בראשית שנות ה-90, עולם האופניים המקצועני היה עד לאחת השותפויות הפוריות והמשפיעות ביותר בתולדותיו – הברית בין יצרנית האופניים האיטלקית פינרלו (Pinarello) לקבוצת בנסטו (Banesto), והמוביל האדיר הבלתי מעורער, מיגל אינדוראין.
לכתבות נוספות בנושא:
עופר קלדרון יצטרף לקבוצה הישראלית בטור דה פראנס: "ננצל את הבמה"
מליל עד פריז, עם 51 אלף מ' טיפוס: הכירו את מסלול הטור דה פראנס 2025
כולם בעקבות אחד: המועמדים המובילים לזכייה בטור דה פראנס
שיתוף פעולה היסטורי זה חרג מגבולות החסות המסורתית והפך למחקר ופיתוח אינטנסיבי, שהונע על ידי החזון של משפחת פינרלו והפיזיולוגיה יוצאת הדופן של "ביג מיג". ההשקעה חסרת התקדים בטכנולוגיה, עיצוב מותאם אישית והתמקדות אובססיבית במרוצים נגד השעון, לא רק הובילה את אינדוראין לחמש זכיות רצופות בטור דה פראנס, אלא גם הציבה את פינרלו בחזית החדשנות הטכנולוגית והגדירה מחדש את הקשר בין יצרן לרוכב. איך כל זה קרה? בואו נצלול פנימה.
חיבור אישי ומקצועי
זו הייתה תקופה אחרת ממה שאנחנו מכירים היום. כזו שבה יצרני אופניים רבים סיפקו לקבוצות "ציוד מדף" עם התאמות קלות. לא היה נהוג שספקית האופניים תהיה מעורבת בצורה דרמטית בנעשה מבחינה מקצועית בתוך ההחלטות הטכניות של הארגון עם הציוד.
כן, היו בעבר נגיעות של שת"פ בין היצרנים לקבוצה, אבל הם היו קשרים נקודתיים, באו כמענה על צורך ולא היו חלק מתפיסת היצרן וההבנה שלו שכדי להיות יצרן יוצא דופן ומוערך על ידי הקהל הרחב – עליו להוכיח שהקשר שלו כיצרן האופניים הכי טובות לארגון וצרכיו אכן קשר עובד ומוכח.
כך נברא ונוצר אחד מהקשרים שהפכו הכי פרודוקטיביים ומנצחים בעולם האופניים. הקשר בין פאוסטו פינרלו למיגל אינדוראין, שהיה קשר אישי ועמוק. פאוסטו זיהה את הפוטנציאל הגלום ברוכב הספרדי הגבוה (1.86 מ') ובעל הפיזיולוגיה הייחודית. ביג מיג ניחן בקיבולת ריאות של 8 ליטרים ודופק מנוחה של 28 פעימות בדקה.
מיגל אינדוראין בטור דה פראנס | צילום: ta_do, Wikimedia
פאוסטו פינרלו לא ראה במיגל אינדיראין ובקבוצה המפוארת רק עוד שלט חוצות לפרסם את שם החברה, הוא ראה ברוכב הספרדי ובקבוצה מעבדת פיתוח ביצועית ואנושית, והזדמנות להוציא לפועל תפיסה שונה לחלוטין. הוא תיאר את הפילוסופיה של החברה מאוד דומה למה שחברות הנעליים בעולם ביצעו עם שחקני כדורסל. אבל הוא חיפש לבנות את האופניים של התקופה "כשימצא את האתלט של התקופה", לדבריו. וכשימצא אותו, הוא יעבוד איתו בצמידות, יקשיב לו וייצר את האופניים שיעזרו לו להצליח לנצח, שוב, ושוב, ושוב!
מתקדמים בפלדה
גישה זו הפכה את קבוצת בנסטו למרכז המו"פ של פינרלו, ברית סימביוטית שבה ניצחונות תורגמו לחדשנות, וחדשנות הניבה עוד ניצחונות. השותפות הזו הייתה עדות למעבר טכנולוגי מואץ – מיגל אינדוראין זכה בטור דה פראנס של 1994 על אופני פלדה, החומר העיקרי ששימש יצרני אופניים. אבל עבור פינרלו המסע לשם היה רצוף חידושים.
ראשית הם "יצרו" את הפלדה מותאמת אישית – בתחילת הדרך פינרלו השתמשו בצינורות פלדה ממיטב היצרנים (Columbus, Oria, Dedacciai), אך בהמשך הפסיקו להסתפק בכך. הם בנו את השלדות על ידי אומנים של ממש שהובאו לחברה כמו דריו פגורטי (Dario Pegoretti), ויצרו מניפולציות על החומר כדי שיותאם במיוחד למבנה גופו וסגנון הרכיבה של אינדוראין.
וכך, כבר ב-1993, אינדוראין היה הראשון לנצח בטור ובג'ירו על אופני פלדה מרותכים בשיטת TIG (Tungsten Inert Gas), טכנולוגיה ופריצת דרך שאפשרה יצירת שלדות קלות וקשיחות יותר – תחום שתמיד היה הבעיה המובנית של שלדות הפלגה, שנודעו בזכות תחושת הנוחות שלהן, אבל כבדותן והעברת הכוח האיטית יחסית.
מיגל אינדוראין בטור דה פראנס של 1993 | צילום: Eric HOUDAS, Wikimedia
ואז, הואץ המעבר לחומרים מתקדמים. הדומיננטיות והעוצמה של מיגל אינדוראין דרשה חומרים חזקים וקלים יותר, רוכב בגודלו שיודע לטפס בהרים בכוח עצום ביחד עם מטפסים כחושים היה מראה מהפנט, כאילו משאית משא ענקית דוהרת בעליות צמוד צמוד למכוניות פרארי, פורש ולמבורגני!
המהנדסים בחברת פינרלו, בעידוד הבעלים האמיץ, החלו להתנסות באלומיניום שלרגע הפך לחומר הכי משמעותי בעולם האופניים התחרותי. אבל עלויות היצור שלו, המניפולציה עליו, הצורך בריתוכים ופיקים מרובים שהגדילו עלויות יצור ועלויות חומר גלם, הביאו את קפיצת הדרך האמיתית של הענף עם הגעת סיבי הפחמן (קרבון), אותו חומר ששימש את עולם התעופה החל לשמש את תעשיית האופניים.
החרב של הנג"ש
האופניים הפכו קלים יותר, קשיחים יותר, אווירודינמיים יותר, וגם עלויות הייצור והשימוש בתבניות הפכו את התחום לקל יותר ופרודוקטיבי יותר עבור היצרנים. פינרלו כמי שמראש היו בחזית בהתאמה של הדגמים שלהם למתחרים, מיד הסתערו על האתגר וגולת הכותרת של ההשקעה הטכנולוגית שלהם הייתה ללא ספק ה-"Espada" (חרב בספרדית), אופני הנג"ש המהפכניים.
לצורך פיתוחם, פינרלו גייסו את המהנדס מרקו ג'אקי (Marco Giachi) מקבוצת הפורמולה 1 של למבורגיני. ג'אקי הביא עמו מתודולוגיות של אווירודינמיקה, הנדסת חומרים ובדיקות במנהרת רוח, כלים שלא היו נפוצים בעולם האופניים דאז. ה-Espada, ששמה נלקח מדגם של למבורגיני, הייתה שלדת מונוקוק (Monocoque) עשויה סיבי פחמן, בעלת עיצוב אווירודינמי דרמטי שאי אפשר היה לייצר ממתכת.
אופני ה-Espada ההיסטוריות של אינדוראין | צילום: פינרלו
היא פותחה תחילה עבור שיא השעה של אינדוראין ב-1994, ולאחר מכן עברה התאמות למרוצי כביש, והפכה לסמל של עליונות טכנולוגית. אבל מעבר לטכנולוגיה, פינרלו, כמו בשוק הנעליים, הבינו שלא מספיקות רק תוצאות בלי יחסי ציבור. חשוב שכולם גם ידעו וגם יראו.
החברה השקיעה רבות בעיצוב ובמיתוג. אופני הבנסטו הלבנים של הקבוצה הספרדית עם הדגשים בצבעי הקבוצה הפכו לאייקוניים. בעיקר המיקוד בתשומת הלב לפרטים שהייתה ניכרת בכל היבט – סכמת הצביעה המזוהה של האופניים, החריטות של לוגו פינרלו על חלקי השלדה השונים, ועד למדבקת השם של הרוכב על הצינור העליון. ה-Espada, מעבר להיותם פלא הנדסי, תוארו כ"קאפאלבורו" -יצירת מופת, והפכו לאייקון של עיצוב איטלקי.
השילוב בין ביצועים חסרי פשרות לאסתטיקה מוקפדת יצר אובייקט נחשק שסימל את הדומיננטיות של אינדוראין העלה את קרנה של פינרלו ואחר כך הפך להיות הדבר שמזוהה עם החברה יותר מכל – ביצועים חסרי פשרות, עם אסתטיקה מוקפדת.
כמו כפפה ליד
היתרון הגדול של הברית נבע מהיכולת להתאים את האופניים באופן מושלם למבנה גופו הייחודי של אינדוראין. לעכברי הענף נספר שהמידה הקבועה שלו הייתה 59X59 ס"מ – מה שמעיד על שלדה קלאסית, משולשים שגרתיים.
אבל פינרלו החלו לשלב שינויים עדינים ומדויקים. לדוגמה, באופני הפלדה של 1993, פינרלו הנמיכו את הצינור העליון (top tube) ב-2 ס"מ כדי ליצור משולש קדמי קטן וקשיח יותר, שהתאים ליכולתו של אינדוראין לייצר וואטים אדירים. במקביל, הוסף ספייסר (אביזר הגבהה חיצוני) בגובה 2 ס"מ מתחת לסטם כדי להעלות את תנוחת הכידון ולהתאימה למבנה גופו.
אינדוראין עם אופני ה-Espada | צילום: פינרלו
עובי דפנות הצינורות הותאם אישית למשקלו (82-80 ק"ג) כדי להבטיח קשיחות ועמידות. התאמות אלו, שהיו נדירות ברמתן באותה תקופה, הבטיחו כי כל וואט שאינדוראין ייצר יתורגם לנוחות, יעילות, נצילות ובסופו של דבר למהירות טהורה, ללא איבוד אנרגיה כתוצאה מגמישות השלדה!
בפינרלו, ביחד עם קבוצת בנסטו, הבינו כי יכולתו של אינדוראין למחוץ את מתחריו במרוצים נגד השעון היא הבסיס לניצחונותיו בגרנד טורים. לאחר שזיהו זאת, הפכו את פיתוח אופני הנג"ש למשימה מרכזית כדי להבטיח את הניצחונות. ה-Espada הייתה התוצאה, אך התהליך היה חשוב לא פחות. לראשונה, יצרן אופניים אימץ באופן מלא תהליכי פיתוח מעולם הרכב. תנוחת הרכיבה של אינדוראין והעיצוב של ה-Espada נבחנו ולוטשו במנהרת רוח כדי למזער את הגרר האווירודינמי.
הנדסת חומרים והבחירה בסיבי פחמן לא הייתה אופנתית בלבד, היא נבעה מההבנה שלא ניתן להשיג את הצורות האווירודינמיות הרצויות באמצעות צינורות מתכת.
נעשה פיתוח איטרטיבי – כלומר כל תוצאה שימשה כקפיצה להשגת התוצאה הטובה יותר הבאה. לקחי ההצלחה מאופני המסלול יושמו בפיתוח גרסת הכביש, עם התאמות כמו העברת כבלים פנימית ומקום למעבירי הילוכים. גישה מדעית זו העניקה לאינדוראין יתרון טכנולוגי מוחשי על מתחריו, יתרון שהתווסף לעליונותו הפיזית והפך אותו כמעט לבלתי מנוצח במרוץ נגד השעון.
מיגל אינדוראין בטור דה פראנס | צילום: Guigui, Wikimedia
נוצרה מורשת של חדשנות דרך שיתוף הפעולה בין פינרלו, קבוצת בנסטו ומיגל אינדוראין ומעבר למורשת, הייתה זו נקודת מפנה בעולם האופניים. מפנה שהוכיח כי השקעה עמוקה בטכנולוגיה, עיצוב מותאם אישית והקשבה לצרכי הרוכב יכולה להניב תוצאות היסטוריות. הברית הזו לא רק אפשרה את "עידן אינדוראין", אלא גם מיצבה את פינרלו כיצרנית חדשנית ומובילה, מורשת שממשיכה להדהד עד היום.
היא שינתה את מודל היחסים בין יצרן לקבוצה, והפכה את האופניים מכלי עבודה פשוט לנשק טכנולוגי מתוחכם, הנבנה בהתאמה מושלמת עבור האביר הרוכב עליו
הכתבה בשיתוף ליטלי. לפרטים נוספים ולרכישת אופני פינרלו משלכם – לחצו כאן לאתר הרשמי
