תסלחו לי שהפעם אני רוצה לפתוח את הכתבה שלי עם – דדדדדיייייייייייי!!!!!!
זעקה שיוצאת מעומק הנשמה.
כחברת קיבוץ בארי – המסע הזה, מאז 7 באוקטובר עוד לא תם.
אומנם יש שמחה יחסית כי מני גודארד ז"ל חזר אלינו והוא יזכה לקבורה ראויה,
אבל יש עוד 3 חטופים בעזה – ביניהם דרור אור ז"ל שגם הוא מבארי.
לאחרונה איבדתי חבר יקר, את איתי בקר ז"ל, והשבר הוא גדול.
אני חיה עם קהילת בארי בקיבוץ חצרים.
זה עדיין לא הבית, עדיין לא בארי.
הגעגוע הוא עצום. למה ולמי שהיו ואינם עוד.
איתי בקר בישראמן. הכאב עצום | צילום: צלמי שוונג
בין ייאוש לאופק חדש
כל המצב המתמשך הזה מאיים להכניס ייאוש בין הסדקים של הלב השבור ולמשוך לתוך בור שחור…
אבל בין הדמעות והזעקה אני מצליחה לראות את האופק. תכף אסביר איך.
ובאופק הזה יש את המשפחה, החברים הקרובים ואירועי הספורט שכרגע אני רשומה אליהם – חצי מרתון מדברי, מרוץ האופניים גראן פונדו אילת, צ'אלנג' ישראמן למרחק חצי איש ברזל והמכביה שנדחתה ותתקיים ביולי 2026.
הגוף משפיע על הנפש והנפש משפיעה על הגוף.
הם מרימים ומורידים אחד את השני בסינרגיה מושלמת.
נעים בין ייאוש לתקווה בכל יום שעובר.
והספורט והתנועה יכולים להכאיב, אך גם יכולים להרים ולגרום להמשיך קדימה, לצד הכאב הגדול.
כאשר חווים אירועים קשים, לא בהכרח בסדר גודל של 7 באוקטובר, זה יכול להיות גם גירושין, אובדן של אדם קרוב, פיטורין, מכה כלכלית ועוד – אני מאמינה שאנשים נוגעים בקרקעית של החיים.
ואז, יש שלוש אפשרויות פעולה שהן לא תמיד מודעות:
האחת – לשקוע באבל, בסבל, בכאב ולהישאר שם שנים. לאבד טעם בחיים. אלו אותם אנשים שמתאבדים בצער רב.
איה מידן | צילום: אופיר ברמן
השנייה – שהיא גם הנפוצה ביותר, לתת לזמן לעשות את שלו ואחרי תהליך אבל עמוק, לקום על הרגליים ולחזור לחיים לצד האובדן הכבד.
והשלישית – לצמוח ולגדול מתוך האובדן או האירוע הקשה. המונח המקצועי של הנקודה הזו נקרא "צמיחה פוסט טראומתית" ואלו אותם אנשים שלאחר תהליך האבל, קמים, פועלים והופכים את עצמם לטובים יותר, משמעותיים יותר, חזקים יותר ובעלי השקפת עולם וחיים רחבה יותר.
לא תמיד ניתן לבחור, אך אני מאמינה שהאפשרויות האלה קיימות עבור כל אחד ואחת מאיתנו.
הדברים שמחזיקים אותי מעל המים
אנחנו כבר שנתיים בתוך מלחמה ואובדן וכן חשוב לי לשתף אתכם במה עזר ועוזר לי לקום מהכאב והעצב, ואולי יעזור גם לכם במידה ונכנסתם לאותה מערבולת שמאיימת למשוך אתכם למטה:
1. ההבנה שגוף ונפש קשורים. תהיו קצת יותר סלחניים עם עצמכם. אבל אל תוותרו על הכל. זה לא הכל או כלום. תראו מה אתם כן יכולים. תתרכזו במה שכן ותגידו תודה על זה.
2. המטרות שמראות את האופק – תכניסו ליומן אירוע ספורט ותתאמנו אליו. לא חייבים ברמת הפודיום. בכל זאת הנפש כואבת. בימים של נפילת הרוח, זה יעזור למשוך אתכם למעלה. תכניסו מטרה אחת קצרת מועד ומטרה אחת ארוכת מועד – לעוד שנה או חצי שנה. המגדלור הזה ינצנץ בימים שחורים.
איה מידן על קו הסיום בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
3. תדברו על החלומות שלכם גם אם נראה שזה לא שפוי כרגע. חצי איש ברזל בינואר באילת מבחינתי כרגע זה בגדר חלום. אבל הנה, שמתי את זה על השולחן ואפעל בכדי להגיע לשם גם אם בדרך יהיו נפילות.
4. תקבעו עם אחרים – יותר קשה לנו לבטל אחרי שקבענו עם חבר או חברה מאשר שקבענו רק עם עצמנו.
אומנם כשזה כתוב ככה זה נראה קל, אך חשוב לי להגיד לכם שזה מאבק יומיומי על הרצון לבחור בחיים ובעשיה.
ולסיום אתן לכם משפט לחיים: "חיים כל יום אבל מתים פעם אחת". המשמעות היא שבכל יום אתם יכולים להתחיל את מה שרציתם ולא התחלתם אתמול, ויחד עם זאת גם אין הרבה זמן כי כשמתים – מתים פעם אחת. זה סופי.
הלוואי, וכל החטופים יחזרו
קחו נשימה עמוקה
וצאו להגשים חלומות.
כי אין לדעת כמה זמן
ניתן לנו על הכדור הזה
נתראה בצ'אלנג' ישראמן, כי שמתי את זה על השולחן.
