לשנת תשפ"ו תכננתי לרוץ את מרתונים מספר 30 ו-31 בטבריה ובפדובה. ההכנות עם המאמן שלי, אורי זילברמן, כבר יצאו לדרך, הכול היה מסודר, התוכנית נבנתה, והראש כבר היה שם. אבל כמו שקורה לא פעם בחיים, ובעיקר בחיים של מי שרץ מספיק שנים כדי לדעת שתוכניות הן רק נקודת פתיחה, זה לא קרה. או במלים אחרות, כך מצאתי את עצמי במרתון ריגה.

לכתבות נוספות בנושא:

• 367 מרתונים ב-367 ימים: הרצה ששברה שיא עולמי ולא מתכוונת לעצור
• לאז לייק, יוצר מרוצי הסבולת האכזריים בעולם, חצה את ארה"ב בגיל 71
• "הסוד הוא פשוט להתמיד": בגיל 85, זאב שבתאי לא עוצר ומכוון לפסגה

שמחה ועצב

מרתון טבריה ירד מהפרק בעקבות שינוי מפתיע ומשמח במיוחד: הבנות שלי, שמתגוררות בארה"ב, הודיעו על הגעת הדור הבא. אבל עדין נשארה האפשרות של מרתון פדובה. אלא שאז הגיעה גם המלחמה עם איראן, הטיסות בוטלו, וגם התוכנית הזאת התפוגגה.

אחרי חיפושים, בדיקות והתלבטויות, מצאתי את מרתון ריגה, שנערך ב־17 במאי, והכרזתי עליו כיעד החדש. הפעם כבר קיוויתי שהתוכנית הזאת באמת תצא לפועל.

התוצאה של כל הסיפור הזה היתה שהחזקתי רמת מוכנות גבוהה במשך כמעט ארבעה חודשים. ובואו, אני כבר בן 62. בסוף אפריל התחלתי להרגיש שחיקה. גם הביצועים באימונים התחילו לסגת, והיה ברור לי: או ריגה עכשיו, או שהכול נדחה לחורף.

נאלצתי לוותר על מרתון טבריה. אלכסנדר ליברמן עם בנותיו ונכדיו. תמונה באדיבות אלכסנדר ליברמן

מסלול מבטיח, אבל מאתגר

המסלול שפורסם נראה מבטיח — די שטוח על הנייר. מצד שני, נקודות המים היו בעייתיות מבחינתי: רק כל חמישה קילומטרים. כדי להתמודד עם זה תכננתי להשתמש בחגורת מים. כל 2.5 ק"מ לשתות מהמימייה, בכל תחנה של 5 ק"מ לשתות, למלא מחדש, ולהמשיך כך לאורך כל הדרך.

את הדירה שכרתי במיקום נוח מאוד, כ־700 מטר בלבד ממתחם הזינוק והסיום. לעומת זאת, נקודת חלוקת ערכות המשתתף היתה במרחק של כשלושה קילומטרים משם.

נחתתי בריגה ב־14 במאי, לתוך גשם חזק. למחרת, במזג אוויר נוח בהרבה, יכולתי לבצע את החידודים לאורך הטיילת שעל גדת הנהר. איזה יופי של אימונים אלה — הגוף כמעט לא מרגיש שהוא רץ. זה כל כך שונה מתקופת נעוריי, שבה הימים שלפני המרתון נפלו על סוף תקופת ריקון הפחמימות, והגוף היה מרגיש כל צעד.

מרגש לראות ישראלים על המסלול

במתחם ה־EXPO, לשם הגעתי לקבל את מספר החזה, פגשתי כמובן קבוצה של ישראלים משוהם וממודיעין. קבוצה מאורגנת מאוד, עם חולצות אחידות ועליהן הדפס של “RIGA 17/05/26”, דגל ישראל ושם המשתתף.

תמיד מרגש לראות רצים ישראלים על המסלול, ובמיוחד בחו"ל. כאחד מהרצים הוותיקים בארץ, מי שכבר ראה לא מעט מרתונים, מסלולים ודורות של רצים, יש בזה משהו שלא נשחק. להפך. בכל פעם מחדש זה מחזיר אותי לתחושה שהריצה הישראלית היא קהילה קטנה, עקשנית, חמה ומלאת חיים.

אני עצמי תכננתי לרוץ עם הגופייה הוותיקה של מועדון איילות, שעליה גם דגל ישראל. בפועל, תחזית מזג האוויר והטמפרטורה בבוקר המרוץ דחקו אותי לבחור בחולצה ישראלית אחרת — חולצת מרוץ נחל שורק — אך ללא דגל. לפעם הבאה כבר ברור לי שאזמין משהו ייצוגי יותר. הבנות שלי כבר קיבלו משימה לעצב משהו מתאים.

בוקר המרוץ

בוקר המרוץ התחיל בטקס הקבוע: אוכל, שתיה, שירותים וקפה. משם עוד כ־600 מטר הליכה לאזור הזינוק, ואני מורח שכבה נדיבה של וזלין במקומות אסטרטגיים. מוסר את תיק המשתתף לשמירה, ועל בגדי הריצה לובש עוד שתי שכבות שאותן אשליך עם הזינוק. קריר. קילומטר וחצי של משהו שמזכיר ריצה קלה, והגוף מתחיל להתעורר.

אני מזנק מהשורות האחוריות. פעם הייתי רץ של Sub 3, היום מקומי כבר לא שם — ולכן אני עומד מאחור. יש בזה משהו מפוכח, אבל גם שלם. רץ ותיק לומד להכיר את המקום שלו בכל תקופה מחדש.

התוכנית שהתגבשה יחד עם אורי הייתה שמרנית: להתחיל לאט, ואחרי פתיחת הפקק של הזינוק להתייצב על קצב של 5:55–6:00 דקות לקילומטר. בהמשך? כמו שאורי הגדיר את זה: “חזון לחילזון”.

מוותיקי רצי המרתון בארץ. מרתון טבריה בשנות ה-80'. תמונה באדיבות אלכסנדר ליברמן

יוצאים לדרך

הזינוק יוצא לדרך, אבל עד שהשורה שלי מתחילה לזוז עוברות בערך ארבע דקות. עוד כמה עשרות שניות ואנחנו צועדים על השטיחים. יצאנו. קצת אחרי קילומטר וחצי הפקק באמת נפתח. שם אני משיג את המאסף של קבוצת שוהם־מודיעין, מברך אותם ומצהיר בחיוך שאנחנו כבר כמעט בסיום.

ב־2.5 ק"מ אני נזכר שבזינוק לא בלעתי גלולת מלח. תוך כדי תנועה אני לוקח אותה ומרוקן לתוכי את המימייה. השיטה שלי ברורה: גלולת מלח 24 שעות לפני, גלולה בזינוק, ואז ב־10, ב־20 וב־32.5 ק"מ. ג'לים ב־7.5, 15, 22.5, 30 ו־37.5 ק"מ.

ב־5 ק"מ אני מדביק רץ מאותה קבוצה, משה. אנחנו מחליפים עידודים. אני עוצר למלא את המימייה, ומשה בורח לי. מכאן אנחנו נכנסים למחזוריות קבועה: לקראת תחנות השתיה אני מדביק אותו, ובתחנה הוא שוב מתנתק ממני.

מבין את הכאב

המרוץ מתקדם. אני על התוכנית, אם כי מבין שלא הערכתי נכון את העליות לגשרים. מזג האוויר טוב, מה שאומר שבחרתי נכון את הלבוש. השיטה של מילוי המימיה עובדת לרוב היטב: מים, ג'ל, מלח — ואני מצליח לשמור על הקצב.

אנחנו חוצים שכונת וילות ונכנסים לאזור של פארק או יער. בשלב הזה מתחילים להופיע רצים שעברו להליכה. חלקם עוד יחזרו לרוץ, חלקם כבר מפונים. באסה לראות את זה. לי עצמי יש DNF אחד מטבריה 1990, מרתון שבו התעוררתי באמבולנס. אני מבין היטב את הכאב הזה.

ב־32.5 ק"מ אני מבין שהיעד שלי בהישג יד. אני שומר על הקצב. יוצאים מהיער, המצב מתקדם, ואנחנו כבר בקילומטר ה־34. בתחילת הקילומטר ה־36 אנחנו נתקעים בזנב של ריצת ה־10 ק"מ. מדובר ברצים שנמצאים סביב 1:10–1:20 שעות ל־10 ק"מ. לרבים מהם אין ממש נימוס מתחרה בסיסי: לא מפנים דרך לרצים מהירים יותר, ויש כאלה שמפסיקים לרוץ ונעמדים באמצע המסלול.

מצד אחד זה מקשה. מצד שני, התנועה היחסית נותנת תחושה של התקדמות. מצד שלישי — איבדתי קשר עין עם הרצים שהתרגלתי אליהם לאורך הדרך. איבדתי גם את הפרטנר שלי למסלול, משה.

תחושה של התקדמות. | צילום: Shutterstock

משליך את החגורה

ב־37.5 ק"מ אני לוקח ג'ל אחרון, שותה מהמימיה בפעם האחרונה ומשליך את החגורה. המסלול נהיה קצת מורכב יותר, ואני מתחיל לזהות שוב רצי מרתון. ב־40 ק"מ מתחילה הספירה לאחור. ברור שאני עייף, אבל בשלב הזה כבר אפשר לשחרר. אני מעלה קצב. פתאום משה נגלה לפני — כנראה שרצי ה־10 ק"מ הסתירו אותו קודם. אני עובר אותו.

כבר רואים את השער, ואז אני מבחין בעוד רץ מהקבוצה — אסף. אני צועק לו: “אסף, אני עליך, תן בראש!” עובר על פניו, שער, שטיח ראשון, שטיח שני, עוד שני צעדים — ואני אחרי. השעון נעצר על זמן אישי של 4:08:24.

אחרי קו הסיום

באזור הגמר פגשתי את עודד מאבן יהודה, בן גילי, שעשה תוצאה יפה מאוד של 3:45. מאוחר יותר, כשבדקתי את התוצאות בחדר, גיליתי שהיתה גם קבוצה גדולה של “רצים עם לוטם”. כל הכבוד להם.
מרתון ריגה היה עבורי הרבה יותר מעוד מרתון.

הוא היה מרתון של שינויי תוכניות, של החזקת כושר לאורך זמן, של שחיקה, התאמות, קור רוח והרבה ניסיון. אבל מעל הכול, הוא התחבר גם לרגע משפחתי מרגש במיוחד: שני נכדים ראשונים שהגיעו למשפחה ושינו את סדרי העדיפויות, את התוכניות — וגם את הלב. ואני כבר מקווה שבעתיד, כשיגדלו, אזכה לרוץ גם איתם.

כי גם בגיל 62, גם כשכבר לא עומדים בשורות הראשונות, גם כשקצב המרתון כבר אחר — ההתרגשות נשארת. לראות ישראלים על המסלול, לשמוע עברית באמצע מרתון בחו"ל, לפגוש רצים עם דגלים, חולצות, חיוכים ועידודים — זה תמיד מרגש. ואולי זו בדיוק הסיבה שאנחנו ממשיכים לרוץ. או שאנן ממשיכים לרוץ כי אנחנו ממשיכים לרוץ.