הטור דה פראנס הוא מרוץ קשה. במשך שלושה שבועות הרוכבים, ש"יבלו" קרוב ל-80 שעות על האוכף, צריכים להתמודד עם אלפי קילומטרים. עליות, ירידות, מזג אוויר קשה לעתים, תאונות, כאבים, רגעי משבר ויריבים. גם השנה, הטור שייצא לדרך בשבת יהיה קשה: 3,333 ק"מ שמתפרסים על פני 21 קטעים. הטור תמיד היה קשה, אבל בדיוק לפני 100 שנה, הטור של 1926 היה הקשה מכולם.
לכתבות נוספות בנושא:
- המרדף אחר החולצה הצהובה: בורסת השמות של טור דה פראנס 2026
- להקת חמסה: האם טאדיי פוגצ'אר ייכנס לרשימת ענקי הטור דה פראנס?
- החולצה הירוקה, הטור דה פראנס, והפחד בוולטה: נדב רייסברג פותח הכל
הטור בראשית דרכו היה אירוע שונה מאוד ממה שהוא היום, וכלל גם כל מיני שינויים משנה לשנה. דבר אחד היה ברור, מנהל הטור אנרי דגרנז' לא התייחס אליו כאל מרוץ, אלא כאל מאבק איתנים שבו הגלדיאטורים צריכים להילחם עם העולם ועם עצמם, והטוב ביותר ינצח. השיטה שלו הייתה פשוטה, כל פעם למצוא דרך להפוך את המרוץ לקשה יותר.
אורך ועוד אורך
ב-1926, הפתרון שהוא מצא היה פשוט: אורך. הטור של 1926 הוא הטור הארוך בהיסטוריה, כאשר הרוכבים נאלצו להתמודד עם 5,745 ק"מ, שהתחלקו על פני 17 קטעים. אמנם בהמשך היו עוד מספר טורים שעברו את ה-5,000 ק"מ, אבל שום דבר לא התקרב לממוצע של 338 ק"מ לקטע.
מסלול הטור ב-1926 | צילום: Andrei loas, Wikimedia
אמנם המארגנים ויתרו על מה שבמשך מספר שנים היה קטע 5 המסורתי של הטור, 482 ק"מ לבאיון (הארוך ביותר בהיסטוריה של שלושת הגרנד טורים). אבל באותה שנה היו ארבעה קטעים מעל 400 ק"מ. כשהארוך בהם היה 433 ק"מ.
אבל האורך היה רק חלק מהסיפור. רק 44 מבין 126 הרוכבים שהתייצבו בקו הזינוק נהנו מתמיכה של קבוצה. האופניים היו רחוקים מאופניים מקצועיים כפי שאנו מכירים אותם היום. הלבוש היה צמר. החוקים, איך נאמר זאת, היו מעט פחות נוקשים, ובריאות הרוכבים לא היוותה פקטור.
לראשונה הטור לא יצא לדרך בפריז, אלא באוויון. המנצח באותו יום היה ג'ולס באייסי הבלגי, שבזכות רכיבת סולו סיים את 373 הקילומטרים 13 דקות לפני המקום השני. ג'ולס היה הצעיר מבין שלושת האחים באייסי, שהיו כולם בצמרת הענף בתחילת המאה. האח הבכור מרסל ניצח בשישה קטעים בטור של 1913, אבל תקלה מכנית בעת שהוביל את המרוץ הובילה לכך שסיים רק שלישי. הוא יסיים שלישי גם בג'ירו של 1919.
"מסלול המוות" של הטור דה פראנס
בשנות ה-20 לוסיאן היה הבכיר מבין האחים, וסיים על הפודיום שנתיים ברציפות כשרכב בתור הדומסטיק של אוטביו בוטקיה, האלוף המכהן. בסיום הקטע השלישי ג'ולס איבד את החולצה הצהובה, אבל לוסיאן איבד הרבה יותר מכך. ביתו מתה באותו היום כתוצאה ממחלה, אבל הוא החליט להמשיך לרכוב לזכרה.
ג'ולס באייסי בקטע הראשון בטור דה פראנס 1926 | צילום: Nationaal Archief
הסטטוס קוו בדירוג הכללי נשמר עד קטע 10. 15 שנה קודם לכן הפירנאים צורפו לטור, ונולד "מסלול המוות", קטע שכולל את מיטב הפסגות ברכס – הפיירסורד, האספין, הטורמלה והאוביסק. שילוב שגרם לאוקטב לאפיז, אלוף 1910, לצעוק על המארגנים "אתם פושעים! אתם רוצחים!".
השנה הטור יגיע לפירנאים כבר בקטע שלוש בספרד, כאשר קטע 6 יהיה באורך 182 ק"מ, ויכלול את האספין והטורמלה. ב-1926 הקטע היה באורך 326 ק"מ, וכלל את ארבעת הגדולים.
באייסי רוכב לניצחון למען בתו
76 רוכבים יצאו לדרך מבאיון בסביבות השעה שתיים בלילה. כעבור כ-177 ק"מ הם הגיעו למרגלות האוביסק, ויחד אתם הגיע הגשם. המבול הפך את כבישי העפר לבוציים וחלקים. הרוחות איימו להעיף את הרוכבים והגשם חדר מבעד לבגדים. "היה נדמה שהפירנאים עצמם מנסים לנצח את הרוכבים", כתב אחד העיתונאים שסיקר את המרוץ.
את באייסי זה לא ענין והוא חצה ראשון את האוביסק. אמנם רוכב אחר עקף אותו בעליה לטורמלה, אבל הוא חזר להוביל בירידה. בזמן שרוכבים אחרים חיפשו הגנה ממזג האוויר בבקתות רועים בהרים או בברים לאורך הדרך, הוא המשיך קדימה, רוכב למען בתו.
הוא יסיים את היום כעבור 17 שעות, 25 דקות לפני המקום השני. כעבור שעה, רק עשרה רוכבים חצו את קו הסיום. עד השעה חצות רק 31 רוכבים חצו את קו הסיום. והמארגנים החלו לשלוח משלחות לחפש אותם ולהסיע אותם לקו הסיום. החולצה הצהובה, גוסטאף ואן סלמברוק, ביקש לפרוש במהלך היום, אבל דגרנז' דאג לו להסעה לקו הסיום.
עד השורד האחרון
מספר רוכבים תפסו טרמפ לקו הסיום, והנהג דרש, וקיבל, מהמארגנים תשלום. העיתונאי אל.סי רוייר כתב שהרוכבים שסיימו היו חצי בהכרה, ידיהם קפואות והם מסתובבים הלומים ומכוסי בוץ בניסיון למצוא את קו הסיום.
לוסיאן באייסי ב-1974 עם תמונתו מהטור | צילום: Walter Vermeulen
המארגנים נאלצו לקבוע שהקאט אוף באותו היום יהיה 40% מהזמן של המנצח. "החלטנו לקבל את כל השורדים, לא משנה באיזה זמן הם, חיים או מתים, חצו את קו הסיום", כתב רוייר. 22 רוכבים לא שרדו את היום, בהם בוטקיה, שהחליט לפרוש בעקבות אותו היום. דגרנז' המאושר כתב על אותו הקטע שהיה מדובר ב"מות קדושים אמיתי". רבים אחרים תהו אם בכלל מדובר בספורט.
באייסי ניצח גם בקטע הבא ולבש את החולצה הצהובה עד לקו הסיום בפריז. הזמן המנצח היה 238 שעות ו-44 דקות, יותר מבכל שנה אחרת, ו-160 שעות יותר מהזמן המנצח אשתקד. "חשבתי על בתי בכל השעות הקשות כל המרוץ", אמר. הקרב על המקום השני נמשך עד הסוף, ובסיומו ניקולאס פרנץ הלוקסמבורגי הקדים את איימו ברתולומאו האיטלקי ב-26 שניות.
לצערו של באייסי, קבוצתו הסתבכה בקשיים כלכליים והוא חזר לטור רק ב-1929, ולא סיים. הוא פרש ופתח בית קפה בשם אוביסק, ועל הפסגה המפורסמת ניצב פסל ברונזה שלו.
פרנץ יזכה בשני הטורים הבאים. ב-1927 הוא ניצח ב"מסלול המוות" ללא אירועים מיוחדים. ושנה לאחר מכן הוחלט לשנות את הקטע כדי שלא יכריע את המרוץ. הגם שהאורך הכללי של הטור נשאר דומה, הוגדלו מספר הקטעים, ומעולם לא היה שוב קטע שהתקרב ל-400. וכנראה שלעולם לא יהיה טור כמו זה של 1926.
