הג'ירו ד'איטליה, שייפתח ביום שישי הקרוב (8.5), יעמוד בסימן ניסיונו של יונאס וינגגור להצטרף לקבוצה מצומצמת של רוכבים. כאלו שזכו במהלך הקריירה שלהם בכל שלושת הגרנד טורים – טור דה פראנס, ג'ירו ו-וולטה אספנייה. מעצם טבעו של ההישג, שבעת החברים במועדון העילית הזה היו כולם כוכבים גדולים. אולם יש אחד, שסביר להניח שווינגגור יכול להזדהות אתו, שפחות מוכר לציבור הרחב. ככה זה כנראה כשאיתרע מזלך להתחרות בתקופה של הרוכב הטוב ביותר בעולם. "גלגלי ההיסטוריה" חוזר לסיפור של "הפניקס", פליצ'ה ג'ימונדי.
לכתבות נוספות בנושא:
"סבא וסבתא, יש לי משהו לספר לכם": כך בישר פול סקסאס שיזנק לטור דה פראנס.
הג'ירו ד'איטליה 2026 יוצא לדרך: זה המסלול שמחכה לרוכבים.
גלגלי ההיסטוריה: הרוכב הראשון שזכה 3 פעמים ברצף בטור דה פראנס.
ג'ימונדי נולד ב-1942 בכפר ליד ברגמו. אביו היה חובב מרוצי אופניים גדול ולקח אותו בילדותו לצפות בג'ירו דה לומברדיה שעבר ליד הבית. הילד הצעיר זכה לראות את הכוכבים הגדולים של עידן הזהב האיטלקי, ובראשם הקמפיאניסימו, פאוסטו קופי.
אביו קיבל זוג אופניים כתשלום מלקוח, וג'ימונדי החל להתחרות ברצינות. הגם שנאלץ לא אחת לרכוב יחף כיוון שלא היו לו נעליים מתאימות. הכישרון שלו בלט במהרה, וב-1964 ניצח בטור דה ל'אווניר היוקרתי (שמכונה הטור דה פראנס לצעירים). באותה שנה גם השתתף במשחקים האולימפיים, אבל לא הרשים.
ג'ימונדי – הקמפיאניסמו החדש
ב-1965 הפך למקצוען, ונהנה משנה ראשונה חלומית. הוא רכב בתור דומסטיק בג'ירו וסיים שלישי. ברגע האחרון הוא התבקש להשתתף בטור דה פראנס, וביקש רשות מההורים שלו לשם כך. הוא הגיע כדי לרכוב עבור מוביל הקבוצה ויטוריו אדורני. אבל דווקא ג'ימונדי הצעיר הפתיע ועבר ללבוש צהוב אחרי שניצח בקטע השלישי. הוא נאלץ לוותר על החולצה הצהובה בקטע 7 כאשר חיכה לאדורני, אבל אחרי שאדורני פרש, הפניקס פרש כנפיים. הפניקס לא איבד יותר מדי זמן בהרים, ושני ניצחונות בקטעים נגד השעון חתמו את התוצאה.
עבור האיטלקים, קמפיאניסמו חדש נולד. הוא היה גבוה ואלגנטי, עם שיער שופע, כמו דמות מסרט איטלקי, מטפס חזק ורוכב מצוין נגד השעון. העתיד נראה כל כך מבטיח. מי היה מאמין אז שהרוכב האיטלקי הבא שיזכה בטור אחריו יהיה מרקו פנטאני?
1966 הייתה שנה טובה נוספת עבור הפניקס. הוא אמנם סיים רק חמישי בג'ירו ולא הגן על תוארו בטור בשל מחלה, אבל הראה את כישוריו במרוצים חד יומיים. הוא ניצח בפריז-רובה לאחר מתקפת סולו של 42 ק"מ על המרצפות, ולאחר מכן במרוץ הבית בלומברדיה, כשניצח בספרינט לקו הסיום. שנה לאחר מכן זכה לראשונה בג'ירו. וב-1968, בגיל 25 בלבד, ניצח בוולטה, והפך לרוכב השני בכל הזמנים שמנצח בשלושת הגרנד טורים.
ג'ימונדי עם החולצה הוורודה בג'ירו של 1967 | צילום: Wikimedia
הקניבל מול הפניקס
אבל לג'ימונדי הייתה בעיה, והיא זהותו של הרוכב שסיים שני באותו יום בלומברדיה. רוכב בלגי צעיר בשם אדי מרקס. בג'ירו ב-67' הבלגי סיים רק תשיעי, אבל שנה לאחר מכן הוא היה השליט של עולם האופניים והשאיר פירורים לאחרים.
במשך ארבע שנים רצופות ג'ימונדי לא הצליח לנצח מרוץ שבו התחרה מול מרקס, הגם שבעיני רבים היה המתחרה העיקרי שלו (מזכיר לכם משהו?). לדבריו, לקח לו שנתיים להבין שהוא פחות טוב מהבלגי. "הייתי חייב להתאים את עצמי, לנצח אותו עם הראש ולא עם הרגליים. הייתי צריך לשנות את סגנון הרכיבה שלי לחלוטין בגלל מרקס".
הרוכב האיטלקי הפך למושא ללעג, כאשר שירים נכתבו על היריבות החד צדדית ביניהם. אבל, הוא גם ידע איך לאסוף את הפרורים. הוא זכה בג'ירו ב-69' אחרי שמרקס הורחק בשל סמים, ובערוב הקריירה שלהם הפך את היוצרות. תחילה ניצח את מרקס באליפות העולם ב-73' והוסיף עוד תואר גדול לאוסף, ולאחר מכן באותה שנה ניצח שוב בלומברדיה, לאחר שמרקס שוב נפסל בשל סמים. ב-74' ניצח לראשונה במילנו-סן רמו נטול מרקס.
ג'ימונדי ומרקס בג'ירו | צילום: bettini, Wikimedia
סגירת המעגל
את ההישג הגדול האחרון שלו, כיאה לסרט איטלקי, הוא שמר לג'ירו של 1976, בדיוק לפני 50 שנה. ג'ימונדי כבר היה בן 33 ולא זכה בגרנד טור כבר שבע שנים. מרקס הגיע פצוע ולא ממש היווה פקטור במרוץ. הבמה הייתה לרשות השמות החדשים והנוצצים בדבוקה.
ג'ימונדי לבש את החולצה הצהובה במשך מספר ימים, אבל איבד אותה לאחר שהתרסק ואיבד הכרה למשך מספר דקות באחד הקטעים. האגדה מספרת שכאשר הרופא שבדק אותו שואל מי הוא, ג'ימונדי השיב בכעס: "אני מרקס".
בתחילת הקטע ה-21 הוא היה רק במקום השני. באותו יום הוא ניצח בעירו ברגמו, כשהוא מקדים את מרקס כמובן בספרינט הסיום. ביום למחרת, בקטע נג"ש, נטל את ההובלה בדירוג הכללי ולבש את החולצה הוורודה בקו הסיום במילנו. "הנס של מילנו" קרא לזה הגאזטה.
"מעטים הרוכבים שניצחו יותר ממנו"
שני הרוכבים, שהיו חברים טובים, פרשו ב-1978. ג'ימונדי סיים את הקריירה עם 143 ניצחונות בעידן מרקס, בהם חמישה גרנד טורים וארבעה מונומנטים. עד היום הוא מחזיק בשיא הפודיומים בג'ירו – תשעה. "מעטים הרוכבים, לפני או אחרי, שניצחו יותר ממנו", כתב עליו העיתונאי קולין אובראיין, "ובכל זאת, פליצ'ה ג'ימונדי מפורסם יותר בכך שכמעט ולא זכה".
ג'ימונדי מוביל באליפות העולם של 1966 | צילום: Wikimedia
"היריבות הזו היתה טובה לשנינו", אמר ג'ימונדי. "לאדי, כי היא העניקה לו אנושיות, ולי, כי תמיד התייחסו אלי כאל יריבו החזק ביותר של מרקס – והוא היה הרוכב הטוב בכל הזמנים". לאחר שפרש היה נשיא קבוצת מרקטו, בה רכב פנטאני, ועמד איתו על הפודיום בפריז ב-1998.
ב-2019 הלך לעולמו לאחר שסבל מדום לב בעת חופשה בסיציליה והוא בן 76 במותו. רשות השידור הציבורית האיטלקית, שבשנות ה-70' נמנעה מלשדר את הג'ירו כי היה ברור שמרקס ינצח, העבירה את ההלוויה בשידור חי. מי שבלט בהיעדרו היה מרקס, שאמר שהוא עצוב מדי. "אדם כמו ג'ימונדי לא נולד כל יום. הוא היה בין הגדולים ביותר אי פעם", ספד לו הקניבל. ואולי ג'ימונדי היה מעדיף זאת, כי לדבריו, "תמיד עדיף לנצח בלי מרקס, מאשר לסיים במקום השני עם מרקס".
