אחרי הפארסה של 1924, כאשר סכסוך כספי בין המארגנים לרוכבים המקצוענים הוביל לכך שרבים מהרוכבים הבכירים של התקופה לא השתתפו בג'ירו ד'איטליה, 1925 הייתה השנה שבה הכל היה אמור לחזור לשגרה. זה גם היה אמור להיות סיבוב הפרידה של גדול רוכבי איטליה דאז, ומי שכולם ניבאו שיזכה, קוסטנטה ג'ירארדנגו, ה"קמפיוניסימו". רק שאף אחד לא סיפר זאת לאלפרדו בינדה.
לכתבות נוספות בנושא:
נדב רייסברג בחוץ: סגל ישראל פרמייר טק לג'ירו ד'איטליה פורסם ללא ישראלים
גלגלי ההיסטוריה: סיפורו של גסטונה ננצ'יני – הרוכב שעשה היסטוריה, ונשכח
גלגלי ההיסטוריה: אלוף העולם האפרו-אמריקאי הראשון
רגע לפני תחילת הג'ירו ד'איטליה 2025, מדור "גלגלי ההיסטוריה" חוזר 100 שנים לאחור, אל הפריצה של "החצוצרן מצ'יטיליו", אחד הרוכבים הגדולים בכל הזמנים, ולתחילתה של היריבות הגדולה הראשונה בענף האופניים האיטלקי.
בינדה נולד בעיירה קטנה בשם צ'יטיליו הסמוכה לווארזה בצפון איטליה ב-1902. בנעוריו עבר לניס בצרפת ועבד כטייח אצל דודו. בגיל 19 החל להשתתף במרוצים בצרפת. ב-1923 ניצח במרוץ לפסגת המון שוב שליד ניס, כשהוא גובר על כמה מהרוכבים האיטלקים המובילים של התקופה, בהם ג'ירארדנגו.
קוסטנטה ג'ירארדנגו | צילום: Bibliothèque nationale de France, Wikimedia
גייטנו בלוני, שזכה בג'ירו ב-1920 היה המום מהכשרון הצעיר. "אם הבחור מווארזה יבוא לאיטליה, הוא ינצח את כולם", אמר לקמפיוניסימו. שנה לאחר מכן הוא רכב מניס למילאנו כדי להשתתף בג'ירו של לומברדיה, שהיה אז המרוץ הבכיר בארץ המגף, וסיים רביעי, באותה קבוצה עם ג'ירארדנגו.
אבל לקראת הג'ירו, לכולם היה ברור שיכול להיות רק מנצח אחד. לא סתם ג'ירארדנגו היה הרוכב הראשון שזה לכינוי אלוף האלופים. הוא היה אז בן 32, וכבר ניצח פעמיים בג'ירו, שלוש פעמים בלומברדיה, ארבע פעמים (מתוך השש בהן יזכה) במילאנו-סן רמו, חמש פעמים במילאנו-טורינו ותשע פעמים באליפות איטליה.
לאחר שהשתתפותו נמנעה שנה לפני כן, הוא הגיע לג'ירו של 1925 כדי לנצח ולפרוש בסטייל. הג'ירו באותה תקופה היה מלחמת התשה. 3,520 קילומטרים ב-12 שלבים, מבלי שהיה מותר לרוכבים לעזור אחד לשני או לקבל עזרה מבחוץ. כל האלופים הגדולים של התקופה השתתפו. בלוני ניצח בשני קטעים, אלוף 1921 ו-1922, ג'ובאני ברונרו ניצח בקטע. ג'ירארדנגו היה מצוין וניצח בשישה קטעים. אבל היחיד שהצליח לפתוח פער מהמתחרים היה בינדה, שאמנם ניצח רק בקטע אחד, אבל הדהים וניצח במרוץ.
ג'ירארדנגו לא לקח את ההפסד בקלות, והחליט לא לפרוש. בין השניים התפתחה יריבות מרה. ג'ירארדנגו היה אלוף עממי. בתקשורת האיטלקית אמרו עליו שהוא יותר אהוד ממוסוליני. אפילו ניתנה הוראה שכל הרכבות המהירות יעצרו בעיירת מגוריו, נובי ליגורה. מנגד, בינדה נתפס כזר, "צרפתי", קר ומנוכר. הוא אף הכריז שהוא לא בא לתת שואו, אלא לנצח תחרויות אופניים. האוהדים האיטלקיים הפנאטיים, “הטיפוסי”, פחות התחברו.
אלפרדו בינדה | צילום: Wikimedia
ה"קמפיוניסימו" עדיין היה רוכב חזק, ובג'ירו של 1926 ניצח בשני קטעים, וגם פעמיים נוספות ניצח במילנו-סן רמו, אבל בינדה היה ה"קמפיוניסימו" החדש. אחרי הזכייה בג'ירו הוא המשיך לניצחון בלומברדיה וזכייה באליפות איטליה. ב-26' סיים שני בג'ירו אחרי ברונרו (הראשון שניצח שלוש פעמים בג'ירו) אבל זאת הייתה מעידה זמנית.
ב-1927 בינדה הביס את מתחריו, כשהוא מוביל מהיום הראשון עד לקו הסיום (רק ג'ירארדנגו עשה זאת לפניו ויעברו כ-50 שנה עד שאדי מרקס יעשה זאת שוב). הוא ניצח ב-12 מ-15 הקטעים בתחרות (שיא שקיים עד היום) וסיים 27:30 דקות לפני ברונרו במקום השני. באותה שנה גם זכה באליפות העולם בכביש שנערכה לראשונה.
שנה לאחר מכן האוהדים האיטלקים העבירו את תמיכתם לדומניקו פימונטסי. השניים חלקו ביניהם את הניצחונות בכל הקטעים, כשבינדה מנצח בשבעה מה-12 וגם בתואר כולו. שנה לאחר מכן בינדה ניצח בשמונה קטעים ושבר את שיא הזכיות בג'ירו, למגינת לבם של הטיפוסי.
השליטה של בינדה בג'ירו איימה על עתידו של המרוץ ושל "הגאזטה דלו ספורט" שייסד אותו. הקוראים איימו להפסיק לבוא ולהפסיק לקרוא את העיתון, כי התוצאה הייתה ידועה מראש. הפתרון של העיתון היה פשוט: שוחד. הם שילמו לבינדה 22,500 לירטות – הסכום המשוער שהיה מקבל אם היה מנצח במספר קטעים וזוכה בג'ירו – כדי לא להשתתף.
אלפרדו בינדה | צילום: Wikimedia
במקום זאת, הוא השתתף ב-1930 בפעם הראשונה בטור דה פראנס, אבל התרסק פעמיים בקטעים הראשונים וחזר לאיטליה בשביל לקבל את הכסף שהגיע לו. מי שסיים שני בטור של אותה שנה היה ליארקו גווארה, עליו ג'ירארדנגו הכריז שהוא ה"אנטי-בינדה".
השניים התמודדו ראש בראש בג'ירו של 1931, כשגווארה מנצח בשני הקטעים הראשונים והופך לרוכב הראשון שלובש את החולצה הוורודה, שהוצגה לראשונה באותה שנה. בינדה ניצח בשני הקטעים הבאים ועבר ללבוש ורוד, אבל התרסק בקטע השישי ופרש. שנה לאחר מכן סיים רק שביעי בג'ירו, אבל באותה שנה זכה במשהו שלא היה לו קודם לכן – אהדת הקהל. זה קרה כשזכה באליפות העולם מול הקהל הביתי ברומא. ב-1933 ניצח בפעם החמישית בג'ירו, והפך גם לראשון שמנצח בקטגוריית המטפסים.
הוא פרש בגיל 31 כגדול הרוכבים בהיסטוריה, והפך למאמן של נבחרת איטליה. הוא הוביל את הדור הבא של הענף באיטליה – בהם ג'ינו ברטלי, גסטונה ננצ'יני וכמובן את מי שיירש אותו כ"קמפיוניסימו" ובתור הגדול מכולם, פאוסטו קופי – לזכיות בטור דה פראנס וב'גירו. הוא הלך לעולמו ב-1986, בגיל 83.
אלפרדו בינדה עם ז'אן בידו | צילום: Wikimedia
ההישגים שלו נותרו מרשימים גם 100 שנה אחרי. הוא מחזיק יחד עם קופי ומרקס בשיא הזכיות בג'ירו (5) ובשיא הזכיות באליפות העולם (3) עם ארבעה רוכבים נוספים. לקח כמעט 70 שנה עד שמאריו צי'פוליני שבר את השיא של בינדה בנצחנות בקטעים בג'ירו, שעמד על 41. ארבעת הניצחונות שלו בלומברדיה מציבים אותו במקום השני בהיסטוריה (יחד עם טאדיי פוגצ'אר) אחד פחות מקופי.
המוסיקה של "החצוצרן מצ'יטיליו" ממשיכה להתנגן גם בדרך ייחודית, באמצעות מרוץ טרופאו אלפרדו בינדה, מרוץ הנשים הנחשב והוותיק ביותר בסבב, שנערך בכל שנה באזור עיירת הולדתו של בינדה.
