רועי לבנברג רשם היום (שני) הישג אדיר ומעורר השראה. פחות משנה אחרי שהשלים מלוקמיה, רוכב האופניים הישראלי השלים את מסלול הטור דה פראנס במלואו, על כל 21 שלביו, במסע ייחודי בינלאומי (Tour21) למען גיוס כספים למציאת תרופה למחלה הארורה.
כשילדיו (שגם הם רוכבי אופניים) לצידו, הוא הגיע לשער הניצחון בפריז, הניף את האופניים באוויר, והשלים מסע מטורף של 3,338 קילומטרים, על כ-51 אלף מטר טיפוס מצטבר, לרוחבה ולאורכה של צרפת. בעליות, במורדות, בגשם שוטף, ובחום כבד.
אלא שדווקא ביום ה-20, קטע אחד לפני הסיום, זה כמעט נגמר “חשבתי שזהו. שאני מרים ידיים. שאני לא יכול יותר. שהגעתי לקצה", הוא מספר. דווקא אחרי שכבר עבר את הימים הקשים ביותר – את פסגות הפירנאים, ימים של טיפוס של 5,000 מטר, שמונה שעות על האוכף – בקצב כמעט תחרותי. אז לפרוש ממש על סף הניצחון?
רועי לבנברג ברגעי המשבר | צילום: פרטי
דווקא באותו יום, גופו לא נענה לו יותר. גשם עז וקור קיצוני תפסו אותו בירידה ארוכה, אחרי כמעט שלוש שעות רכיבה: “גלשתי במורד ולא הרגשתי את הידיים. הסתכלתי עליהן – והן נראו לי כמו גוף זר. לא הצלחתי לעצור, לא כל שכן להחליף הילוכים. הכול היה קפוא. רעדתי. הייתי קרוב להיפותרמיה. עצרנו בתחתית העלייה, ועוד נותרו 90 ק"מ. הייתי גמור. מחוסל. תשוש. סחוט. רועד. קפוא. אמרתי לעצמי שזה לא נורא אם אפרוש עכשיו, אם לא אגיע לפריז. הכנתי לעצמי כבר את ההסבר: 'רועי, ניצחת את הלוקמיה – אז לא נורא אם הטור דה פראנס יכניע אותך'".
אך הוא לא ויתר. כשהחברים סביבו מנסים לחמם אותו, דוחקים בו להחליף בגדים רטובים ולא להיכנע – ניצת בו שוב אותו זיק שעזר לו לנצח גם את המחלה: "נזכרתי שרק אתמול הבטחתי לאבא שלי שאין סיכוי שאפרוש. ואין מצב שהילדים שלי, שמחכים לי על קו הסיום בפריז, יחשבו שאבא שלהם נשבר".
לסיפור הזה, שהתחיל בלוקמיה שתקפה את איש ההייטק ורוכב האופניים החובב בגיל 46, המשיך בהשתלת מח עצם שהצילה את חייו, והביא אותו – עדיין רזה ושברירי – אל מחנה האימונים של "ישראל פרמייר טק" כאורח מיוחד, יש סוף טוב שלא ייאמן.
רועי לבנברג בפריז עם ילדיו | צילום: פרטי
"האמת? גם אני לא חשבתי שיש לי סיכוי" מודה לבנברג. "כשהחלטתי לצאת לדרך, נתתי לעצמי אולי 10 אחוז סיכוי. אבל הכול השתנה כשישראל פרמייר טק החליטו לעזור לי – עם אימונים, ליווי מקצועי וציוד. ברגעים הקשים הייתי אומר לעצמי: אם הם מאמינים שאני מסוגל – אז יש לי סיבה להאמין גם בעצמי".
אתה לא עובר מסע עינויים כזה, מהתהום ועד לפסגה, מבלי לגלות לעומק מי אתה. על כך לבנברג מספר: "במהלך המסע הזה למדתי שהכל אפשרי. זו לא קלישאה. למדתי שלנפש, לרוח, יש עוצמה שאין לגוף. שלמוח יש את היכולת לסחוב את הגוף למקומות בלתי אפשריים. ובסוף המסע הזה – גיליתי שהשתניתי. אני כבר לא האדם שיצא לדרך. חשבתי שאני חזק – אבל היום אני יודע ששום דבר לא יכול לעצור אותי"
אז מה עכשיו? מה עושה אדם שהגיע לפסגה כזאת? לבנברג משתף: "אני יוצא עכשיו לשליחות. לנטוע תקווה באנשים שעברו את מה שאני עברתי – ואפילו גרוע יותר. להראות להם שאפשר להתגבר. זה לא שהכול ורוד עכשיו, ייקח עוד כמה שנים עד שהסיכון לחזרת המחלה יפחת. אני עדיין נוטל תרופות רבות. אבל הכיוון שלי ברור: להקדיש את חיי לנתינה".
ובינתיים? הוא מנסה למצוא זמן לענות למאות האיחולים שמגיעים אליו. רבים כותבים לו שלא האמינו שיעשה את זה. "הרבה פקפקו בי," הוא צוחק. "והאמת? הייתה להם סיבה טובה. גם אני פיקפקתי…"
המסע של רועי נמשך – הוא עדיין מגייס תרומות למען המחקר למציאת תרופה ללוקמיה. לתרומות לחצו כאן
