נתחיל מהשורה התחתונה. סיימתי את מרתון אתונה! מרתון! אתונה!
אני לא יכול אפילו להתחיל להסביר עד כמה האמירה הזאת הייתה מופרכת, רק לפני שנתיים.

קצת רקע. עד גיל 44 לא רצתי, ובכללי הייתי בכושר ירוד מאוד עד לא קיים.
לפני שנתיים, ב-7.10, אביתר דוד, בן דוד של אשתי נחטף ממסיבת הנובה והחיים שלנו התהפכו.
התחלתי לרוץ שבועיים אחרי, כשהתחילו הריצות למען החטופים.

לכתבות נוספות בנושא:
מרוץ הגבורה באופקים: ריצה שנושאת את הזיכרון ואת הכוח לקום מחדש
Run The View בברצלונה: החופשה שבה רצנו, טעמנו, צחקנו – ובעיקר נשמנו
הרוח של תני ממשיכה לרוץ: הקרן שנולדה מזיכרון והפכה למסע ריפוי לאומי

הייתי חייב לפרוק איכשהו את כל הזעם והתסכול, וההתנדבויות וכל הפעילות למען החטופים לא הספיקו. כך התחלתי לרוץ 7.10 ק"מ בשבתות, ועוד פעם אחת באמצע השבוע. ללא הכנה, ללא יכולת אירובית, אבל הזעם שימש כדלק בריצות.

אחת הריצות למען החטופים | צילום: פרטי

105 שבתות של קהילה, תקווה וריצה למען אביתר

בדצמבר 2023, אחרי העסקה הראשונה, לקחתי על עצמי לארגן את הריצות הללו, וזה נמשך עד אוקטובר האחרון. עד ההסכם בו אביתר חזר. 105 שבתות רצוף.

בין המשפחה, העבודה וכל הפעילות למען אביתר, הריצות היו עוגן של שפיות. גם בפן הפיזי (Runners High) אחרי כל ריצה, וגם בפן החברתי. כל כך הרבה אנשים טובים שבמשך שנתיים המשיכו להגיע בכל מזג אוויר ובכל מצב של המלחמה, פשוט כדי לתמוך. כמה כוחות זה נתן!

לפני שנה, בנובמבר 2024, מספר רצים ותיקים, בלי קשר אחד לשני, דחפו אותי לקחת את הריצה יותר ברצינות ולהתחיל להתאמן כמו שצריך. השתעשעתי ברעיון תקופה, עופר, רן ושירלי (החברים היקרים שהיו שם לאורך כל הדרך בתמיכה, ותפעול הריצות והדוכן בשבתות) עודדו. כי מה אכפת להם, לא הם צריכים לעשות את זה.

מציבים יעדים

וכמו תמיד הייתי צריך מטרה. אז החלטנו עם רן שנרוץ את חצי המרתון במרתון ת"א עם הדגל של אביתר. וכך עשינו. בקושי בקושי הצלחתנו לסיים, אבל הבנתי שהקשר שלי עם הריצה הוא יותר עמוק ממה שחשבתי וצריך עוד מטרה. אחרי שבועיים נרשמתי למרתון אתונה, ואחרי שבועיים נוספים התחלתי לעבוד לפי התוכנית ובליווי צמוד של אבי דה פילוסוף.

יבגני במרתון ת"א עם הדגל של אביתר | צילום: פרטי

הדרך למרתון לא הייתה קלה:

• 31 שבועות של 4 אימונים בשבוע
• 119 אימונים סה"כ
• 1409 ק"מ במצטבר
• 8814 דקות ריצה, הרבה מהן התחילו ב-3 לפנות בוקר.
• לרוץ בחום, בזמן אזעקות, לפני ואחרי יום עבודה, בסופי שבוע.

פספסתי שלושה אימונים בלבד מסיבות בריאותיות, כל השאר בוצע באדיקות.

אביתר בבית!

ואז, ארבעה שבועות לפני המרתון, כל התקוות שלנו התגשמו ואביתר חזר הביתה! הצפת הרגשות הייתה עצומה. הקלה, שמחה, אושר. לראות אותו עומד על הרגליים. מחייך!

כמות הודעות השמחה וההתרגשות הייתה אדירה. כל כך הרבה אנשים, גם מקהילת הרצים הנפלאה שנוצרה סביב הריצות בשבת וכל כך חיכתה לרגעי האושר האלו. ואז, הפגישה בבית החולים אחרי כמה ימים. לראות אותו חיוני, תקשורתי, פשוט ילד מותק. איזה כיף, אפשר לנשום לרווחה. אביתר בבית.

יבגני פוגש את אביתר לראשונה אחרי ששב | צילום: פרטי

בשבועות האלה, למרות שאיכשהו הצלחתי להתמיד באימונים, הדבר האחרון בערך שהיה לי בראש, זה המרתון…

ואחרי כל זה הגעתי לאתונה.

יום המרוץ: גשם, עליות ושמש אכזרית אחת 

יום לפני – עשיתי הכל לפי הספר. המון מים, מנוחה ופסטה בערב. הלכתי לישון מוקדם כי ידעתי שבכל מקרה אתעורר באמצע הלילה. אז כמובן שהתעוררתי ב-2:00, ב-3:00… וב-4:00 כבר קמתי. ב-5:30 כבר יצאתי להסעות מאתונה למרתון, אחרי כריך מגעיל… בשעה הזאת עדיין השאטלים תקתקו באופן מפתיע לטובה. חייב להגיד שבניגוד ליום שלפני, באקספו וכו', ביום המרתון הארגון היה טוב.

כל הדרך למרתון ירד גשם, וכשהגענו הוא התחזק ולא היו הרבה מקומות להתחבא. נדחפתי מתחת לעץ שקצת חיפה. הפונצ'ו שחילקו בערכה עזר לבגדים, אבל הנעליים נרטבו יופי. ההמתנה של 4 שעות הייתה מתישה וניסיתי לתזמן את הכל: מים, איזוטון, בננה. ובכללי להעסיק את עצמי ולספוג מהאווירה. ככל שהזינוק התקרב, הגשם פסק. למזלי בהבזק של שכל הבאתי גרביים להחלפה והחלפתי קצת לפני הזינוק. זה לא ממש עזר כי הן נרטבו מיד מהנעליים שהיו ספוגות. זה אומנם קצת הציק במהלך הריצה, אבל אין לזה קשר לתוצאה.

האצטדיון המעונן באתונה | צילום: יבגני פירוגובסקי

ההליכה בשרוול לנקודת הזינוק לקחה כ-40 דק ארוכות, אבל ההתרגשות בספירה לאחור וביריית האקדח הייתה גדולה מאוד ומיוחדת.

את שני הק"מ הראשונים עשיתי קצת מהר עם הזרם של הרצים (המסלול היה צר יחסית להכיל את כולם, אז הקצב היה אחיד), אבל מהק"מ השלישי התייצבתי על איזור קצב היעד. כבר מההתחלה הרגשתי לא משהו. לא שייטתי. כל הזמן הייתי צריך לתקן, לכאן או לכאן, כדי להיות בקצב. עד הק"מ ה-18 זה עבד והרגשתי סבבה.

אבל אז קרו שלושה דברים:

1. התחלתי להרגיש חולשה מאוד גדולה. כנראה תוצאה של החולשה שהרגשתי בשבוע שלפני (והכדורים שפמפמתי כתוצאה מכך)… במקביל לשבוע פשוט מטורף גם במונחים של המשפחה שלנו ממש עד הרגע שעליתי לטיסה.
2. השמש יצאה לגמרי והתחיל להיות ממש חם בשמש הישירה.
3. הגיעו העליות הקשות.

בק"מ ה-20 כבר הבנתי שאני לא נלחם על התוצאה אלא על לסיים. בחצי היה משבר לא פשוט, איך אני עושה עוד חצי כשאני מרגיש ככה??? אבל התעשתתי מהר מאוד וקיבלתי החלטה שלא משנה מה קורה, אני מסיים. כל עוד אני מסוגל לזוז אני לא מוותר. גם בזחילה.

בדרך לקו הזינוק | צילום: יבגני פירוגובסקי

קרב מול השעון

העליות היו קשות מאוד. בעיקר פיזית, כי בגלל עומס האנשים קשה היה לראות אותן מגיעות, אבל בהחלט הרגשתי אותן ברגליים ובדופק. מהק"מ ה-20 עד 32 הכל עלייה אחת רצופה עם זוויות משתנות.

בק"מ ה-31 מגיע הדובדבן, ירידה קצרה. ואז כשאתה חושב שזהו, סיימנו עם העליות, מגיעה עליה חדה מאוד של כ-400 מטר שבאמת מחסלת אותך.

אחריה מתחילות הירידות, אך כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. הירידה החדה מאלצת אותך לצבור מומנטום ואחרי כמה שניות אתה מבין שהגוף פשוט לא מסוגל לעמוד בזה. השרירים זועקים בכאב מטורף ואני מגייס את כל הכוחות שעוד יש לי כדי להאט, כי הכאב היה באמת בלתי נסבל.

ככה העברתי בקצב איטי עד הק"מ ה-37, מקפיד (מתחילת המרוץ) כמו שעון שוויצרי על ג'לים ומלח, מים בכל תחנה, איזוטון בכל הזדמנות וספוגי קירור כשיש.

בק"מ ה-37, כבר לא היה שום ספק שאסיים, התחלתי לחשב זמנים והבנתי שאם אני ממשיך ככה, אעבור את ה-5 שעות. לא הייתי סולח לעצמי אם זה היה קורה. פשוט ככה.

יבגני פירוגובסקי | צילום: גיא דר

התחלתי להגביר קצב והמטרה של לרדת מ-5 משכה אותי. את שלושת הקילומטרים האחרונים כבר עשיתי בקצב סביר של 6:25 דקות לק"מ בערך, כשכל הגוף צורח להאט והראש צורח להגביר. התאומים, במיוחד ברגל שמאל, ממש על הקצה מלהיתפס, כף רגל שמאל כואבת בטירוף. אבל אני ממוקד מטרה, מתחיל ליהנות שוב מהמרוץ למרות כל הסבל.

המעגל נסגר

מהק"מ ה-40 בתוך העיר כבר יש הרבה עידוד ברחובות שמאוד עוזר, והמחשבות על קו הסיום דוחפות גם. מגביר עוד קצת במלחמה נגד השעון. 41 ק"מ… 42… כבר רואים מרחוק את האצטדיון. הכביש משובש ומכאיב עוד יותר (בכלל הכבישים ביוון זה זוועה אחת גדולה) אבל השעון מתקתק, אז זה לא משנה בכלל.

רעש העידוד לפני ובכניסה לאצטדיון הוא מטורף ואני נותן את הספרינט של החיים לנצח את השעון (מזל שהתאמנו על זה עם אלון, חבר יקר ושותף לריצות הארוכות)… ומצליח! 4:59:42 שעות. נחמה קטנה למרוץ שכלום בו לא הלך לפי התכנון.

הרגשות מתפרצים. עשיתי את זה! סיימתי את המסלול הרשע הזה, במרתון הראשון שלי! אחרי כל מה שעברנו בשנתיים האחרונות, ואחרי כל ההקרבות (במיוחד של המשפחה שלי) וההשקעה בחצי השנה האחרונה כדי להגיע לכאן, הצלחתי.

והבונוס הכי גדול, שכבר לא הייתי צריך לעשות את זה עם החולצה של אביתר. איזה אושר שהוא בבית.

נתראה במרתון בת"א.