מאת:שי גולדלוסט
שי גולדלוסט מתכונן לרוץ במרתון הראשון שלו בפראג. הוא החל במסע אימונים מפרך עם כוונה להוריד שבעה קילוגרם בתוך שבעה שבועות, אך מה שמטריד אותו יותר אלו הם ה"מתחזים" שרצים לפניו ומעלים בו ספקות להמשיך
מרתון פראג
יש להם דפוס דומה. הם מבוישים ובעלי חיוך קטן, עמידה מתנצלת והם תמיד שואלים בקול חלש, "האם כאן נמצאת קבוצת הריצה?". המילים אולי משתנות אבל המוזיקה דומה, "אני מקווה שאני אצליח לסיים את האימון", או "אני לא זוכרת מתי רצתי לאחרונה?", ועוד רמזים על אי כושרם הנוכחי כביכול. בסוף החימום אני רואה ששלומם טוב ומעודד אותם להמשיך. באימון עצמו הם רצים איתי עם חיוך מתנצל וללא כל מאמץ. בסיום, שכולם כבר עייפים ורצים אל קו הסיום אני רואה את גבם מולי.
לאחר מכן, נשמעים המשפטים, "לא יאמן, הצלחתי", או "היום הלך לי טוב", או משפטים דומים אחרים. בהתחלה עוד האמנתי שהם באמת תפסו יום טוב ולי סתם היה אימון קשה, אבל עם הזמן למדתי והבנתי שהם פשוט "מתחזים". כאשר הם טוענים, שהם אינם זוכרים מתי רצו לאחרונה, אין הם מתכוונים לתקופת חטיבת הביניים בזמן הכנה לריצת שדה, אלא בסך הכול לשבוע שעבר. הם פשוט לא זוכרים את היום המדוייק. יותר מכך, פתאום נודע שהם אפילו לא עושים ספורט, רק ריצות על מסילה 3 שנים, ספיניניג, בריכה וחדר כושר.
לרגע עולה בי מחשבה ואני נזכר בהם. הם היו איתי בשכבה בבית ספר. אני מכיר אותם, הם לא השתנו, הם פשוט "מתחזים". אפילו אז היו המשפטים דומים, "לא למדתי בכלל למבחן", או "אין סיכוי שאני עובר את זה". אחר כך הם יצאו מהמבחן ומלמלו משפטים כמו, "לא ידעתי מה לרשום הימרתי על תשובה ב'", וכאשר הם מקבלים ציון 95, הם מוסיפים, "איזה פוקס, ממש במקרה". אותם זמנים הייתי ילד נאיבי, קטן, האמנתי. כשהתבגרתי הבנתי שהם עובדים על כולם. לא רק שהם התכוננו כמו שצריך, הם גם הכי טובים שיש.
מתחזים יקרים, למה להסתיר את אור הכוכב שלכם, לכו תאירו ותובילו. תנחו אתם אותנו. מספיק להסתתר. אתם מוכשרים ומצויינים, היום זה היום לשנות הרגלים.
בתוך שבעה שבועות עלי להוריד שבעה ק"ג, זו המנטרה החדשה שלי. אני במסע לקראת הגשמת חלום, המרתון הראשון שלי – מרתון פראג. למסע הזה מצטרפים שני חברים וותיקים, החבר "ספק", והחברה "אמונה". ספק מסביר לי בכובד ראש את הנתונים הבאים: התחלת רק לפני עשרה חודשים, מה בוער? בסיום של ריצת 30 ק"מ אין לך כוח להוסיף מטר אחד נוסף אפילו של הליכה, איך תסיים את המרתון? אולי תתחיל בטבריה. עוד לא ירדת את ה- 50 דקות ב- 10 ק"מ.
ידוע שריצה ארוכה מפרקת את הגוף והטיעון הכי חזק של החבר המלווה הזה, בשביל מה בכלל אתה צריך את זה? מרוב לחץ אני הולך ישר אל החברה "אמונה", שתתן לי איזה טיעון נגד ותשלח משפט מחץ ל"ספק" וישתיק אותו, אבל היא רק מתבוננת ומקשיבה, מביטה בי בעיניים בוחנות ובסוף אומרת, "תמשיך לרוץ יהיה בסדר". "זהו?", אני שואל, "זה כל מה שיש לך להגיד. איך את מתמודדת עם כל הטיעונים שמעלה "ספק"?". אני צריך איזה הסבר לוגי חזק. אך היא שוב עונה בסבלנות אין קץ, "יהיה בסדר תמשיך לרוץ". האמת שאת "אמונה" אני אוהב יותר, לכן אני ממשיך לרוץ.
תקופת ההכנה היא מסע לימודים אל הגוף. אני חושב שאני מכיר אותו אבל עדיין לא מספיק, יש לו חיים משלו. לפעמים הוא מתעורר באמצע ריצה ארוכה בשבת, בזמן שאני בקושי זז, אחרי ריצה של 15 ק"מ, הכול איטי, כואב, ולמרות הכול אני מחייך ומתחיל לרוץ את הריצה הכי טובה שלי, ככה בלי הסברים. לפעמים אני קצת חולה וטרוד, וגופי רוצה לשחק ולרוץ. שבעה שבועות, שבעה ק"ג להוריד, שבע ריצות ארוכות, מרוץ אחד ואני בדרך.
