7/10/23. שבת בבוקר. אנחנו קמים מוקדם ומתארגנים לרכיבת שבת. הפעם שנינו יוצאים מאיירפורט סיטי, אבל עמוס יוצא רבע שעה לפניי. נתראה בקפה של אחרי…

6:25 – אילן אולמן מתדרך ומסיים במילים שאני אוהבת לשמוע – "באנו בשלום ונחזור בשלום".
6:30 – מתפזרים לפלוטונים, חלקינו כבר מקליקים.
בום ראשון. עמום כזה. אילן צועק: "חבר'ה, עצרו!" בום נוסף
"חברים, משהו קורה. תנו לי 5 דקות לבדוק מה קורה".

לכתבות נוספות בנושא:
מאמנת הריצה מהדרום שאיבדה 3 מתאמנים ממשיכה לרוץ בזכות רוחב הלב האילתי
להתחיל מגיל צעיר: על חשיבות האופטיקה בספורט אצל ילדים
ספורט עוצמה ואופטיקה: למה שמירה על ראייה איכותית תסייע בשיפור הביצועים

דקות ספורות עוברות והקבוצה המאוד גדולה הזו נכנסת לתוך בניין סמוך. מתחילות בדיחות…
טוב שאנחנו עם קסדות על הראש… טלפונים של רבים מאתנו מתחילים לצלצל.
הבת שלי מתקשרת – "אמא, איפה אתם? יש אזעקות"
"אני בסדר, מאמי, פה עם כולם. תיכף מגיעה הביתה".
מרימה טלפון לעמוס: "אנחנו כבר במודיעין"
"יש אזעקות. תחזור"

קבוצת 500 וואט לפני רכיבה | צילום: פרטי

מתפזרים. חברים, תיכף ניפגש על הטריינר.
20 דקות אורכת הנסיעה הביתה. הלב שלי דופק מהר. אני שומרת על קור רוח ומחליטה לשים מוסיקה. זה עובד ל 5 דקות…
מגיעה הבייתה. הבנות מול הטלוויזיה (הבן ישן אצל החברה). הן מעדכנות אותי, אבל אני לא בטוחה שאני מבינה. אני רק מבינה שזה לא עוד "צבע אדום".
אני חולצת את נעלי הרכיבה, מתיישבת מול הטלויזיה, ו… עוד אזעקה. רועמת!
מתקשרת לעמוס – "איפה אתה?"
"אני כמה דקות מהבית. אני ממש קרוב. כנסו לממ"ד"
"אבל איפה אתה?"
"כמה דקות מהבית. רפי ואני תופסים מחסה. כנסו לממ"ד"
מה לעזעזל קורה כאן???

כל השבת אנחנו צמודים לטלוויזיה.
הלם. הלם. הלם.
אנחנו שומעים בלייב את הנצורים. שיחה של אישה צעירה שמתחננת "תעזרו לי. חטפו את אבא שלי לעזה"
אני לא יודעת לתאר את מה שקורה לי בגוף.
אני רואה על המסך את הפנים של דני קושמרו, הוא בהלם, הוא לא יודע מה לומר ואיך להגיב,
אנחנו בסרט אימה. זה לא אמיתי. לא יכול להיות. המוח שלי לא יכול לקלוט את זה.
"ואיפה הצבא"??? עמוס צורח

אחרי כמה שעות שבהן אנחנו מחוברים למסך, חשופים לזוועות, הראש והגוף מתמלאים בפחד. בהלה. חרדה. קשה לנשום. הדבר היחידי שאני מבינה, זה שאנחנו לא מבינים כלום! שום דבר לא הגיוני. זה סיוט. זה לא יכול להיות.
אי אפשר באמת להכיל את הדבר הזה. כבר לא זוכרת כמה אזעקות היו. טלפונים לאמא שלי, למשפחה, לחברים, והערב מגיע, הזוועות מתגלות ועצב גדול נופל עלינו ושוטף אותנו.

דנית ועמוס ריינד בימים שקטים יותר | צילום: פרטי

ראשון בבוקר. עמוס מתארגן לעבודה.
"אתה הולך לעבודה?"
"ברור"
"מי יבוא?"
"אולי יצטרכו אותנו. אני רוצה להיות שם. אני חייב. יש לנו ממ"ד שם. אל תדאגי. הכל יהיה בסדר".

עוד יום עובר, ואיתו התמונות הקשות, הדם, ההרס, השמות, הסיפורים, הגיבורים, התינוקות, החטופים, המשפחות, החיילים, התצפיתניות, ההיסטריה, הזוועות, הפרשנים, הדמעות, החרדות, ההתגייסות, הגיבורים, הניצולים, השבורים, החורבן, האפר, הגיבורים.

יום שלישי. אני מבינה שאני חייבת לעשות משהו. לצאת מעצמי ולתרום. להיות בעשייה. אני מחליטה לפרסם פוסט. אנחנו תמיד נרתמים לעזור. גם עכשיו נמצא את הדרך. מנסחת פוסט – אנחנו פה לסייע למי שצריך – משקפים שנשברו, תיקונים, עדשות – מה שצריך. אנחנו פה. מחכים לכם עם חיבוק. לא בטוחה שזה יועיל או שזה באמת יעשה משהו, אבל זה הדבר היחידי כרגע שעולה לי בראש.

תוך כמה דקות, אנחנו מוצפים בהודעות:
"הבן שלי גויס, נשברו לו המשקפיים…". "בואו עכשיו. נתקן במקום".
חייל קרבי מתקשר: "חייבים במהרה משקפי ירי". "בואו לקחת. כל מה שיש כאן, שלכם".
שגריר שלנו שגויס: "אני חייב משקפי אבק. אנחנו נוסעים בג'יפים פתוחים". "שלח מישהו לקחת".
ידיד של עמית: "אמא, צריכים 30 חולצות מנדפות ליחידה שלהם". "אוקי. אנחנו על זה".

אחד הלוחמים עם המשקפיים החדשים | צילום: פרטי

ואז טלפון מקולגה, מציע לי להצטרף לקבוצה של חמ"ל אופטיקה שהוקם בדיוק לצרכים האלו.
בטח. אנחנו בפנים.
קבוצה מדהימה של אופטומטריסטים ועסקים פרטיים וספקים בתחום, ולהפתעתי הרבה, ההודעות בקבוצה הזו זורמות בקצב מסחרר.

ותוך זמן קצר יש סיוע, ויש שינוע, ויש עזרה הדדית מטורפת, ואני מוצאת את עצמי מארגנת ניידות אופטיקה לאזורים שונים בארץ, שיגיעו לעשות בדיקות ראיה למפוני העוטף – אנשים שיצאו והוצאו מבתיהם, ככה, כמו שהם, בלי כלום, ובלי המשקפיים…ולא יכולים לראות, ולא יכולים לקרוא…

ואני בעשייה מלאה. מארגנת ומתאמת, וכולם עוזרים ונרתמים, והניידת שחוזרת מים המלח, מורידה אצלנו את העבודות בשבע בערב. עמוס ועידו (הבן) הולכים לחנות להכין את המשקפיים. הם חוזרים הביתה בחצות. מבסוטים. כמעט סיימנו. את השאר נמשיך בבוקר.

והפניות ממשיכות ללא הרף – יש שני פצועים בהר הצופים. ללא משקפיים. לא רואים. חייבים משקפיים עכשיו. אני על זה. למי יש עוד משקפי ירי? מי יכול להביא משקפים לחייל שעולה לצפון? למי יש עדשות עם המרשם הזה? מי יכול לחתוך עדשות? למי יש משקפי מגן? וואווו!!! הכל מתקתק כאן בצורה מדהימה!

והימים עוברים. וזו העשייה שלנו. רובה ככולה היא עבור תושבי העוטף והלוחמים. ואנחנו מקבלים תגובות ותודה, ולכמה רגעים קטנים, בתוך כל התופת הזו, בתוך כל הכאוס, הזעם והכעס, התסכול ובעיקר, העצב הגדול, לכמה רגעים קטנים, אני חושבת לעצמי – עזרנו לכמה אנשים היום. גרמנו לכמה אנשים לחייך. עשינו עבורם משהו קטן שעשה להם טוב.

שבת בערב. שבוע אחרי. עמוס אופטומטריסט "כונן" – מי שצריך משקפים או תיקון דחוף, יכול להגיע אלינו. וככה הוא, מתזז בשבת. קופץ לחנות, פוגש חיילים, הורים של חיילים, מכין להם משקפיים, חוזר הביתה. קופץ להביא משקפי ירי ללוחם שתקוע באיזשהו בסיס. חוזר הביתה.

תשע בערב. טלפון. קול במבטא כבד "הי עמוס, מדבר ד"ר אדם ביר. הגעתי מניו יורק. אני לא חי בארץ אבל הגעתי כדי להתגייס למילואים. מחר בבוקר אני צריך להיות בדרום. נשברו לי המשקפים. אני יכול לבוא אליך עוד שעה?"
"בטח. תבוא. ניפגש בחנות. אעשה לך משקפים במקום"
"וואו. תודה רבה"
"לא, לא, תודה רבה לך ד"ר ביר".

אנחנו מבינים שזה עוד רחוק מלהיגמר, אבל אנחנו מבטיחים להיות כאן ולהמשיך לעזור כמה שרק נוכל. ועם כל הקושי והכאב שסובבים אותנו, ברור לנו שעוד נחזור לדבר על ספורט ועל הדברים שאנחנו אוהבים לעשות, על הישראמן ועל דברים שכרגע זו לא שעתם. העם שלנו צריך אותנו לדברים אחרים, וכולנו נענים לקריאה. נזכור שככה זה עכשיו. ויהיה טוב יותר. חייב להיות.