שנתיים חלפו?
איך כבר שנתיים חלפו מאז אותו יום נורא
שפקד אותי, את הקהילה שלי בבארי ואת כל המדינה.
הזמן נעצר.
אני עוד זוכרת, כאילו זה היה היום, את רגע היציאה שלי מהקיבוץ סביב השעה 6:20, לרכיבת הכביש במסגרת האימונים לקראת תחרות צ'אלנג' ישראמן למרחק חצי איש ברזל שהיה צריך להתקיים בינואר 2024 (ובהמשך נדחה למרץ 2024). כשיצאתי מהשער הצהוב שמעתי באוזניים את המוזיקה של מסיבת הנובה, וכשהבטתי הצידה ראיתי את התכנסות רוכבי השטח ברחבה בכניסה לקיבוץ. חלקם היו באימונים לקראת תחרות אפיק ישראל, שהייתה צריכה להתקיים כמה ימים לאחר מכן.
איה מידן רוכבת ב-TRI כנרת | צילום: ליאור פוזניאק, שוונג
ממש כמה רגעים אחרי היציאה שלי, החיים השתנו לבלי הכר.
הטילים עפו, אזעקות צבע אדום מילאו את האזור, שעון הגרמין נעצר, נהרות של דם ודמעות זרמו וקולות זעקה ושבר התפשטו כמו פצצת אטום בכל המדינה.
איבדתי ואיבדנו כל כך הרבה באותו יום ארור
בעיקר את עצמנו.
החיוך שלנו כבר לא אותו חיוך, תחושת ריקנות מילאה את הגוף, אבן כבדה התיישבה על החזה והרגליים ונראה ששום דבר לא מצליח למלא את החלל והבור העמוק שנפער ומאיים למשוך אותנו אליו.
שנתיים חלפו ונראה ששום דבר לא השתנה. המדינה עדיין במלחמה, חיילים נהרגים והחטופים?! הם עדיין חטופים – רעבים, מעונים, מפוחדים. ולא פעם שומעים על פגועי הנפש שלא הצליחו לחיות עם המראות והריחות ושמו קץ לחייהם.
איזה כאב.
איה מידן ואחיה אבידע בכר | צילום: יורם שפירר
הזמן לימד אותי שמטרת הטרור היא להרוג אותנו, לא רק פיזית אלא גם נפשית ורגשית. לזרוע בנו פחד, להכניע את רוחנו ולגרום לייסורים עד שלא נרצה לחיות יותר. ובפעם הזאת הטרור לא הכניס רק פחד אלא גם המון כאב נפשי ופיזי בלתי נסבלים. כאב שנמשך עד היום. שנתיים אחרי.
ועכשיו… איך מתרוממים מכאן?
אז אני יכולה לספר לכם שמספר דברים עזרו ועדיין עוזרים לי להתמודד.
הראשון – שמירה על התנועה והספורט. וזה לא פשוט. הספורט מכאיב, אך הוא גם משקם. הגוף לא מאפשר את מה שהראש מבקש. הקשר החזק בין גוף לנפש מביאים לתנודות קיצוניות ביכולות. וזו עבודה יומיומית להכיר בעובדה שמה שיכולתי לעשות אתמול לא בטוח שאצליח לעשות היום או מחר. אבל התנועה והספורט מצליחים לשמור על משהו בריא.
איה מידן על קו הסיום בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
שנית – אירועי ההנצחה והזיכרון שמקיימים מאז 7 באוקטובר ממלאים מעט את הריקנות והבור שנפער ברגע שעולמות שלמים של חלומות ותקוות נגדעו בבת אחת. עומדים יחד ומנציחים את מי שבשבילו המסע הזה תם.
אני הפקתי את אירוע הזיכרון ל-11 רוכבי האופניים שנרצחו ב-7.10. קיימנו רכיבת כביש ושטח משדרות לבארי ואז קיימנו טקס וסיפרנו על כל נרצח. זה היה כל כך משמעותי למשפחות שיקיריהן כבר לא בחיים. הרצון שלי לעשות למען האחר עוזר לקום על הרגליים.
איה מידן בטקס ההנצחה בבארי | צילום: יורם שפירר
ושלישית – חשוב לי לספר את הסיפור האישי שלי ושל קהילת בארי. אני רוצה שידעו מה קרה לנו. שלא יקטינו, שלא ינרמלו. ואפילו להראות בעיניים ודרך הרגליים את מה שקרה לנו. כמה רוע היה שם באותו היום. לאחרונה גם יצאתי עם הרצאה שאני קוראת לה "לפיד התקווה". בהרצאה אני מספרת את הסיפור שלי מבוקר ה-7/10, וגם מספרת על השיקום שעברתי. (בהזדמנות זו – אתם מוזמנים להרצאה שתתקיים ב-19 בנובמבר ב-19:30 במרכז פרס לשלום ביפו).
ביום שני, 6/10/25, ציינו את יום השנתיים בטקס זיכרון בבארי.
"תם הטקס", אמר המנחה.
אך למעשה שום דבר לא תם.
כל עוד החטופים שם.
נקווה ונתפלל לשובם – החיים לשיקום הולם, והמתים לקבורה ראויה.
ואנחנו? נמשיך לנוע בין ייאוש לתקווה בכל יום שיעבור.
ונמשיך להנציח את הנרצחים.
בכך שנחיה, לזכרם ולאורם.
