מאת:גיורא לנדאו
 
המסע לתחרות איש ברזל בעולם מלווה תמיד בהתרגשות בלתי פוסקת. גיורא לנדאו טס להשתתף בתחרות איש הברזל באוסטריה, ביומן מסע מרתק, כתב לנדאו על ההכנות לקראת התחרות ועל מה שהתרחש אחר כך, אם יש לכם שאלות , זה הזמן לקרא
13 ביולי, שעת בוקר מוקדמת (מידי) אני מתעורר, נשיקה לאישה המנומנמת משהו, ארוחת בוקר ואני ועושה דרכי ל Ironman City לסגירות אחרונות. לבקר את האופניים, לסדר את כל הג'לים והבארים במקום, לבדוק לחץ אוויר בפעם המי יודע כמה בגלגלים החדשים שלי.
רדות ונדודי שינה לא מעטים היו לי באותו בוקר ובשבועיים שקדמו בגלל הגלגלים שלי. גלגלי Spinergy קרבון טיובולר דווקא אמורים לגרום לך לישון טוב, אבל ממש טוב בלילה. אבל כשאתה עובר לכאלה גלגלים שבועיים לפני התחרות הכי חשובה שלך אחרי כל כך הרבה אימונים כשבחיים שלך לא רכבת על טיובולר, אז כן, יש קצת חרדות מסתבר. וכל זה למה? כי שלושה שבועות לפני שברתי את הנאבה האחורית של ה Bontrager Race-x-Lite שלי, גלגל TDF מדופלם, משל הייתי מינימום לאנס ארמסטרונג ומוציא לפחות 800 וואט מהרגליים…נו מה, עם כזה כוח והספקים איך אני לא אשבור את הנאבה? ממש נס שהם שרדו כל כך הרבה זמן אצלי.
שחיית בוקר, 3.8 קילומטר
אני עומד על החוף בצד, ממש בשוליים. יש כל כך הרבה בלאגן אנשים ורעש מסביב שאין ממש זמן להתרגש או לחשוב על מה שהולך להיות, אני פשוט לא מרגיש שום דבר. בכלל בחודש שקדם לתחרות הייתי כל כך עייף נפשית מהאימונים שהאוויר קצת יצא ממפרשי ההתלהבות. ראובן מייד רשם מנוחות ונתן לי יד חופשית לארגן לי את האימונים כך שארגיש הכי טוב, אבל העייפות נתנה את אותותיה. אני מרגיש כמו שהרגשתי לפני הזינוק לטריאתלון נתניה חודש קודם…אני איכשהו אפילו קצת נעלב בשביל המארגנים שאני לא ממש מתרגש מהאירוע שהרימו אבל זה מה יש… אני חושב לעצמי "ככה אני אמור להרגיש עכשיו? "ומתחיל להפליג בדיונים פילוסופים בראש כשבום אדיר קורע לכולם את עור התוף. אני רץ עם כולם למים, פילוסופיה זה לאקדמיה חברים, לי יש איש ברזל לעשות ותעזבו אותי משטויות. עכשיו אני מתרגש.
מתחילים ב 1500 מטרים דוך לתוך האגם. להפתעתי אין שום אפקט מ"טחנת הבשר" אבל זה כנראה בגלל המיקום שלי בצד. יותר חשוב לי לראות את ה BOUY (המצוף) ולהיכן אני שוחה. הוא אכן שם, ענקי באופק, מתנוסס מעל ים של ידיים מתנופפות במים. אתם מכירים את אפקט הקרחון? מי שראה פעם קרחון יודע. לפני עשר שנים בטיול לדרום אמריקה הלכתי עם כמה חברה לראות קרחון בארגנטינה, הלכנו והלכנו אבל הוא היה כל כך גדול ועצום שגם אחרי כמה שעות טובות נראה לנו שבכלל לא התקדמנו.
אני בדה-ז'ה-וו. רחוק לפני ניצב לו קרחון בצורת BOUY והוא מאן להתקרב. כל כמה דקות אני מרים ראש מהמים להתביית מחדש על המטרה ולוודא שאני בקו פחות או יותר ישר, ורואה את המצוף בדיוק באותו גודל כמו לפני 10 דקות. הוא כזה גדול אני אומר לעצמי תוך כדי חתירה נמרצת, שבטח רואים אותו בעין בלתי מזויינת מהחלל, כמו החומה הסינית. הריטואל חוזר על עצמו שוב ושוב עד שהוא מתנשא מעלי, ומקרוב הוא דווקא נראה לי נורמלי לגמרי. מה אני אגיד לכם, אלו היו 1500 המטרים הכי מתסכלים שהיו לי בחיים.
– 900 המטרים האחרונים נשאבים לתעלה. מאות אנשים מצטופפים בצינור ברוחב חמישה מטרים, עכור ומלא אצות. מישהו אמר מטחנת-בשר ולא קיבל? 900 מטרים עוברים כשכתף נוגעת בכתף שנוגעת ביד שמורידה כאפה לשחיין שבועט במשוט של המרשל בסירת קאנו שקצת איבד את הדרך ועשה ככל יכולתו לזוז לדופן התעלה. בסוף הוא הצליח אבל לא לפני שהוא רומס כמה שחיינים בדרך. סוף, סוף אקשן.
הקהל צורח אלינו מהגדה שני מטר מאתנו לתוך האוזן והכרוז מפגיז, וכל מה שאני חושב זה שלשנה הבאה המארגנים חייבים, אבל חייבים להוציא את כל האצות והטינופת מתוך התעלה… איך אפשר לשחות ככה? זה ממש אבל ממש לא בריאותי! מעניין מה יפעת מהקבוצה של ראובן הייתה אמרת על זה.
אני יוצא מהמים, מבט לשעון – 1:20. בול לפי התכנית
לסיפור המלא בשוונג נט
 
