראמן
המספרים מספרים: ניתוח הביצוע ההיסטורי של אלמוג אלעזרי בישראמן 2026
שירלי ניסן וליאור לוי זכו בפרס מלך ומלכת ההר בישראמן לזכר נדב גולדשטיין ז"ל
ליאור ואני הכרנו במסגרת מרוץ השליחים החברתי הר לעמק והתאמנו בקבוצות טריאתלון שונות. ליאור בקבוצת אלפא ואני בטריהארד. לשנינו היה קשה מבחינה לוגיסטית להצטרף לאימוני השבת בקבוצות שלנו, ולכן במשך חמישה חודשים היינו מבצעים את אימוני רכיבת הנפח של שבת יחד. רוכבים בביטחון על כבישי העוטף.
View this post on Instagram
שבת אחת שחורה
הכל היה שגרתי. עד אותה שבת. מטח הטילים התחיל כשכבר היינו על כביש 232, שבהמשך היום הפך להיות כביש דמים. אני יצאתי מבארי וליאור משדרות. שנינו לכיוון נקודת המפגש בנתיבות. כמה דקות אחרי שהתחיל המטח הגדול החלטנו על הפסקת הרכיבה וחזרה בטוחה ככל הניתן הביתה.
אני, רגע לפני שנכנסתי לקיבוץ, מול השער הצהוב, זיהיתי שלושה בדואים שיצאו בריצה וסיפרו על המחבלים שנמצאים בקיבוץ. ברחנו יחד עד שהיריות הקיפו אותנו, ולכן נכנסנו לתוך חורשת עצים וכך מצאתי את עצמי במשך 7 שעות בין ומתחת לשיחים, לא רחוק מבארי, כשמסביבי מחול שדים של מחבלים, אין ספור יריות, פיצוצים, צעקות ותוהו ובוהו. עם חרדה גדולה על חייהם של הילדים שלי, של משפחתי ושל קהילת בארי. לבסוף חולצתי על ידי ארבעה בדואים ממשפחת אלקרנאוי מרהט, שבאו לחלץ את קרובי המשפחה שלהם ועל הדרך חילצו גם אותי.
איה מידן וליאור וייצמן ז"ל | צילום: פרטי
וליאור?! רכב במהירות לכיוון ביתו ומשפחתו. אך המחבלים זיהו אותו וירו בו. ליאור נרצח על אופניו. בן 32, נשוי ללימור ואבא לכפיר שהיה אז בן 3.5. עבד כאיש סאונד לסרטים וסדרות.
רק למחרת אותו יום נורא, אחרי שהבנתי שגיסתי ואחיין שלי נרצחו (דנה וכרמל בכר ז"ל) קיבלתי גם את הידיעה שליאור נרצח. בגלל שעוד היו מחבלים באזור, אפילו להלוויה לא הצלחתי להגיע. היא הייתה מהירה עם מעט מאוד משתתפים.
אך מאותו יום נפתח מעגל ההנצחה. ואני הבטחתי לליאור שהשם שלו עוד יעבור את שער הישראמן, כפי שחלם.
איה מידן בישראמן | צילום: צלמי שוונג
"התרוממות הרוח עם הנפילות שבדרך"
לא פעם, במהלך האימונים לישראמן, הייתי "מקללת" אותו. מה היה רע לנו להתאמן למרוץ 5 ק"מ? למה דווקא באימונים לחצי איש ברזל כל זה קרה?
אבל כנראה ליאור ידע מה הוא עושה כי ההחלטה להמשיך את הדרך שלו ולהתאמן דווקא לתחרות כזאת שדורשת המון כוחות פיזיים ונפשיים שמרה עלי. הבחירה לקום בכל בוקר והשמירה על התנועה והספורט עזרה לא לצלול לדיכאון ותסמיני הפוסט טראומה שאיימו לתפוס ולמשוך אותי למטה.
פיתחתי יחסי אהבה-שנאה עם הספורט. מצד אחד הגוף מותש, כבד, כואב ולא תמיד משתף פעולה עם ההנחיות שהאימון דרש. אך מצד שני, ככל שהתמדתי בתנועה האבן הכבדה שישבה לי על החזה והברכיים לאט לאט התחילה לפנות את מקומה והתחילו להיכנס קרני אור לתוך העולם השחור שלי. זה היה טנגו זהיר של התרוממות הרוח עם הנפילות שבדרך. צעד קדימה ושניים אחורה.
איה מידן רוכבת בישראמן | צילום: צלמי שוונג
וזה קשה. הדרך הייתה כל כך קשה ומורכבת. ובדרך הזאת איבדתי גם חבר טוב- איתי בקר ז"ל, שגם הוא היה צריך להתחרות בתחרות הזאת. ועברתי תהליך של גירושין… עוד התמודדות, עוד אובדן… אז לא הגעתי לתחרות מוכנה ב-100%.
קושי, מחשבות וגעגוע
לתחרות הגעתי עם התרוממות רוח יחסית. העובדה שאין כבר חטופים בעזה הביאה לכך שאסיר את הסרטים הצהובים מעצמי ומהאופניים. זה מדהים איזה משקל עצום יש לסרט הצהוב הזה. הגזירה של הסרט עשתה קונוטציה של חלק ממנהגי האבל. שגם שם גוזרים משהו מעצמך. ולמען האמת זה גם כאב כאילו גזרתי את עצמי… אך הורדת הסרט הביאה להקלה מאוד גדולה.
התחרות, מעבר לזה שהיא ארוכה, הפעם ספציפית נוספו לה תנאים שהקשו במיוחד. בשחייה – גלים לא פשוטים ושחיין שהחליט לעבור ברגע אחד מתנועות רגליים של חתירה לתנועות חזה נתן לי חתיכת בעיטה בסנטר ובחזה וזה כאב.
איה מידן רצה בישראמן | צילום: צלמי שוונג
ברכיבה – פנצ'ר שלקח לי 35 דקות לתקן ורוחות פנים חזקות מרגע הסיבוב ועד החזרה לנטפים הביאו לזמן ממושך יותר מהצפוי על המסלול. ולריצה יצאתי מאובזרת בדגל ישראל עם דמותו של ליאור. הדגל עצמו היה גדול ומעיק והגוף כבר היה מותש. אז מדי פעם קשרתי אותו לעצמי והוצאתי אותו לקראת סיום.
21 ק"מ של קושי ומחשבות. על געגוע – למי ולמה שהיה ואיננו עוד. על שבר ואובדן, אך יחד עם זאת גם מחשבות על זה שאני בחיים (!!!) ועל התקומה שתבוא, בתקווה, בקרוב. הלוואי ותבוא.
סגירת המעגל
את שער הסיום חציתי עטופה בדגל. אמנם בדגל המדינה שהפקירה אותי ב-7/10/23 ועד היום אנחנו עוד לא לגמרי מבינים מה קרה שם והרבה גם לא לוקחים אחריות שזה מרתיח… אבל עזבו, לא אכנס לזה…
המדליה על קברו של ליאור וייצמן ז"ל | צילום: איה מידן
אך על הדגל הזה דמותו של ליאור. חבר יקר, ששילם את מחיר המחדל.
אין סוף רגשות – גאווה, שמחה, עצב, תסכול…
תחושה עוצמתית שקשה לי לתאר לכם במילים,
רק בדמעות.
וביום ראשון, נסעתי לקבר של ליאור בשדרות. הנחתי לו את המדליה על הקבר ואמרתי לו: "ליאור, המדליה הזאת
היא שלך ובשבילך"
מבחינתי, הישראמן הוא יותר מתחרות או מרוץ. הוא מקום להנציח ולזכור (קיר ההנצחה שיצרה ההפקה כואב וראוי להערכה גדולה. הלוואי ולא יגדל). המקום לשבור תקרות זכוכית, והמקום שבו – הרוח החיה מנצחת את הגוף.
ורק כך, במקום כזה,
היה אפשר
לסגור את המעגל
