לפעמים, ריצה היא הרבה יותר ממאמץ פיזי. לפעמים היא דרך לבנות גשרים, לרפא לבבות, ולחבר בין אנשים. כך היה במסע יוצא הדופן של שלושה רצי אולטרה שיצאו לרוץ את שביל ישראל כולו. דוד כהן מדרום אפריקה, דורון עצמון מאוסטרליה ושמוליק איטח מישראל. השלושה רצו כ-1,100 ק"מ מהחרמון ועד חוף אלמוגים, למען מטרה אחת: תרומה לעמותת "מייקל לוין" למען החיילים הבודדים.
הם יצאו לדרך ב-19 בספטמבר 2024, ובמשך 22 יום רצו מדי יום בין 50 ל-70 ק"מ, לעיתים שניים או שלושה מקטעים של השביל באותו יום. ביום ה-24 למסע, הם הגיעו לקו הסיום באילת, באופן מצמרר בדיוק כשבשורות שחרור 20 החטופים החיים מילאו את כותרות החדשות.
"יש רגעים שאתה פשוט מבין שיש יד מכוונת", אומר יוסי יהלום, מנהל הלוגיסטיקה של המסע. "החטופים חזרו יום לפני שאנחנו סיימנו. זו הייתה סגירת מעגל מושלמת. הרגשנו שאנחנו חלק מסיפור הרבה יותר גדול מאיתנו".
רצים בשבילם יוצאים לדרך מהחרמון | צילום: הראל נחמני
הכול התחיל בסהרה
הרעיון למסע נולד, באופן כמעט סמלי, הרחק מישראל – בלב מדבר הסהרה. באפריל 2024, בעיצומו של מרוץ חולות מפרך, שמעו דורון ודוד על מתקפת הטילים מאיראן על ישראל. "אמרנו לעצמנו שאם יהיה לאן לחזור, נעשה משהו משמעותי, והפעם – בישראל", מספר דורון. "תוך יומיים כבר ידענו – אנחנו רצים את שביל ישראל".
בהמשך, הצטרף גם שמוליק איטח – רץ ותיק ומנוסה. אל היוזמה חבר יוסי יהלום, שמוכר לרבים בקהילת האולטרה מהקבוצה "אני בפנים", והפך במהרה לאיש הלוגיסטיקה. המאמן שליו ברוש צורף כמי שאמון על הצד המקצועי. יחד, הם תכננו את המסלול, גייסו ציוד, מתנדבים ושותפים, וחיברו את הפרויקט למטרה עם נשמה. עמותת "מייקל לוין" למען חיילים בודדים, שהוקמה לזכרו של החייל הבודד מייקל לוין ז"ל, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. דוד, שישרת איתו בצבא, מתאר את החיבור כ"טבעי ומרגש מאוד".
רצים בשבילם על שביל ישראל | צילום: הראל נחמני
"היו כאבים, פציעות, התייבשות – אבל תמיד המשכנו"
רצי האולטרה יודעים להתמודד עם קצה גבול היכולת, אבל גם הם מודים שהמסע הזה היה אחר. דורון עצמון מספר: "ביום השני סבלתי מהתייבשות קשה והייתי בטוח שזהו, זה נגמר בשבילי. הראש התחיל לטלטל את האמונה. אבל אז הבנתי שהמסע גדול ממני. אמרתי לעצמי – גם אם לא ארוץ כל קילומטר, התפקיד שלי הוא לדאוג שהמסע הזה יצליח. וזה מה שעשיתי".
שמוליק איטח, מצדו, נקע את הקרסול אך המשיך לרוץ עוד מאות קילומטרים. "היו רגעים שהגוף אומר די", הוא אומר, "אבל תמיד היה מי שירים את השני. תמיד היה למה לקום שוב בבוקר".
דוד כהן, שהגיע למסע כשהוא סובל מכאבי ברכיים, נעזר במקלות ריצה – אך לא ויתר. "הריצה הזו לא הייתה על כוח פיזי", הוא אומר, "היא הייתה על לב ישראלי".
מניחים תפילין לפני עוד יום ריצה | צילום: הראל נחמני
"בין כאב לתקווה – הרגעים שלא נשכח"
במהלך 22 הימים בהם רצו (ריצה רצופה יום אחר יום, פרט ליום כיפור באמצע), הרצים עברו מאות כפרים, ערים, יישובים וקהילות. הם פגשו משפחות שכולות, חיילים, תלמידים, רצים חובבים ומתנדבים, שפתחו בפניהם לב ובית.
"היו רגעים שהשאירו אותנו עם דמעות", מספר יוסי. "כמו הטקסים עם משפחות החיילים שנהרגו, הריצה לזכר עילי נחמן הי"ד, או החניכה של שביל כנרת-כרמל ע"ש כנרת וכרמל גת ז"ל מקיבוץ בארי, שנרצחו ב-7.10. כל מפגש כזה הזכיר לנו למה אנחנו רצים".
דורון מוסיף: "במג'דל שמס פתחנו את המסע. כמה חודשים קודם נפל שם טיל במגרש הכדורגל. רצנו שם בבוקר עם התושבים. אתה רואה קהילה שלמה שנפגעה, אבל קמה ורצה איתך. זה בלתי נשכח".
רצים בשבילם על שביל ישראל | צילום: הראל נחמני
"העם הזה מדהים"
אולי הרגעים החזקים ביותר היו דווקא אלה הפשוטים: "משפחות שפשוט פתחו לנו את הבית, בלי לשאול מאיפה אנחנו או מה אנחנו חושבים", מספר איטח. "אנשים שהביאו קפה ועוגיות לשום מקום באמצע הדרך. זה העם שלנו. לא שאלו אם אתה ימין או שמאל, דתי או חילוני. רק נתנו".
דוד מוסיף חיוך: "דורון רץ איתי ביום האחרון, והוא אמר – ‘השביל כל כך נקי! אין בדל סיגריה אחד’. זה משהו קטן, אבל בעיניי הוא מסמל את כל הארץ הזו – יפה, מאוחדת, וראויה". דורון מסייג שהיו מקטעים קצרים בהם הניקיון טעון שיפור, אך ככלל השביל מדוגם.
שליו ברוש הוסיף: "לפעמים אתה עושה משהו טוב והוא חוזר אליך בריבית. אני רוצה להודות ליוסי יהלום שחיבר אותי לאירוע הזה מהרגע הראשון, שאאמן את הרצים מחול, זה בהחלט האתגר הגדול ביותר שלקחתי על עצמי והארוך ביותר. אני שמח שהצלחנו לעמוד במשימות שהצבנו. כמי שהקים את ריצת החטופים באוקטובר 2023, היה לי קלוז'ר יפה שהחטופים חזרו בדיוק כשהחבר'ה סיימו את השביל".
רצים בשבילם מגיעים לאילת | צילום: הראל נחמני
"כל צעד היה בשבילם"
לצד המסע הפיזי והנפשי, הרצים הציבו לעצמם מטרה – לגייס כספים לטובת החיילים הבודדים. עד סוף הריצה גויסו כ-300 אלף שקלים, סכום שיתורגם ליותר מ-500 שעות טיפול ותמיכה לחיילים בודדים. "זה מדהים לחשוב שכל קילומטר שווה רוגע לנפש של חייל", אומר דורון. "אם הצלחנו לתת אפילו לכמה מהם רגע של חופש, זה שווה כל יבלת בכף הרגל".
אחד הרגעים המרגשים במסע היה הצטרפותו של יונס, חייל בודד חרדי שעלו לארץ מניו יורק. הוא רץ יותר מ-500 קילומטרים עם הקבוצה. "הוא הגיע כרץ מרתון אחד, ויצא רץ שבילים אמיתי", אומר דוד. "בשנה הבאה הוא רוצה לעשות את כל השביל. אין דבר שמרגש יותר מזה".
כששואלים את הרצים איזה מקום היה היפה ביותר, הם מתקשים לבחור. "המדבר בזריחה היה כמו ציור", אומר יוסי. “השקט, הצבעים, התחושה שאתה לבד מול משהו אינסופי". דורון מוסיף: "לכל אזור יש קסם משלו – הצפון עם הנחלים, המרכז עם האנשים, והדרום עם המדבר. שביל ישראל הוא בעיניי אחד המקומות היפים בעולם. הייתי בכל מקום כמעט – אין דבר כזה".
רצים בשבילם עם הוועד האולימפי | צילום: הראל נחמני
"בסוף נשארה רק תודה"
בסיום הריצה, על חוף אלמוגים, התקיים טקס קטן ומרגש. נטע, אחת מהמתנדבות, ביקשה מהארבעה לענות על כמה שאלות – ומהתשובות שלהם חיברה שיר סיום שהוקרא מול השקיעה. "זה היה רגע מושלם", אומר יוסי. "הרגשנו שלכל הצעדים, לכל הכאבים, הייתה משמעות".
דורון סיכם זאת אולי בצורה המדויקת ביותר: "אולי זה נראה כמו הישג אישי, אבל אחרי מאות קילומטרים ואלפי רגעים קטנים של מאבק וניצחון, אני חוזר עם לב מלא. לא בזכות ההישג, אלא בזכות הידיעה שכל צעד במסע הזה השפיע על עוד אדם אחד לפחות".
דוד, דורון, שמוליק ושליו | צילום: פרטי
הראל נחמני, הפרויקטור של "רצים בשבילם" הסביר שמדובר בפרויקט מורכב, הדורש תיאום מושלם בין דיסציפלינות שונות – ניהול לוגיסטי, ייזום אירועים לאורך המסלול, גיוס משאבים וניהול של יותר מ-100 מתנדבות ומתנדבים שהתגייסו לסייע ליוזמה. "בכל מקום שעברנו, אנשים התגייסו לארח, להכין ארוחות, ללוות ולפתור בעיות, ומאות רצות ורצים מקבוצות שונות, הצטרפו אלינו למקטעי ריצה יומיים. 'רצים בשבילם' הוא מסע שנתי, שמחבר אנשים בישראל ובעולם באמצעות ריצה על שביל ישראל, ואפשר להתחיל להתכונן אליו מאחר ובקרוב נצא עם הפרסומים לאירוע הבא".
