מאת:יוסי מלמן
העליה לקסטל נראתה מאיימת אף יותר ממה שדמיינו. היא תלולה ונמשכת כמעט קילומטר רצוף. השוליים צרים והמכוניות חולפות ביעף מפחיד. השעה היתה
עשר בבוקר והשמש קפחה על ראשינו. אבל בחלוף תשע דקות כבר היינו בסופה של העליה והתחושה היתה של התעלות, כמעט אופוריה. ידענו
שהגרוע מכל מאחורינו ועשרת הקילומטרים לערך שעוד נותרו לפנינו עד לירושלים הם משימה לא רק אפשרית אלא כזו שנעמדו בה ובכבוד.
האתגר שהצבנו לעצמנו היה לרוץ את כל הדרך מגוש דן מהלך של כשישים ק"מ עד לירושלים.
חברים ובני משפחה סברו שדעתנו השבשה עלינו. למיטב ידיעתי,
ואני למוד ארועים של ספורט אתגרי, בארץ ובחו"ל, לא התקיים בישראל מרוץ למרחק כזה. מרתון של 42 ק"מ כן.
אבל לא יותר מכך.
העליות של הקסטל – לא מפחיד כמו שזה נראה
ההתארגנות היתה ספונטנית. הרעיון היה לארגן
באתראה קצרה ריצת הזדהות עם מחאת האמהות החד הוריות אבל לא רק. גם להביע מחאה על הנסיון לפגוע במדינת הרווחה
באמצעות קצוצים דרסטיים ומכאיבים בתקציבי החינוך הבריאות התרבות והאמנות והספורט, שהוא קרוב ללבנו.
בחברות מסוימות
אמצע הקשר המהיר היו תופי הטם טם. תופי הטם טם של קהילת הרצים, הטיראתלטים ושוחרי הספורט האתגרי הוא אתר שוונג.
www.shvoong.co.il
זהו התנ"ך שלנו. המידע הועבר למערכת שוונג ומשם לחלל הקיברנטי.
למרבה האכזבה, לא היו הרבה קופצים על העגלה.
חמשה יצאנו אתמול לדרך. ניצן בן צבי,
סטודנט למשפטים אלון פלד, עצמאי יובל חץ
איש מחשבים , בני שניאור, בנאי יאכטות וכותב שורות אלה.
משיקולי
בטיחות החלטנו להתחיל הריצה באזור אלעד שליד ראש העין.
דקות אחדות
לפני חמש בבוקר הגענו לקרבת הישוב, לבושים בבגדי ריצה, נעלי ריצה ורצועת שעון
הדופק צמודה לחזה. כולנו רצי מרתון וטריאתלטים חובבים, שכבר השתתפו בריצות מרתון,
וטריאתלונים ארוכים של איש ברזל וחצי איש ברזל. אבל למרות הנסיון הרב שצברנו הההתרגשות
והחשש מפני הבלתי נודע רבים.
ידענו ששם הריצה יהיה משמעת קפדנית. עלינו לרוץ בדבוקה
אחת ולהקפיד על שמירת קצב אחיד של 7.5 דקות לערך לק"מ. זהו זמן איטי לכולנו. אנו מסוגלים
לרוץ הרבה יותר מהר אבל ידענו שאם נחרוג מהקצב ונאיץ, נשלם על כך בהמשך. לחולצה הצמדנו מדבקה קטנה "רצים לצדק חברתי" (באדיבותו של גבי ינאי). רבים מהנהגים
מזהים אותו וצופרים להזדהות.
הדרך ארוכה. כעבור כשעה אנו כבר על כביש מספר אחד באזור בן שמן.
בעזרת הנהג המלווה עדו פורת, סטודנט לגאוגרפיה, אנו מקבלים כל חצי לערך אספקה שוטפת של מים, חטיפי אנרגיה ותמרים. רכבו ממתין לנו בשולי הדרך.
העכוב לא אורך יותר משתיים שלשו דקות ואנו ממשיכים.
לאחר כשלוש שעות וחצי של ריצה ושלושים ק"מ אנו בשער הגיא.
אנו יודעים שהריצה בעצם מתחילה רק כעת. הנשימה נעשית כבדה יות ויותר וכך גם הרגליים. אבל הקצב אחיד. צוותי
טלביזיה מצלמים אותנו ממכוניות נוסעות.
לאחר כשבעה ק"מ אנו בשורש. לפנינו ירידה חדה, שמצד אחד מקילה
על סבולת לב ריאה ומורידה את הדופק אבל מצד שני מכאיבה לברכיים ולירכיים שנאלצים לתפקד כמו בלמים.
בסיומה ממתין
הקסטל, שהתגלה לנו כפחות אימתני ומטיל אימה. משם יש עדיין כששה ק"מ של עליות לירושלים אבל כולנו כאיש אחד כבר
יודעים שנעמוד במשימה ומרשים לעצמנו להתבדח.
דקות אחדות לפני שתיים עשרה לאחר ריצה רצופה של 6 שעות וחמישים
ושש דקות , אנו מגיעים למאהל המחאה של ויקי כנפו וחברותיה המוחות.
מאהל המחאה – לא הזדהות מהסוג המוכר
אנו
מתקבלים בקריאות שמחה ובחיבוקים. הן מציעות מים אבל אנו לא זקוקים להם. כל אחד מחמשתנו שתה
ליטרים של מים, גופנו "צרך" יותר מארבעת אלפים קלוריות ואבד ממשקלו בין שניים לשלושה קילוגרמים.
הספוק הוא עצום. עמדנו באתגר ספורטיבי אמרנו אמירה חברתית ועוררנו תהודה קלה בתקשורת, גם אם עבורה לא היינו יותר מקוריוז.
